וירא ישראל את היד כו'

רמז

בס"ד.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את הוי' ויאמינו בה', הנה איתא ברבות פ' שמות תוך פ' ה' לפי שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לכך לקה על הים שהוא אותיות מי, דהיינו חמשים מכות, וזהו וירא ישראל את היד הגדולה שהיא חמשים מכות שלקו המצרים על הים כי כמה לקו באצבע עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. וצ"ל שהרי היד הגדולה הוא בחי' חסד ואיך מיד הגדולה שהוא בחי' חסד נמשך דוקא המכות שהוא בחי' דין וגבורה. ועוד צ"ל מה שנא' מתחלה וירא ישראל ואח"כ ויאמינו, מאחר שראו מה שייך להאמין אח"כ וכמ"ש רז"ל במדרש שה"ש בפסוק אתי מלבנון דך"ו ע"ב אית מאן דחזי ולא מהימן בתמי'.

אך הענין הוא דהנה צ"ל מ"ש (תהלים סי' ל"ד) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליריאיו, שהרי נאמר מתחלה (במזמור ל"ג) יראו מה' כל הארץ, ולמה נאמר כאן יראו את ה' קדושיו דוקא, וגם מהו נתינת הטעם ע"ז כי אין מחסור ליריאיו. אך הענין הוא דהנה יש ב' בחי' יראה, יראה תתאה ויראה עילאה, והנה מ"ש יראו מה' כל הארץ היינו בחי' יראה תתאה דהיינו בחי' יראה הנמשכת מהתבוננו' התהוות העולמות וכמ"ש שם יראו מה' כל הארץ כו' כי הוא אמר ויהי, דהיינו כשיתבונן איך שבאמירה אחת דוקא נברא העולם וכמשארז"ל בעשרה מאמרות נבה"ע ומה ת"ל והלא במאמר א' יכול להבראות, וכן נאמר ברוך שאמר והי' העולם דהיינו שבאמירה אחת נבה"ע, וכשיתבונן בזה אזי תפול עליו יראה ופחד, אך עכ"ז נק' בחי' יראה תתאה לפי שיראה זו נמשך מהתבוננו' העולמות שהוא רק בחי' זיו והארה בעלמא, ששרש העולמות נמשך רק מבחי' מאמר ודבור לבד בהבראם בה' בראם שהוא בחי' אתא קלילא דלית בי' מששא, ולזה נק' בחי' יראה תתאה, והנה בבחי' יראה כולם שוים ולזה נאמר כאן יראו מה' כל הארץ, והיינו בחי' יראה מרחוק שהוא רחוק מה',

רמח

פי' מהוי' אינו עצמיות כ"א הארה בעלמא שהוא בחי' דבור עש"מ. אבל יראו את ה' קדושיו קאי על בחי' יר"ע דהיינו יראה הנמשכת מהתבוננות עצמותו ית', איך שלך ה' הגדולה שמדת הגדולה בטל וטפל לך כו', וזהו יראו את ה' היינו שהוא טפל לבחי' הוי', וכמו שארז"ל את בשרו את הטפל לבשרו כו'. ופי' קדושיו הוא בחי' המצות וכמו שאנו מברכים על כל מצוה אשר קדשנו במצותיו, שהם מבחי' קדש העליון, וע"י המצות מגיעים לבחי' יראו את ה', וכמו שארז"ל במשנה סוטה קדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא. והנה בפי' מצוה יש שני פירושי', א' לשון ציווי כמו צו את בנ"י, והב' לשון צוותא וחיבור וכמו שארז"ל בפ"ק דברכות דף וא"ו סע"ב כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה.

ולהבין פי' וענין מצוה שהוא בחי' התחברות, הענין הוא דהנה ארז"ל בשבת פ"ט ע"פ ויהי ערב כו' יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב אם יקבלו ישראל את התורה מוטב וא"ל כו', וכן איתא במד"ר בראשית פ"ה ובבשלח פך"א לאיתנו לתנאו, וצ"ל מהו שייך ברה"ע לתורה. אך הענין הוא דהנה איתא במדרש ובזהר ויקרא די"א סע"ב עשרה עשרה הכף שעשה"ד הוא מכוון כנגד עשרה מאמרות דבור של אנכי הוא כנגד מאמר יהי אור כו', נמצא מובן שעש"מ תלוים בעשה"ד דוקא שקיום העולם תלוי בתורה וכמארז"ל הנ"ל שתנאי התנה כו' אם יקבלו ישראל את התורה, והנה איתא בגמ' רפ"ב דחגיגה שבעשרה דברים ברא הקב"ה את העולם בחכ' ובתבונה ובדעת כו' שנא' ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ובדעתו תהומות נבקעו, וזהו מ"ש בראשית ברא אלקים ות"י בחוכמתא ברא. והנה כתי' רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך, פי' נפלאותיך ומחשבותיך כו'. היינו שבחי' עשית שהוא בחי' בריאת העולם נמשך מבחי' נפלאותיך, וכמ"ש בס"י בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק כו' וברא את עולמו, ובחי' ענין שלשים ושתים נתיבות חכ' הם כנגד עשרה מאמרות וכ"ב אותיות. ומחשבותיך הוא בחי' חכ' שנמשך למדות, דהנה כתי' כי ששת ימים עשה ה' את השמים שהתהוות העולמות נתהווה ע"י בחי' מדות שהמדות הם ששה מדות כו', וכדי שיומשך מבחי' חכ' למדות זהו ע"י המח' כי מחשבה הוא ממשיך מן החכ' למדות כו', וזהו נפלאותיך ומחשבותיך ששרש העולמות נמשך מבחי' נפלאותיך ומחשבותיך דהיינו מבחי' חכ' ומדות כו', אך כ"ז הוא אלינו דהיינו שמה שנק' נפלאותיך כו' דהיינו פליאות חכ' הוא רק אלינו, אבל לגבי עצמות אוא"ס אין ערוך אליך ממש וכמ"ש כולם בחכ' עשית שאפי' ח"ע נחשבת כעשי' גשמי' ונק' אדון הנפלאות עושה פלא שאפילו פלא נחשבת כעשי' גשמי' לפניו.

