כי תבואו כו' ושבתה כו'

רפא

בס"ד. (ש"פ בהר, רכ"ז).

כלל ופרט - י"פ

[בהר]

כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ כו' שש שנים תזרע כו' ושש שנים תזמור כו' ובשנה השביעית שבת שבתון כו'. וצ"ל דמשמע שמיד כי תבאו אל הארץ תשבות הארץ קודם השש שנים של זריעה, ובאמת אינו כן כ"א כמ"ש אח"ז שש שנים תזרע כו' ובשנה השביעית שבת שבתון. אך הענין יובן בהקדם מה שצ"ל מפני מה הי' ארץ ישראל תחלה תחת כנען שלכן נק' ארץ כנען הלא בכנען כתי' ארור כנען עבד עבדים יהי' כו', וא"כ מפני מה היתה תחלה תחת יד כנען ולא של שם ויפת שהם חשובים יותר מחם אבי כנען.

והענין הוא דהנה ארז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, והנה פעם מצינו בדברי רז"ל שמעלת התורה גדלה על בחי' העבודה והגמ"ח, כי עבודה היא בחי' עבודת הקרבנות ועכשיו תפלות כנגד תמידין תקנו, ומצינו שארז"ל אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כיבוד אב ואם וגמ"ח, ופי' רש"י ז"ל בשבת בפ' מפנין דקך"ז שעיון תפלה הוא בכלל גמ"ח ע"ש הכתוב גומל נפשו איש חסד, ות"ת כנגד כולם, וא"כ ת"ת גדולה יותר מבחי' תפלה וגמ"ח. ופעם אמר ר"י והלואי יתפלל אדם כל היום כולו, וא"כ ממילא לא ילמד תורה ואעפ"כ הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, וא"כ תפלה גדולה מבחי' התורה. ופעם כתיב חסד חפצתי ולא זבח (בהושע סי' וא"ו) א"כ גמ"ח גדולה מבחי' זבח

רפב

שהוא בחי' תפלה, וכן ארז"ל ביבמות דק"ה ע"א ע"פ אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו שם רבה ואביי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפרי' בתורה וגמ"ח [והיינו כי התורה נק' ג"כ חסד כמ"ש פיה פתחה בחכ' ותורת חסד על לשונה שנק' התורה תורת חסד], רבה ואביי מבית עלי קאתו רבה דעסיק בתורה חי מ' שנין ואביי דעסיק בתורה וגמ"ח חי ס' שנין, ע' בר"ה דף י"ח שאביי סובר שצ"ל תורה וגמ"ח, א"כ בחי' תורה וגמ"ח גדולים מבחי' זבח ומנחה שהם בחי' תפלה כו'.

ב) ולהבין ענין ג' בחי' אלו, תורה ועבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד, צ"ל מ"ש וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך וארז"ל א"ת בניך אלא בוניך, ואיתא בשל"ה ממה למדו זה שא"ת בניך אלא בוניך ממה שכתיב ב"פ בניך דהל"ל וכל בניך למודי הוי' ורב שלום או ורב שלומם, ומפני מה כתיב פעם שנית בניך אלא שבא להורות שא"ת בניך אלא בוניך. והנה בוניך נקראים הת"ח כמשארז"ל בשבת פרק אלו קשרים דקי"ד ע"א תנן הבנאין מצד אחד (פי' בגדים של ת"ח שמקפידין על לבושיהם כשנמצא בו רבב מצד אחד חוצץ) מאי בנאי' אלו ת"ח שעוסקי' בבנינו של עולם, וצ"ל מהו שייך ת"ח שלומדים תורה להיות נקראים עוסקים בבנינו של עולם, וגם צ"ל מפני מה מוציאי' ורב שלום מכלל למודי הוי' דאם לא היו קורין בוניך אלא כמ"ש בניך הי' קאי מ"ש לימודי הוי' גם על ורב שלום, אבל כשאומרים א"ת בניך אלא בוניך מוציאי' בחי' רב שלום מבחי' לימודי הוי', וגם צ"ל מפני מה ע"י שלומדי' תורה הם מרבין שלום בעולם.