רמט

ב) והנה מאחר שאין ערוך אליך לזה צריך להמשיך אוא"ס בעש"מ וכמ"ש את ה' האמרת היום שצריך להמשיך המשכת אוא"ס בעש"מ, וזהו ע"י התורה כי אורייתא מח"ע נפקת ואורייתא וקודב"ה כולא חד, ולכן ע"י התורה ממשיכים אוא"ס בעש"מ. וזהו ענין שעשה"ד הוא מכוון כנגד עש"מ דהיינו שע"י עשה"ד עי"ז נמשך בעש"מ, דהנה עשה"ד הוא כללות כל המצות, דהנה רמ"ח פקודין הוא רמ"ח אברים דמלכא, והנה אנו רואים שבאדם אף שיש לו רמ"ח אברים אעפי"כ נכללים בעשר בחי' דהיינו שהראש הוא כלול תלת מוחין חב"ד וגלגלתא דחפי' על מוחא, וגוף ותרין דרועין שהיא בחי' חג"ת, ונו"ה תרין שוקין, ויסוד הוא סיומא דגופא אות ברית קדש, וכך רמ"ח פקודין שהוא בחי' רמ"ח אברים דמלכא נכללים בעשר בחי', שזהו ענין עשה"ד, ולכן יש בעשה"ד תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות לפי שהם כללות כל המצות, שנק' בשם אדם וכמ"ש זאת התורה אדם כו' שהתורה הוא בחי' אדם. והגם שבריאת העולם הי' ג"כ בעשרה דברים ובעש"מ, י"ל עש"מ הם ע"ס שבמל', והעשרה דברים שבהם ברא הקב"ה בחכ' כו' הם בחי' מל' שבכל ספירה, כנודע שמבחי' מל' שבחכ' נעשה חכ' שבמל', אבל התורה בחי' עשרת הדברות הם ע"ס עצמם. או שהעשרה דברים שבהם ברא הם ע"ס דז"א שכולל גם מוחין דז"א, והעשרת הדברות הם ע"ס שבחכ', והשראת אוא"ס הוא בחכ' דוקא כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה לכן ע"י עשה"ד נמשך המשכת אוא"ס גם בעש"מ שהוא בחי' ע"ס דז"א.

והנה דרך כלל נחלק התורה בג' בחי' תורה ועבודה וגמ"ח, שזהו משארז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, פי' עבודה שהוא בחי' הקרבנות הוא בבחי' העלאה מלמטלמ"ע, וגמ"ח הוא בחי' המשכה מלמעלה למטה, ותורה היא בחי' קו האמצעי כו'. ולהבין ענין העבודה שהוא בחי' העלאה, הנה עיקר הקרבנות שהוא בחי' קדשי קדשים הי' שחיטתן בצפון וכמ"ש ושחט אותו על ירך המזבח צפונה כו' וכתי' הר ציון ירכתי צפון, וכן ארז"ל במשנה העולה קדש קדשים שחיטתה בצפון, וצ"ל מפני מה קד"ק שחיטתן בצפון דוקא שהרי צפון הוא בחי' גבורה, וכן תפלה שבמקום קרבנות צ"ל ג"כ ע"ד שמאלו תחת לראשי. אך הענין הוא דהנה צפון אף שהוא בחי' גבורה, מ"מ הנה יש מעלה בבחי' גבורה שהוא בבחי' תגבורת החיות וכמו גבורות גשמים שיורדין בגבורה, והם

רנ

השפעת החיים וחסד וכמו שאומרי' מוריד הגשם מכלכל חיים בחסד, וכן הדם שהוא בחי' גבורה מ"מ עיקר החיות של האדם מלובש בדם כמ"ש כי הדם הוא הנפש, והיינו מפני כי תגבורת החיות הוא מבחי' הגבורה דוקא, וזהו ג"כ שקד"ק שחיטתן בצפון בחי' גבורה לפי שקרבנות הם בבחי' העלאה ממטה למעלה שהיו מקריבין בהמה גשמי' ע"ג המזבח והיתה נכללת באש שלמטה ואש שלמעלה בחי' ארי' דאכיל קרבנין, וכל העלאה הוא ע"י גבורות ולכן הי' שחיטתן בצפון, וזהו העולה קדש קדשים שחיטתה בצפון, לפי שעולה היא העלאה בבחי' קדש הקדשים שהוא בחי' גבוה מאד לכן שחיטתה בצפון כו' שהעלי' היא ע"י הגבורות. והנה עכשיו תפלות כנגד תמידין תקנו, ולכן צריך שיהי' התפלה ג"כ בבחי' העלאה בבחי' רשפי אש התשוקה להיות נכלל למעלה, וצריך לשרוף את כל ההרהורין בישין ומחשבות זרות אשר לא לה' המה כמו שהיו שורפין את הקרבן ע"ג המזבח וע"י שריפת הקרבן עי"ז הי' עולה לה' בבחי' אשה ריח ניחוח, כך ע"י שריפת הנה"ב שהוא שורף את כל המחשבות והרהורין בישין עי"ז עולה לה' והיינו שהרתיחות הדמים שיש לו להבלי העולם יהפוך אותם להיות בתשוקה ורשפי אש לאלקות.