אך הענין יובן בהקדם ענין מה שארז"ל בעשרה מאמרות נבה"ע והלא במאמר א' יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וצ"ל מפני מה מגיע העונש כ"כ לרשעים על מה שהם מאבדין את העולם שנברא בע"מ הלא במאמר א' יכול להבראות, ובמדרש שמואל איתא משל ע"ז מאחד שקנה כלי ביו"ד זהובים שהכלי זו קונים אותה בעד זהב אחד ואח"כ גנבו את הכלי ונמצא הגנב האם יתכן לומר שישלם הגנב בעד הכלי יו"ד זהובים מפני שזה הוציא עליו יו"ד זהובים מאחר שיכולים לקנות כלי הלזה בזהב אחד, וכמו"כ מפני מה העונש של הרשעים להפרע מהם על שמאבדין את העולם שנברא בע"מ מאחר שבמאמר א' יכול להבראות. והענין הוא דהנה מאמר א' הוא מאמר דבראשית כמשארז"ל בר"ה דל"ב ע"א ובמגילה ך"א ע"ב בע"מ נברא העולם והלא ט' ויאמר הן, אלא בראשית נמי מאמר הוא. ופי' וענין מאמר דבראשית כי הנה יש כלל ופרט,

רפג

ומאמר דבראשית הוא בחי' כלל של כל הע"מ, שזהו מ"ש את השמים ואת הארץ שידוע שכל אתין שבתורה הם ריבויים, ולכן כשכתי' את השמים בא לרבות כל צבא השמים וכתי' את הארץ בא לרבות כל בחי' ומדרגות הנמצאים בארץ כו' (ע' במד"ר פ"א בפ' בראשית, ר"י שאל את ר"ע, עד ואת הארץ לרבות אילנות ודשאי' וג"ע).

ג) ולהבין היטב ענין כלל ופרט, הנה על בראשית ת"י בחוכמתא שראשית הוא בחי' חכ' כמ"ש ראשית חכמה, והנה אנו רואים למשל שכאשר האדם מחשב השכל במוחו, הנה בשעתא חדא ורגעא חדא יחשוב כל השכל בהברקה אחת, אבל כאשר בא לפרשו לזולתו יצטרך לדבר בזה הרבה, וכ"ש כשיצטרך ללמוד שכל זה עם הקטן יצטרך לבוא שכל זה בדיבורים וצירופי' הרבה מאד כו', כמו"כ יובן למעלה ענין הכלל ופרט שהכלל כולל הרבה מהפרט, ולכן במאמר בראשית כולל כל הפרטי' שנתבאר בט' מאמרות והט' מאמרות הם פרטיות שהוא בחי' צירופי אותיות שבדבור כנודע שיש ך"ב א"ב שהם רל"א זוגות, ויש רל"א שערים המתגלגלים פנים ואחור כו' (ע' בפרדס שער למ"ד הוא שער הצירוף פ"ה, ובסש"ב בשער היחוד והאמונה). והנה מבחי' המחשבה שבאדם שהיא ג"כ בחי' הכלל לא יתהווה כלום שאפי' שכשיחשוב כל היום לא יתהוה כלום כ"א דבר מלך שלטון שכאשר המלך מצווה לעבדיו שיעשו הדבר ההוא הם עושים, וא"כ עפ"י דיבורו יכול להתהוות איזה דבר אבל לא ממחשבתו, אבל למעלה הנה כתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שלמעלה כאשר עלה במחשבתו שיהי' מציאת העולם נברא העולם, וכמ"ש בכתבי האריז"ל כשעלה ברצונו לברוא את העולם הנה ע"י מחשבה זו נברא כו' (וע' בלק"ת בד"ה כי ביום הזה יכפר הא' בפ' אחרי בפרק ג' וז"ל וכמ"ש בזהר דבמחשבה אחת ברא (הקב"ה) את העולמות לפי שהוא ית' צופה ומביט עד סוף כל הדורות מראש, וא"כ מיד כשעלו כל העולמות במחשבה להבראות הרי כבר נגמרו ונשלמו בריאתם לפניו ית'), וזהו בחי' מאמר דבראשית שהוא בחי' הכלל בחי' מחשבה שכאשר עלה במחשבתו נברא כל הנבראי', וזהו בראשית נמי מאמר הוא פי' שהוא בחי' מאמר א' מאמר כללי שכולל כל העש"מ. וא"כ צ"ל למה הי' צריך עוד ט' מאמרות פרטיות מאחר שבמאמר א' דבראשית נברא כל הנבראי'. והענין הוא דהנה אם הי' בריאת העולם מבחי' מאמר א' הי' העולם בטל במציאות ולא בחי' מציאת יש ודבר נפרד כלל, כ"א הי' הכל בטל בתכלית כו' ולא הי' שום בחירה כו'.