ג) ובזה יובן מ"ש במדרש שה"ש ע"פ לסוסתי ברכבי פרעה דף יו"ד, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, והמים להם חומה מימינם זה ק"ש ומשמאלם זה תפלה, והקשו המפרשים למה נק' תפלה משמאלם, והמ"כ תירץ לפי שתפלה הוא חיי שעה ותורה הוא חיי עולם, ולכן נק' התפלה משמאלם כי בד"כ העוה"ב נק' ימין ועוה"ז נק' שמאל ולכן תפלה שהוא בקשת חיי העוה"ז לכן נק' בחי' שמאל. אך הפי' האמיתי הוא לפי שתפלה צריך להיות ג"כ בבחי' רשפי אש התשוקה בבחי' רצוא להיות נכלל למעלה שזהו ע"י גבורה בחי' שמאל דוקא כנ"ל.

ועוי"ל דלכך נק' התפלה בחי' שמאל לפי שהתפלה צריך להיות בבחי' שמאל דוחה ועי"ז נעשה תחת לראשי, וכמו שארז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. וזהו שאומרים בתפלה סלח לנו כי חטאנו, ולכאורה אינו מובן למה אומרים זה בשמ"ע שהוא אחר פסוד"ז וק"ש, שהרי בק"ש כבר קיבל ע"ע בחי' מס"נ וגם בחי' אהבה בכל מאדך שנתקרב יותר אל אלקות ולמה אומרים אח"כ סלח לנו כי חטאנו, והי' מהראוי לאומרו קודם פסוד"ז וק"ש, אך הענין הוא דהנה כתיב (משלי סי' ך"ג ך"א) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, וכן כתי' (משלי סי' ך"ה ה') הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, והיינו שמתחלה מעורב הסיגים עם הכסף ונראה גם הסיגים שהוא כסף, אך ע"י המצרף שהוא מצרף ומפריד הסיגים מכסף

רנא

ואז נראה לכל שהוא סיגים, וכך הוא בעבודת האדם שמתחלה קודם התפלה דרך איש ישר בעיניו, וכשאינו עושה עבירה בפו"מ וגם הוא לומד תורה אז נדמה לו שהוא קרוב לאלקות, אך באמת כספך הי' לסיגים, דהיינו שכסף הוא בחי' האהבה, והאהבה שקודם התפלה היא מעורבת עם סיגים ופסולת כו', אך ע"י פסוד"ז וק"ש שמקבל ע"ע בחי' מס"נ ואהבה עי"ז נפרד הפסולת ואז הוא מבין ומרגיש איך שהוא עדיין רחוק מאלקות, וזהו ואיש לפי מהללו שלפי ההילול ושבח שבפסוד"ז וק"ש עי"ז הוא נצרף ונפרד הרע מהטוב כו', ולכן אומר בשמו"ע סלח לנו כי חטאנו. וזהו ענין שמאל דוחה, שבתפלה נעשה בחי' שמאל דוחה שדוחה ומשפיל א"ע, והנה עי"ז שדוחה ומשפיל א"ע ואומר כי חטאנו, ועי"ז נעשה בחי' תחת לראשי שעי"ז נעשה בחי' נשיאות ראש שהוא בחי' העלאה מלמטה למעלה בבחי' אהבה ברשפי אש התשוקה, וכמ"ש אם נבלת בהתנשא כל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו, וזהו מ"ש בגמ' פסחים דף נו"ן ע"א גבי רב יוסף ברי' דריב"ל שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה א"ל עולם ברור ראית, שבחי' עולם ברור תחתונים למעלה, שכל מה שהוא בעיניו תחתון יותר בעוה"ז הוא למעלה יותר בעולם העליון כו'.

והנה בקרבנות הי' ג"כ בחי' שמאל דוחה, והיינו שזה הי' עבודת תרומת הדשן, דהנה הדשן הוא האפר והפסולת שנשאר מהקרבן, שהטוב של הקרבן עולה לריח ניחוח לה' והאפר נשאר שהוא ענין בחי' שמאל דוחה. והנה בתרומת הדשן יש ג"כ שני בחי', דהיינו מה שהיו מניחין הדשן אצל המזבח וכמ"ש והרים את הדשן ושמו אצל המזבח והי' נבלע שם, והב' מה שהיו מוציאים הדשן מחוץ למחנה וכמ"ש והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, והיינו שהאפר גופא הגם שהוא פסולת אעפ"כ יש בו גם בחי' טוב עדיין שהוא יכול לעלות למעלה, וכמ"ש ביעקב ויאבק איש עמו עד עלות השחר וארז"ל שהעלו אבק עד כסה"כ, ופי' בזהר וישלח דק"ע אבק דאשתאר מן נורא, והיינו שיעקב העלה גם בחי' האבק, וכמו"כ הדשן שהיו מניחין אצל המזבח הטוב שבו הי' נבלע במקומו וזהו עלייתו, אך הדשן שהיו מוציאין מחוץ למחנה היינו מה שלא הי' יכול לעלות. ובעבודה ב' בחי' אלו זהו ענין מרירות על הריחוק והעצבות, שהמרירות אף שהיא בחי' שמאל דוחה, אעפי"כ עי"ז נעשה תחת לראשי בחי' ימין מקרבת, שעי"ז נעשה ויצעקו אל ה' בצר להם, ואח"כ ע"י המרירות יבוא לבחי' שמחה, כי כל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו וזוכה לנשיאת ראש, והיינו ע"י התבוננות שמתבונן אחר השפלות והכנעה איך דגם חשך לא יחשיך ממך, ומרחוק ה' נראה לי, בזאת יהי' מן השפלות העלאת מ"ן להכלל באחדות ה' כו', משא"כ עצבות היא אסקופה הנדרסת לכל העוונות שמייאש א"ע מכל וכל, וזהו מקור לכל העוונות ולכן צריך לדחות את העצבות מכל וכל, וזהו