ד) ויובן זה היטב כי הנה כלל ופרט הוא בחי' מחשבה ודבור, והנה אנו רואים שמחשבתו של האדם היא מתאחדת בתכלית עם הנפש שהיא בחי' לבוש הפנימי של הנפש, אבל בחי' הדבור נעשה נפרד מן האדם, כך הנה יובן למעלה שכאשר הי' בריאת העולם מבחי' מחשבה הי' העולם בבחי' ביטול במציאות, אבל כדי שיהי' העולם יש ודבר נפרד זהו דוקא ע"י בחי' הדבור שבו, שכמו שהדבור הוא נפרד ויוצא לחוץ (והגם שאין לך דבר שחוץ ממנו ית' מ"מ דברה תורה כלשון בני

רפד

אדם, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, כמ"ש בסש"ב בשער היחוד והאמונה פ"י), כך הוא ההתהוות שמן הדיבור הוא בחי' נבראי' נפרדים (ופעולת המאמר א' שהי' תחלה מבחי' מחשבה בחי' כלל כדי שאף שנברא העולם ליש ודבר נפרד אעפ"כ יהי' יכול להיות בחי' הביטול בעולם כו'), ועכשיו שנברא בע"מ מבחי' דיבור נעשה העולם ליש ודבר נפרד, ואעפ"כ יש בחי' עולמות שנבראו מבחי' המאמר א' בחי' מחשבה שלא נפרטו אח"כ בבחי' דיבור והם בחי' עלמא דאתכסי', שנודע מענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שנק' ים ויבשה. והנה ארז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים, וההפרש בין ברואים שבים לברואים שביבשה כי הברואים שבים המה מובלעים בתוך הים ואינם יכולים לחיות זולת הים אפי' שעה א', משא"כ ברואים שביבשה אף שהם מקבלים חיות מבחי' הארץ אעפ"כ הם נפרדי' מן הארץ ויכולים לחיות בלא הארץ כמו כאשר הם שטים ע"פ המים, וכך יובן למעלה שיש בחי' מלאכים ונשמות שהם מבחי' עלמא דאתכסי' ונקראים בשם נוני דימא רבא שהם תמיד בבחי' הביטול לאלקות, וכמ"ש במשה כי מן המים משיתיהו שהי' מבחי' עלמא דאתכסי' ולכן אמר ונחנו מה שהי' תמיד בבחי' ביטול, אבל כדי שיהי' התהוות העולם בבחי' יש ודבר נפרד זהו ע"י הדבור, שכאשר נברא ע"פ דבר הוי' נעשה העולם יש ודבר נפרד, ויש בחי' הבחירה לבחור בטוב או להיפוך, משא"כ אם הי' מבחי' מאמר א' בחי' מחשבה לא הי' בחירה כלל.

וזהו כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בע"מ דוקא ולא במאמר א' דאם הי' נברא ממאמר א' לא הי' מציאת נפרדים כלל כ"א הי' הכל בבחי' ביטול במציאות, אבל כשנברא בע"מ בבחי' דיבור הנה מבחי' הדיבור נברא העולם ליש ודבר נפרד, ויש בחי' הבחירה לבחור בטוב, והרשעים שבוחרים ברע הרי הם מאבדין את העולם, וזהו שנברא דוקא בע"מ כי ע"י הע"מ נמצא בחי' הבחירה בעולם והרשעים שבוחרים ברע נפרעין מהם על שמאבדין את העולם שנברא בע"מ כו'. וע"פ הקבלה בחי' הכלל הוא בחי' עולם העקודים ששם עקוד כל האורות בכלי אחד כו' כמ"ש במ"א.