רנב

ענין האפר שהוציאו מחוץ למחנה כו', וז"ע הקרבנות בחי' עבודה תיקון קו השמאל כו'.

אך הנה הקרבן הי' מקריב אותו הכהן דוקא שהוא בחי' חסד, דהנה עיקר המכוון מבחי' שמאל דוחה הוא כדי שיהי' לאכללא שמאלא בימינא שזהו עיקר תיקון קו השמאל, שעיקר המכוון מבחי' העלאה הוא כדי שיהי' אח"כ בחי' המשכה מלמעלה למטה בחי' ימין מקרבת, וזה הי' חטא קרח שרצה להפריד את השמאל מבחי' ימין ולא רצה שיהי' נכלל שמאל בימין ע"כ נענש כמ"ש בזהר ר"פ קרח, כי עכשיו העיקר הוא קו הימין, כי מבחי' קו הימין לא נמצא יניקת החיצונים כ"כ כמו מקו השמאל כמ"ש בלק"ת בד"ה זאת חקת התורה פ"ב ובכמה דוכתי, ולזה הקרבנות הי' ע"י הכהן דוקא שהוא איש החסד כו', וזהו ענין גמ"ח שהוא בחי' המשכה מלמעלה למטה, וזהו ג"כ ענין מדת אברהם שהי' ג"כ איש החסד שכל עיקר עבודתו הי' כדי להמשיך אלקות מלמעלה למטה ולזה הי' מאכיל ומשקה גם לערביים והי' אומר להם דעו למי מברכים, שהי' מודיע אלקותו ית' בעולם, ועי"ז הי' ממשיך אלקות מלמעלה למטה שיהי' שם שמים מתאהב ע"י. וזהו מ"ש אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, שנא' ב"פ אברהם, שבתחלה צריך להיות מדת אברהם שהוא בחי' חסד כדי לעורר את בחי' העלאה שהוא בחי' המשכת המ"ד כדי לעורר העלאת המ"ן, ואח"כ ע"י העלאה בחי' יצחק קו השמאל נמשך המשכה מבחי' קו הימין בחי' ימינו תחבקני שהיא בחי' המשכת המ"ד לאחר העלאת המ"ן כו'.

ד) והנה תורה היא בחי' קו האמצעי, והענין הוא דהנה התורה נק' ג"כ בשם מצוה וכמ"ש תורת הוי' תמימה משיבת נפש שהוא קאי על התורה, ולזה יש שם ו' פסוקים שהוא כנגד ששה סדרי משנה ובכל פסוק חמשה תיבין כנגד חמשה חומשי תורה ונאמר שם מצות ה' ברה כו' שהתורה נק' ג"כ בשם מצוה שהיא בחי' התחברות. והענין הוא דהנה איתא ברע"מ פ' פנחס דף רך"ב ע"ב שדוד הי' מחבר תורה של מעלה בהקב"ה, והענין הוא דהנה מבואר למעלה שאעפ"י שבריאת העולמות נמשך מבחי' נפלאותיך ומחשבותיך שהוא בחי' ל"ב נ"ח אעפי"כ הוא רק אלינו, אבל אין ערוך אליך שלעצמות אוא"ס נחשבת כעשי' גשמי' עושה פלא, וזהו מ"ש בזהר לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא כו', שעש"מ נק' מילין דהדיוטא כו', לפי שעש"מ נעשו מקור לעולמות בע"ג, והנה גבול לגבי בלתי בע"ג הוא אין ערוך כלל יותר משאין ערוך טפה בים אוקיינוס לכן נק' עש"מ מילין דהדיוטא כו'. ופי' מילין דהדיוטא זהו ע"ד משארז"ל שיחת חולין

רנג

של ת"ח צריכין לימוד, והנה אף ששיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד שיש בהם ג"כ חכ', מ"מ אין השיחת חולין שלו ערך כלל לגבי עצמות חכמתו, וכך עש"מ אף שנמשכו מבחי' נפלאותיך ומבחי' מחשבותיך, מ"מ אין ערוך לעצמות חכמתו שהיא בחי' תורה, כי התורה היא למעלה הרבה מבחי' חכ' שבמע"ב שנק' מאד עמקו מחשבותיך כו'.