ה) וכדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בע"מ, פי' כי כל עבודת הצדיקים הוא להמשיך בחי' מאמר א' בחי' מאמר הכללי בט' מאמרות שזהו מ"ש ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ שאפי' בארץ שנעשה יש ודבר

רפה

נפרד אעפ"כ יהי' נמצא בארץ בחי' אחד דהיינו בחי' מאמר א' כו' מאמר הכללי. וזהו מרבים שלום בעולם, פי' כי הנה נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, אך איך אפשר להיות לו ית' דירה בתחתונים הלא אין אני והוא יכולים לדור שמאחר שנעשה העולם ליש ודבר נפרד איך יכול להיות לו ית' דירה בתחתונים, אך זהו ע"י מדרגת הצדיקים שממשיכי' בחי' מאמר א' בעולם להיות גם העולם שנברא מע"מ ליש ודבר נפרד ג"כ בבחי' ביטול אליו ית' ועי"ז הם מרבין שלום, וכמו שארז"ל במד"ר בשה"ש ע"פ שובי שובי השולמית וכ"ה בפ' תולדות פ' ס"ו, שעשה שלום ביני ובין עולמי, והיינו ע"י התורה, שע"י התורה ממשיכין להיות לו ית' דירה בתחתונים, וזהו ורב שלום לעשות שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה, ופי' שלום בפמשמ"ע הוא בחי' שלום ביני ובין עולמי, ושלום בפמשמ"ט שיהי' למטה ג"כ בחי' שלום והתחברות מפני אור א"ס ב"ה שמאיר בעולם שהוא בחי' דירה בתחתונים.

וא"ו) ומעתה יובן מה שייך לבחי' בוניך שהם בחי' ת"ח שנק' בנאין שעוסקי' בבנינו של עולם, הנה על התורה כתי' ואהי' אצלו אמון, ובמד"ר פי' אמון לשון אומן שהתורה היא בחי' כלי אומנתו של הקב"ה, והנה אנו רואים שכאשר המלך בונה פלטרין מתחלה עושה האומן הציור איך יבנה הפלטרין של המלך, כמ"ש משל זה במד"ר ובזהר, והנה האומן כשמצייר הציור הנה תחלה מצייר כללות הבנין ארכו ורחבו לצד זה ולצד זה, ואח"כ מצייר פרטי החדרים שיהי' כך וכך כו', וכך הנה יובן בבחי' התורה שהיא נק' אמון לשון אומן וכמ"ש ואהי' אצלו שעשועים יום יום וארז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם כי יומו של הקב"ה אלף שנה, והתורה היא בחי' האומן שבה נברא העולם וכמ"ש בזהר אסתכל באורייתא וברא עלמא, ומאחר שבעולם יש בחי' כלל ופרט כנ"ל בהכרח שיהי' בבחי' התורה שהיא בחי' האומן ג"כ בחי' כלל ופרט. והענין הוא דהנה כתיב וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, ופי' כל הדברים האלה שדיבור אחד יצא מפי הקב"ה שהי' כולל כל עשה"ד וגם כל פרטי הדינים המבוארים בכל התורה כולה כו', וכמ"ש אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי, פי' אחת דיבר אלקים שדיבור א' יצא מפי הקב"ה שהיא בחי' כל הדברים שכולל כל העשה"ד, שתים זו שמעתי שהוא בחי' אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. ולכן במ"ת כתי' וכל העם רואים את הקולות כו' רואין את הנשמע ושומעין את הנראה שהוא מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן אינו יכול לשמוע כו', והיינו מפני שבמ"ת האיר בחי' הכלליות ולכן האיר בנפש ג"כ בחי' הכלליות ולכן הי' ראי' ושמיעה הכל א' כי בבחי' הנפש עצמה בחי' הראי' ובחי'

רפו

השמיעה ביחד כו'. ולמעלה הוא ג"כ כן, כי הנה למטה בעולם הבריאה ראי' ושמיעה המה כל א' בחי' בפ"ע, ראובן הוא בחי' ראי' כי ראה ה', שמעון הוא בחי' כי שמע ה', אך הנה השבטים הם בחי' מרכבתא תתאה שהוא בחי' מרכבתא דבריאה, פני ארי' אותיות ראי', אבל למעלה הוא בחי' הכלל ששם ראי' ושמיעה בהדי הדדי כו'. ולכן ת"ח שלומדים תורה הם ממשיכים מבחי' כללות הנמצא בתורה, והתורה היא בחי' אומן שבה נברא העולם, ולכן כאשר ממשיכי' מבחי' כלל שבתורה נמשך ג"כ בחי' הכלל שבעולם שהוא בחי' מאמר אחד מאמר הכללי כו', וזהו ות"ת כנגד כולם כי ע"י בחי' ת"ת נמשך בחי' מאמר א' מאמר הכללי, וזהו שנק' הת"ח בשם בנאין שעוסקי' בבנינו של עולם כי ע"י שלומדים בחי' התורה ממשיכים בחי' מאמר א' בעולם ולכן נק' עוסקין בבנינו של עולם כו'.