וזהו מ"ש ואהי' אצלו שעשועים יום יום שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה שהוא למעלה מבחי' עולם, לפי ששרש העולם נמשך מבחי' מדות וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם, וכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה, שבחי' מדות שייך לעולם, וקודם שנברא העולם לא הי' על מי להתחסד או לרחם, משא"כ בחי' חכ' שייך גם קודם שנבה"ע, שהרי החכ' אינה רק גילוי לזולתו שהרי יכול לישב בעצמו ולהשכיל השכלות כו', ועד"ז יובן ענין מה שקדמה תורה לעולם אלפים שנה לפי שאורייתא מח"ע נפקת שחכ' שייך קודם שנבה"ע, וזהו שהתורה נק' משל הקדמוני שהוא משל לבחי' קדמונו ש"ע, ומה שנתלבשה התורה בגשמיות זהו רק נובלות חכ' שלמעלה תורה שהוא עד"מ רק כמו בחי' שערות לבד שאף שהשערות מקבלים יניקה מהמוח מ"מ זהו רק הארה מצומצמת לבד, ולזה כשחותכין את השערות אינו מרגיש שום כאב כלל, וכן עד"ז התורה שנמשכה למטה אינו רק כמו ע"ד בחי' שערות וכמ"ש קווצותיו תלתלים תלי תלים של הלכות כו', שנמשלה לבחי' שערות כו', ולזה צריך לחבר את התורה כמו שהיא למטה עם התורה שלמעלה.

והנה כדי שיהי' התחברות זו צריך מתחלה לחבר את התורה שלמעלה בהקב"ה כי באמת לגבי עצמותו כו' גם התורה שלמעלה אף שהיא חכמתו ורצונו ית' מ"מ אין ערוך אליו כלל רק שהוא מתלבש בתורה, וכמו שארז"ל הקב"ה יושב ועוסק בתורה דהיינו שהוא משפיל ומתלבש א"ע בתורה, ולזה צריך להמשיך אוא"ס בתורה, וזהו ענין התורה לשמה דהיינו לשם התורה כדי שיומשך אוא"ס בתורה, וזהו דוד הי' מחבר תוש"מ בהקב"ה שהמשיך אוא"ס בתורה, ועי"ז שהמשיך אוא"ס בתורה עי"ז נתחבר גם התורה שנמשכה למטה בתורה שלמעלה, כי המשכת אוא"ס שממשיכין בתורה שלמעלה זהו ע"י לימוד התורה לשמה דהיינו מה שלומד את בחי' התורה שנמשכה למטה, כי כל הקורא בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו ועי"ז ממשיך להיות הקב"ה יושב ועוסק בתורה חיבור תורה שלמעלה בהקב"ה, וכיון שע"י תורה זו נמשך אוא"ס בתורה שלמעלה מתחבר גם בחי' תורה שלמטה ג"כ לתורה שלמעלה כי באמת הוא כולא חד וכמ"ש ועל תורתך שלמדתנו, על תורתך קאי על התורה כמו שהיא למעלה, ושלמדתנו הוא כמו שנמשכה למטה וכולא חד כו'. אך הנה כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, והיינו שהתורה צריך ג"כ

רנד

לבחי' עבודה שהיא בחי' תפלה כי רוח אמשיך רוח ואייתי רוח כמ"ש (איוב סי' ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, וזהו ע"י התפלה שאז מתעורר אצלו בחי' אהבה לה' בבחי' רשפי אש.

והכח הזה בנש"י להמשיך בחי' אוא"ס בג' קוין לפי שהם בנים למקום שנא' בנים אתם להוי' אלקיכם, שכמו הבן נמשך ממוח האב כמו"כ נש"י מיוחדים ודבוקים בעצמותו ית' כהתקשרות הבן אל האב, ולא כמו התלמיד להרב. וזהו באתי לגני אחותי, פי' באתי לגני בחי' ג"ן סדרים דאורייתא ע"י בחי' אחותי כלה בחי' כליות הנפש של נש"י בתפלה עי"ז נמשך אוא"ס בתורה, וזהו ענין ברכו בתורה כו', ואח"כ ע"י לימוד התורה עי"ז נמשך המשכה מבחי' חכ' שבתורה בעש"מ שהם מקור וחיות העולמות, וזהו שעשה"ד הם מכוונים נגד עש"מ. ובמד"ר ר"פ ויקהל ד"א ואל מי תדמיוני ואשוה כו' מי ברא אלה, בזכות מי נבראו אלה תולדות השמים והארץ ובזכות מי הם עומדים בזכות אלה שמות בנ"י ואלה בזכות מי הם עומדים בזכות אלה העדות והחוקים, וזהו תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב, כי קיום העולם הוא ע"י התורה והמצות דוקא, וזהו על שלשה דברים העולם עומד היינו שיהי' לעולם עמידה וקיום חזק זהו ע"י שלשה דברים שהוא בחי' תורה ועבודה וגמ"ח כו', וזהו ענין שהתורה והמצות נק' בשם מצוה לפי שהוא לשון צוותא והתחברות שהם מחברים אוא"ס עם העולמות כו'.

ה) והנה פי' הב' בתיבת מצוה שהוא לשון ציווי וכמ"ש צו את בנ"י כו' שהוא ענין ציווי המלך, הוא ענין בחי' יראה שהוא בחי' קבלת עול והיינו שהמצות צריך לקיים דוקא בבחי' עול לבד בלי טעם כלל, כי ענין ביטול הרצון שמקיים את המצוה בבחי' עול הוא למעלה יותר משהוא מקיים את המצוה ע"פ טעם וכוונה, וכמ"ש שמואל לשאול הלא שמוע מזבח טוב שהביטול הרצון שבלי טעם וכוונה הוא למעלה מזבח, ששאול הלך עפ"י הטעם ורצה לזבוח מראשית החרם של עמלק, ולזה טעה, ואם הי' מקיים בלי טעם וכוונה רק בבחי' עול לבד לא הי' טועה כו'. וזהו שהמצות צריך לקיים בבחי' עול מלכות שמים בלבד ויראה תתאה דוקא, לפי שהתחלת העבודה היא ביראה דוקא וכמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש, בזאת הוא בחי' יראה תתאה ודא הוא תרעא לאעלאה, ואף שאהרן כה"ג הוא בחי' אה"ר, מ"מ בזאת יבא אל הקדש בבחי' יראה דוקא לפי שנתב"ס כו', ושורש יראה תתאה הוא מבחי' יר"ע, וע"כ כדי לבוא אל הקדש הוא ע"י יראה דוקא.

רנה

וזהו יראו את ה' קדושיו, שקדושיו שהוא בחי' קדושת המצות צריך להיות דוקא בבחי' יראו את ה' דהיינו בבחי' יראה תתאה דוקא, והיינו שבמל' גופא יש שני בחי' יראה, יראו מה' כל הארץ ובחי' יראו את ה', לפי שבמל' יש שני בחי', א' כמו שהיא נעשה מקור לעולמות הנפרדים שהיא בחי' מל' דאצי' שנעשה כתר וע"י לבריאה שהוא בחי' אותיות הדבור שהאותיות נראים נפרדים שזהו בחי' יבשה עלמא דאתגלי', ובחי' הב' היינו כמו שהמל' היא עדיין באצי' ממש שאז נק' בחי' ים דהיינו בחי' עלמא דאתכסי' שהוא כמו למשל אותיות המח' כו' שהם כלולים עדיין בעצמותו כו', וזהו יראו את ה' דהיינו שהיראה היא בבחי' את הוי', את הוא בחי' אותיות שמאל"ף ועד תי"ו, ואת הוי' היינו כמו שהאותיות הוא עדיין כלול בעצמותו שהוא בחי' אותיות המח'. והנה אפילו בחי' זו נק' ג"כ בחי' יראה תתאה לבד לפי שיראה זו היא ג"כ במל' רק שיראה זו הוא בבחי' מל' כמו שהיא באצי', אך המצות הם למעלה מבחי' מל', וזהו יראו את הוי' קדושיו שכדי לבוא לבחי' קדושיו שהוא בחי' מצות זהו ע"י בחי' יראו את הוי' מתחלה, שז"ע קבעומ"ש. והנה מה שמבואר למעלה שבחי' יראו את הוי' היינו בחי' יר"ע, וע"י קדושיו שהוא בחי' מצות מגיעים לבחי' יר"ע זהו ג"כ אמת, כי הנה איתא במשנה קדושה מביאה לידי ענוה וענוה לידי יראת חטא, ופי' יראת חטא אינו יראת העונש לבד, אלא שהוא ירא מהחטא עצמו, וזהו ע"י קדושה דוקא כי כשמתבונן איך שהמצוה היא למעלה מאד וע"י המצוה נעשה התחברות וגילוי אלקות בעולמות, עי"ז הוא ירא מהחטא יותר דהיינו מעצם החטא, והיינו לפי שכמו שהמצוה מעלה ומגביה את הנפש, כמו"כ להיפוך החטא מוריד ומשפיל מאד וכמ"ש ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע כו', וזהו יראו את הוי' קדושיו שע"י קדושיו דוקא יוכל לבוא לבחי' יראו את הוי' שהוא בחי' יר"ע כו'.

וזהו מ"ש כי אין מחסור ליראיו, והענין הוא דהנה ארז"ל במד"ר ס"פ ל"ח בסוף פ' נח, כ"מ שנאמר אין הוה לה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד והוה לה, ולחנה אין ילדים והוה לה, ציון דורש אין לה והוה לה, והיינו כי האין ממלא החסרון, ולכן הוה לה. והענין הוא דהנה אין הוא בחי' מ"ש והחכ' מאין תמצא שאין הוא בחי' כתר ולכך נק' אין לפי שהוא למעלה מהשגה ממש, שבבחי' חכ' יש קצת השגה וכמ"ש במשה וראית את אחורי שמשה השיג אחוריי' דאבא, משא"כ בכתר אין שם שום השגה ותפיסא, ואיהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס בי', ולכך נק' אין. והנה אין ואני הם אותיות שוים, והיינו כי אני הוא בחי' מל' ושרש המל' שהוא בחי' יראה הוא בבחי' כתר לפי שיראה הוא בחי' ביטול היש, כי אהבה הוא בבחי' יש, יש מי שאוהב, משא"כ יראה הוא בחי' ביטול מכל וכל, ולכך ע"י הביטול מגיע בבחי' אין, וזהו משארז"ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, לפי שמעשה שמים וארץ הם בחי' יש מאין, אבל מעשה הצדיקים הוא בבחי' ביטול היש לאין כו', והיינו שע"י הביטול מגיע בבחי' אין, ועי"ז מתעורר גם מבחי' אין העצמי. וזהו מ"ש הטעם כי אין מחסור ליראיו, יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור דהיינו שגם ע"י בחי' יר"ת (והיינו