ז) ומעתה יובן משארז"ל והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, שמשמע שבחי' התפלה גדול מבחי' התורה כו', ויובן זה בהקדים מעלת התורה שנית, כי הנה כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, ופי' לעבדה ולשמרה להמשיך בחי' זיו ואור בג"ע כי ג"ע הוא בחי' עולם הבריאה, והנה כתי' יוצר אור ובורא חשך שיצירה נק' בשם אור ובריאה נק' חשך ולכאו' צ"ל איך שייך לומר שבריאה יהי' נק' בשם חשך ויצירה אור, הלא עולם הבריאה גבוה מבחי' יצירה, אך הענין הוא דהנה ביצי' מאיר מבחי' מדות כמ"ש בכהאריז"ל ובתיקונים שית ספירן מקננא ביצי', ולכן הוא בחי' אור שמאירין מדותיו ית' בחי' אהוי"ר כו', אבל בבריאה מאיר בחי' בינה וכמ"ש בתיקונים ובכהאריז"ל אימא מקננא בכורסייא, ומחמת עוצם הגילוי שמאיר בבריאה א"א שיהי' השגה גמורה בבחי' זו ולכן נק' בשם חושך, כי פי' החושך הוא שאינו מאיר וכמו"כ בעולם הבריאה שאינו מאיר בהשגה גמורה האור שמאיר בה לכן נק' בשם חושך, וזהו שמשנה ביצי' ותלמוד בבריאה, כי משנה הוא בחי' פסק דין וטעם קצר הנה זה יכול להשיג אף מי שאינו בר דעת גדול שהרי גם הקטן יכול ג"כ להשיגה אבל בחי' התלמוד מחמת החריפות שבתלמוד לא יוכל הקטן להשיגה, מחמת קוטן כלי המוח כו', ולכן נק' חשך כמ"ש במחשכים הושיבני וארז"ל זו תלמוד בבלי שנק' חשך מפני שאינו בגילוי כ"כ כמו המשנה שגם קטן יכול להבין המשנה, וכמו"כ הוא ענין בריאה שנק' בשם חשך, היינו מפני עוצם הגילוי שמאיר שם אינו יכול לבוא בבחי' השגה גמורה לכן נק' בשם חשך, וזהו ויניחהו בג"ע בחי' עולם הבריאה לעבדה ולשמרה דהיינו להמשיך בחי' אור וזיו להאיר את החשך וכמו בבית אופל כאשר מביאים הנר לתוכה מאיר הנר את החשך, כך הנה בחי' עולם הבריאה שנק' בורא חשך ע"י המשכת האור והזיו של התומ"צ שזהו לעבדה ולשמרה רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת ממשיכים בחי' אור וזיו בבריאה כו', והאור והזיו זה הוא כמו

רפז

האבות שנק' זיו כמ"ש (מלכים א' ו') בשנה הרביעית בחדש זיו, וארז"ל בר"ה די"א ע"א בירח שבו נולדו זיותני עולם היינו האבות, והיינו מפני כי האבות הן המרכבה וע"י הביטול שלהם המשיכו בחי' האור והזיו, וכמו"כ ע"י המצות ממשיכים אור וזיו בג"ע שהוא עולם הבריאה שנק' בורא חשך.