רנו

בחי' יר"ע שביר"ת כנ"ל היינו בחי' יראו את הוי' שבבחי' יר"ת) שהוא בחי' ביטול היש עי"ז כי אין מחסור ליריאיו שעי"ז נמשך מבחי' אין, וזהו מחסור ליריאיו שהוא ממלא כל החסרונות, דהנה פעם כתיב בעירום ובחוסר כל, והיינו לפי שנאמר תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כל הוא בחי' דאחיד בשמיא ובארעא שע"י בחי' כל נמשך משמיא בארעא, אך תחת אשר לא עבדת עי"ז נעשה למטה חסר כל, אך בחי' האין מחסור ליריאיו שהוא ממלא את כל החסרונות לפי שהוא למעלה מבחי' חכ', כי בחכ' יש קצת דין ולזה נעשה למטה חסר כל, אבל כשנמשך מבחי' אין עי"ז נשלם כל החסרונות לפי דלית שמאלא בהאי עתיקא ועי"ז נשלם החסרון.

וא"ו) ובזה יובן מ"ש בקי"ס וייראו העם את הוי', דהנה ארז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, ורש"י ז"ל בפי' החומש ע"פ זה אלי פי' ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים, ובמד"ר בשלח ס"פ ך"ג א"ר ברכי' כמה גדולים יורדי הים, משה רבן של כל הנביאים כמה נתחבט לפני המקום הראני נא את כבודך ולבסוף הראה לו בסימן והי' בעבור כבודי, ועולי הים כל אחד מראה באצבעו ואומר זה אלי, ולכאו' אינו מובן שהרי נבואה הוא בחי' גבוה מאד ואיך ראתה שפחה על הים כו'. אך הענין הוא דהנה ים ויבשה הוא בחי' עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, וכמו שאנו רואים ההפרש שבין ים ליבשה, שהברואים שביבשה הם בבחי' נפרדים כו', משא"כ הברואים שבים הם מובלעים בהים והים מכסה עליהם, וכמו ההפרש שבין מח' לדבור שהדבור הוא בחי' גילוי לזולתו ונעשה נפרד כו', משא"כ בחי' מח' היא מתאחדת ממש עם הנפש, וכמו"כ יובן ההפרש שבין ים ליבשה שיבשה הוא בחי' עלמא דאתגלי' שהיא מבחי' אותיות הדבור, משא"כ עלמין סתימין הוא מבחי' מח' כו', אך הנה בשעת קי"ס הי' בחי' הפך ים ליבשה שמעלמא דאתכסי' נעשה בחי' עלמא דאתגליא, והיינו לפי שהי' הגילוי מלמעלה גם מבחי' עלמא דאתכסי' דהיינו מבחי' סדכ"ס בחי' אין, וזהו בחי' אדון הנפלאות שלמעלה גם מבחי' עלמין סתימין, לזה נעשה מעלמא דאתכסי' בחי' עלמא דאתגלי', ומאחר שהי' הגילוי מלמעלה מסדר השתל' ע"כ ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל, וזה שנאמר בקי"ס זה אלי והיינו כי כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא זה, אך בקי"ס זכו הכל לבחי' זה שאמרו זה אלי שהוא למעלה משאר הנביאים.

וזהו שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה, והיינו כי יש בנשמות ב' בחי' בחי' יעקב ובחי' ישראל, וכמ"ש כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, שישראל הוא בחי' נשמות גבוהות כי שרית עם אלקים בחי' ישר אל שהוא בחי' תורה דהיינו נשמות שהם בעלי תורה. והנה בבחי' ישראל נאמר וירא ישראל את היד הגדולה שהי' אצלם בבחי' ראי' והתגלות ממש בחי' יד הגדולה, וזהו ע"י אשר עשה הוי'

רנז

במצרים היינו שזכו לזה ע"י מצרים שהוא בחי' מצרים וגבולים, ואשר עשה הוי' במצרים היינו שע"י אתכפיא ואתהפכא את בחי' המצרים וגבולים עי"ז זכו לבחי' וירא, כי כד אתכפיא כו' אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין. ואח"כ נאמר וייראו העם את הוי' דהיינו נשמות הנמוכות שנק' עם מל' עוממות שהוא בחי' אין מלך בלא עם, הנה העם הם נפרדים מהמלך שאינם מקבלים רק מבחי' מל' כמו שנעשה מקור לעולמות בי"ע שהוא רק בחי' אותיות הדבור שנראים נפרדים כו' ואין בהם רק בחי' יראו מה' כל הארץ, אך בקי"ס זכו לבחי' וייראו את הוי', שבחי' יראו את הוי' היינו שהיראה נמשך מבחי' האותיות כמו שהם כלולים עדיין במח' שהיא בחי' ים, והיינו לפי שהי' בחי' הפך ים ליבשה שים נעשה יבשה לכן הי' גם אצלם הגילוי מבחי' ים בחי' יראו את הוי' שזכו לבחי' יראה שנמשך מעלמא דאתכסי' שהוא בחי' ים כו'.

ויאמינו בה', היינו מה שהי' לבחי' הנשמות שנק' ישראל בבחי' ראי' כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה, זה לא הי' אצלם רק בבחי' אמונה אבל לא בבחי' ראי' ממש כמו לנשמות שנק' ישראל כו'.