ח) והנה עכשיו נק' המצות בשם זריעה כמ"ש זרעו לכם לצדקה, זורע צדקות וכמ"ש אור זרוע לצדיק, שהמצות נקראים בשם זריעה, והנה ענין הזריעה הוא שזורעין גרעין בארץ הנה הגרעין אין בו לא טעם ולא ריח שזורעין זרעוני גינה שאינם נאכלין, ואח"כ מצמיח מבחי' הגרעין אילן ותפוחים שיש בהם טעם ומתיקות, ואפי' כשזורעין תבואה שצומח כמו דבר הנזרע אך עכ"פ מצמיח בתוס' וריבוי באין ערוך כו', כך הנה התומ"צ נק' בשם זריעה כי המצות הם בגשמי', וכמו"כ בחי' התורה היא מלובשת בדברים גשמי', ויש בחי' התורה כמו שהיא למעלה שזהו שהמלאכים ביקשו שינתן להם התורה שלא ביקשו התורה כמו שנתלבשה בגשמי' שנים אוחזין בטלית אלו מציאות או כמו ד' רשויות לשבת שהם גשמי' כ"א שביקשו שינתן להם התורה כמו שהיא למעלה שבחי' רשות היחיד הוא עולם האצי' כו', ואעפ"כ הנה ע"י מצות אלו הגשמי' ממשיכי' כמו שהמצוה היא למעלה שע"י שמניחין תפילין בגשמיות ממשיכין בחי' מה שהקב"ה מניח תפילין, וכמו מה שנת' במד"ר פ' תולדות פס"ג ובפ' אמור ס"פ למ"ד בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון שנא' אני ראשון ואני אחרון, ופורע מן הראשון שנאמר ויצא הראשון ובונה לכם ראשון זה הבהמ"ק שנק' ראשון שנא' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, ומביא לכם ראשון הוא משיח שנא' ראשון לציון הנה הנם. והנה ג' בחי' ראשון אלו שהוא מה שהקב"ה נק' ראשון והבהמ"ק ומשיח שנק' ראשון זהו תלת רישין הנת' בזהר שמלמטלמ"ע הרישא הא' הוא בחי' ח"ס חכ' שבכתר, והב' הוא כתר שבכתר, והג' הוא בחי' רישא דלא אתיידע, שהוא ע"ק, והיינו שמה שהקב"ה נק' ראשון שהוא בחי' ע"ק כמ"ש ועתיק יומין יתיב, ובהמ"ק ומשיח הוא

רפח

בחי' פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר שהוא ג' בחי' רישין הנת' בזהר, כי הבהמ"ק הוא בחי' בית מקיף הוא בחי' חיצוניות הכתר שהוא בחי' מקיף, ומשיח הוא בחי' פנימיות הכתר כו', וכ"ז ממשיכין ע"י ד' מינים שבלולב שהם גשמי' כו', ולכן נמשלו המצות שלמטה לבחי' זריעה כמו שהגרעין שזורעין אותו אין בו טעם ולא ריח, כך המצוה שבגשמי' אין בה טעם שהיא גשמי' ואעפ"כ כמו שמהגרעין צומח האילן והפירות כך ע"י מצות אלו ממשיכים מלמעלה המצות כמו שהם למעלה שע"י תפילין גשמי' ממשיכים מלמעלה מה שהקב"ה מניח תפילין כו'.

ט) והנה הזריעה היא בארץ דוקא, משא"כ בלא הארץ לא יצמח כלום מהגרעין כ"א כאשר זורעין הגרעין בארץ והגרעין נרקב בארץ אזי הנה הגרעין הוא בחי' העלאת מ"ן לבחי' כח הצומח המלובש בארץ, ואח"כ מבחי' כח הצומח שבארץ מצמיח האילן והפירות כך הנה בזריעת המצות הנה הארץ הם נש"י שכאשר נש"י עושים המצוה אזי ממשיכי' משורש המצות כמו שהם למעלה, אבל עובד כוכבים כשמניח תפילין או עושה מצוה אחרת לא ימשיך כלום כו'. והענין הוא דהנה כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, והנה ארז"ל אתם קרוים אדם ואין כו' קרוים אדם כי אדם הוא בחי' גבוה מאד שבחי' אדם הוא אדמה לעליון, והארץ הזאת שבה בחי' הזריעה והצמיחה של המצות נתתי לבני אדם דוקא דהיינו לנש"י דוקא, שאתם קרוים אדם, ולכן נק' נש"י בשם ארץ כמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ. והנה ע"י מה נק' נש"י בשם אדם זהו ע"י בחי' התפלה, כי הנה אדם הוא א' דם, דם הוא בחי' כי הדם הוא הנפש ואל"ף הוא בחי' פלא עליון, שאלף הוא בחי' גבוה מאד שלכן בריאת העולם הי' בב' ולא באל"ף, אבל מ"ת שהוא בחי' גבוה יותר מבריאת העולם הי' באל"ף, ובנפש הוא בחי' שורש הנפש שאינו מלובש בגוף כי בחי' הנפש שמלובש בגוף הוא בחי' אחרונה מהנפש, אבל עצמיות הנפש הוא למעלה שזהו משארז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, וע"י התפלה מתחברים בחי' שורש הנפש בנפש המלובש בגוף, כי התפלה הוא כמ"ש לא תאכלו על הדם קודם שתתפללו על דמכם שקודם התפלה אינו נק' אדם שעדיין דמו בנפשו, אבל ע"י התפלה נעשה בחי' אדם א' דם, כי התפלה הוא בחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא מחבר בחי' שרש הנפש בנפש המלובש בגוף מלמטלמ"ע, ואז נש"י הם בבחי' אדם אתם, אשר לבחי' אדם זה נתתי הארץ כמ"ש והארץ נתן לבני אדם כי פי' ארץ הוא בחי' רצוא, היינו ליכלל וליבטל אליו ית' שזהו כמשארז"ל במד"ר למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, שהוא בחי' רצוא, והרצוא ע"י התפלה דוקא שיש בה ז' ברכות דק"ש שבשחר מברך