ומעתה י"ל המד"ר שאמר וירא ישראל את היד הגדולה, לפי שאמר פרעה מי ה' לכך לקה ביד הגדולה חמשים מכות כנגד מי, שהרי היד הגדולה היא בחי' חסד ואיך מבחי' החסד יומשך בחי' דין וגבורה. וכן צ"ל מ"ש ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, איך מבחי' ימין נמשך שיהי' תרעץ אויב. אך הענין הוא דהנה ההפרש שבין ימין לשמאל, היינו שעיקר הכח הוא בימין, ולכן הפעולה שנעשית בימין היא נעשית בטוב, משא"כ בשמאל אף שנעשית הפעולה מ"מ אינה טובה כ"כ כמו בימין, וזהו שפי' רש"י לחד פירושא על מארז"ל שבת דס"ג ע"א למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה כו', שמיימינים היינו כשלומדים את התורה בעיון ופלפול אז נק' מיימינים, היינו שאז היא כמו המלאכה שנעשית בימין שהפעולה היא נעשית כתיקונה, למשמאילים בה היינו כשלומד את התורה שלא בעיון אז נק' בחי' משמאילים, שזהו כמו שנעשה הפעולה בשמאל שאין הפעולה טובה כו'.

רנח

ובזה יובן מ"ש ברבות וישלח פ' פ"ב כתיב (ישעי' ג') נצב לריב ה' וכתיב (יואל ד') כי אשב שם לשפוט את הגוים, ומשני כשהוא דן את ישראל אז הוא נצב לריב ה' שדן אותם בעמידה ודרך עראי מקצר בדין ומוותר בדין, אבל כשהוא דן את העובדים לכוכבים ומזלות אזי הוא דן אותם בישיבה ובקביעות מאריך בדין ומפשפש בדין, והיינו שזהו ההפרש ע"ד שבין ימין לשמאל שכשדן את ישראל הוא דן אותם בשמאל מקצר כו' שהוא דרך עראי שאין הדין חזק כ"כ כמו הדין שנמשך בימין, וזהו מקצר בדין ומוותר בדין לפי שנמשך הדין רק משמאל בחי' שמאל דוחה לבד, והיינו לפי ששרש נש"י הוא מבחי' ימין לכך א"א להיות הדין נמשך מבחי' ימין כיון ששרשן נמשך מבחי' ימין, והדין שנמשך להם הוא רק מבחי' שמאל דוחה, והנה כיון שהדין נמשך מבחי' שמאל דוחה נעשה אח"כ תיכף ומיד בחי' ימין מקרבת, וזהו שבכ"מ שנאמר פורעניות של ישראל נאמר תיכף אח"כ בחי' ישועה ונחמה כמו בהושע שנאמר בו אתם לא עמי כו' נאמר תיכף והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא יספר כו' ובמקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, והיינו לפי שהדין שלהם נמשך רק מבחי' שמאל דוחה ואח"כ נעשה בחי' ימין מקרבת, וזהו כשהוא דן את ישראל בעמידה כמו עד"מ בחי' שמאל, אך כשהוא דן את העובדים לכוכבים ומזלות הוא דן אותם בישיבה דהיינו בבחי' ימין לפי שהם מנגדים לבחי' ימין.

והנה פרעה אמר מי הוי' אשר אשמע בקולו שלא ידע משם הוי', אבל משם אלקים ידע כי יוסף הודיע לו אלקים יענה את שלום פרעה, אך משם הוי' לא רצה לידע והיינו לפי שמשם אינו יכול לקבל שום יניקה, אבל משם אלקים יכלו גם הם לקבל דהיינו ממ"ח צירופים אחרונים דשם אלקי' כו', אבל משם הוי' אינו יכול לקבל. וזהו שאמר פרעה אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחי', והיינו כי בן הוא בחי' חסד זכר חסדו, וכל בניך למודי הוי' שבן הוא מקבל משם הוי' כו', והנה משם הוי' אינו יכול לקבל וכמ"ש אם תגביהי כנשר משם אורידך נאום הוי', לזה אמר אם בן הוא והמתן אותו וכן כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, לפי שבת הוא בחי' גבורות גם הם יוכלו לקבל, אך באמת טעה בזה לפי שעיקר הגבורות הוא כדי לאכללא שמאלא בימינא וכיון שנכלל שמאל בימין אינו יכול לקבל עוד יניקה אפי' מבחי' גבורות כיון שנכלל שמאל בימין כו'. והנה לפי שפרעה הי' מנגד לבחי' הוי' ואמר מי הוי' שהוא בחי' ימין לזה נמשך הדין שלו דוקא מבחי' ימין, ולכך הדין הוא קשה יותר מבחי' ימין, וגם אם הי' הדין נמשך מבחי' שמאל אז נעשה ימין מקרבת, אבל אם הדין נמשך מימין אז אין לו מי שיקרב, וזהו כשהוא דן אוה"ע דן אותם בישיבה מאריך בדין ומפשפש בדין שהדין הוא חזק וקשה מאד, וזהו ימינך ה' תרעץ אויב.

רנט

וזהו וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים שע"י שאמר מי הוי' לקה ביד הגדולה חמשים מכות לפי שיד הגדולה הוא בבחי' בינה, ופרעה חטא במי דהיינו בבינה לכך לקה ביד הגדולה שהוא בחי' בינה, משא"כ בישראל הוא להיפך שכל הישועות ונחמות נמשך מבחי' מי וכמ"ש מי יתן מציון ישועת ישראל כנ"ל וד"ל.