רפט

שתים לפניה וא' לאחריה ובערבית שתים לפני' ושתים לאחרי' הרי ז' ע"ש הכתוב שבע ביום הללתיך, ואח"כ הוא בחי' ק"ש, ואח"כ תפלה הוא בחי' רצוא ליכלל וליבטל אליו ית', והוא ע"י התבוננותו בתפלה איך שמלכותך מלכות כל עולמים שכל התהוות העולמות הוא מבחי' מלכותך לבד, ובי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז, אין ערוך אליך לגבי עצמותו ית', ואי לזאת לאיזה יחפוץ יותר אם למה שנברא מב' אותיות או לבחי' עצמותו ית', אשר ע"י התבוננות זאת יבא לבחי' חפיצה וחשיקה בבחי' רצוא ליכלל וליבטל אליו ית', ואז הוא בחי' ארץ שלמה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. וזהו מעלת התפלה ולואי שיתפלל כו' כי ע"י התפלה נק' כנס"י ארץ, ובבחי' הארץ הלזה מלובש כח הצומח שכשזורעין בה הגרעין הוא המצות להיות מצמיח ישועות שהוא בחי' המצוה כמו שהיא למעלה.

ובזה יובן מה שמצינו בברכת המצות מקצתן בעל ומקצתן בלמ"ד, והיינו כי יש מעלה בארץ על בחי' המצוה עצמה, כי המצוה שהיא הגרעין לא יצמח ממנה כלום בלא הארץ, וכמו"כ יש מעלה בבחי' המצוה עצמה שהיא הגרעין שמארץ בלא גרעין לא יצמח הפרי, אבל עיקר צמיחת הפרי הוא מהגרעין שכאשר זורעין גרעין של תפוחים יצמח תפוחים, וכאשר זורעין גרעין מין אחר יצמח מין אחר, הרי כי עיקר הצמיחה הוא מהגרעין, והנה מצד המעלה שיש בארץ שהוא בחי' כח הצומח זהו שמברכין על, שלשון על משמע שאנו גבוהים מהמצוה עצמה, ומצד המעלה שיש במצוה עצמה זהו מה שמברכי' בלמ"ד, שזהו אשר קדשנו הוא בחי' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה הם בחי' נש"י, וצונו שחיבר אותנו לבחי' המצוה שמשמע שהמצוה גבוה והיינו מצד המעלה שיש במצוה עצמה שהיא בחי' הגרעין שעיקר הצמיחה בא מהגרעין כו'.

וזהו וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך הם הת"ח שעוסקים בבנינו של עולם כי ע"י התורה ממשיכים בחי' מאמר א' בט' מאמרות, וכמו"כ ע"י גמ"ח כי גמ"ח הוא מ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה שהוא ג"כ המשכת בחי' מאמר אחד [לפי שהחסד הוא יומא דאזיל עם כולהו יומין כמ"ש בזהר בענין יומם יצוה ה' חסדו יומם בתוס' מ' כו', ומחמת זה הוא מעלת חסד חפצתי ולא זבח היינו ההמשכה להיות דירה בתחתונים ע"י בחי' החסד, שזהו ממשיכי' ע"י גמ"ח והתורה שנק' תורת חסד] ע' מענין יומם יצוה ה' חסדו בלק"ת בד"ה האזינו השלישי ס"ו. אך מתחלה צ"ל

רצ

וכל בניך למודי הוי' שהוא בחי' תפלה שעיקר התפלה הוא בחי' ברוך אתה הוי', ולכן נק' למודי הוי', ופי' בניך הוא בחי' ההתבוננות בינה בן י"ה, וע"י התפלה נעשה בחי' ארץ ואח"כ בארץ מלובש כח הצומח להצמיח, כי התורה בלא תפלה היא כמשל הגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל, כ"א תחלה צ"ל בחי' וכל בניך למודי הוי' בחי' תפלה מפתחות החיצוניות ואח"כ הוא בחי' ורב שלום בוניך הוא בחי' התורה מפתחות הפנימיות כו'.

[ומה שעיון תפלה הוא בכלל גמ"ח זהו להיות גומל נפשו איש חסד, שעי"ז מחבר שורש ומקור הנשמה דהיינו בחי' א' כלליות הנשמה בדם להיות נק' אדם והארץ נתן לבנ"א שה"ע הרצוא ואז יוכל להיות השוב ההמשכה בחי' מאמר א' בט' מאמרות ע"י תורה וגמ"ח].

יו"ד) וזהו כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ, שמיד כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ, פי' מיד כי תבואו להיות נק' בחי' ארץ הוא בחי' הרצוא ליכלל וליבטל אליו ית' וכמארז"ל למה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, אזי מיד ושבתה הארץ בחי' נייחא, כי הנה הארץ הי' תחלה ארץ כנען, וצ"ל מפני מה הי' תחלה ביד כנען דוקא. הנה כתיב מי יתן טהור מטמא שהטהור בא מהטמא דוקא וכמו אברהם שיצא מתרח דוקא, והענין הוא כי ע"י חטא עץ הדעת נעשה עירוב טוב ורע וכמו שארז"ל בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא שעי"ז נתערב טו"ר, ועיקר עבודת האדם הוא לברר הטוב מהרע ולהעלות את הטוב ולדחות את הרע, ולכן הי' א"י תחלה דוקא ביד כנען שהוא טמא דהיינו בחי' עירוב טוב ורע, וכי תבואו אל הארץ אזי תוציאו הטוב מן הרע המעורב בה, וזה כמשארז"ל ראוי' היתה בת שבע לדוד משימ"ב אלא שאכלה פגה והקשו בזהר פ' נח דע"ג ע"א וע' במק"מ שם, א"כ כשהיתה ראוי' לדוד מפני מה היתה אשת אורי' תחלה, אלא שזהו כמו ע"ד שהיתה א"י תחלה בידי כנען, והעיקר הוא להוציא בחי' הטוב מן הרע, וכמו"כ הי' דוד צריך להוציא בת שבע מתחת אורי' דוקא, ע' במק"מ שם שזהו דלא כמ"ש בסבא דמשפטים. וזהו כי תבואו אל הארץ שהוא בחי' רצוא אזי מיד ושבתה הארץ שהוא בחי' נייחא כו', והיינו מפני שמוציאין אותה מבחי' כנען שהוא ארור, וכמו מי שהוא בשבי' הנה כאשר מוציאין אותו מהשבי' אין לו שמחה יתירה ע"ז, כך הוא בחי' השמחה בארץ כאשר מוציאין אותה מבחי' כנען להיות בחי' א"י, ואז אח"כ כשתהי' בבחי' ארץ שהיא בחי' רצוא ע"י מדרגת התפלה אזי אח"כ שש שנים תזרע שדך שהוא בחי' שיתא סדרי משנה, ושש שנים תזמור כרמך הוא בחי' תלמוד, וזהו בחי' הזריעה, ואח"כ הוא בחי' הצמיחה, ואח"כ בשנה השביעית שבת

רצא

שבתון יהי' לארץ ב' פעמים שבת, כי מ"ש תחלה ושבתה הארץ הגם שהוא בחי' נייחא אבל אינו בשלימות עדיין, אבל מ"ש ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ הוא בחי' נייחא דרוחא בשלימות והוא כמו ערך יוהכ"פ שכתוב בו שבת שבתון לגבי שבת כו'.