וידבר כו' אנכי כו'

ש

בס"ד. (חג השבועות, רכ"ז).

דברי חכמים כדרבנות כו'. או"א דא"ח [א-ה]

[חג השבועות]

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ. הנה כתיב (קהלת י"ב י"א) דברי חכמים כדרבונות כו' בעלי

שא

אסופות נתנו מרועה אחד, ודרש ר' אליעזר בן עזרי' (בחגיגה דף ג' ע"ב וכ"ה במד"ר פ' נשא פי"ד דף נו"ן סע"ג בדפוס שקלאוו) אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו אוסרין והללו מתירין, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה מעתה, ת"ל מרועה אחד ניתנו, אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה שנא' וידבר אלקי' את כל הדברים האלה שהוא ריבוי דברים. והיינו שכל הסברות של התנאים ואמוראים ניתנו בעת מ"ת, וכמארז"ל במד"ר פ' יתרו פ' ך"ח שכל הנביאים קבלו נבואתם ג"כ מעת מ"ת, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתנו בעת מ"ת, וזהו כל הדברים האלה כו' (וזהו כמ"ש אחת דיבר אלקי' שתים זו שמעתי שדבור אחד יצא מפי הקב"ה שהי' כולל כל המאמרות שתים זו שמעתי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, ע' בד"ה כי תבואו אל הארץ ושבתה (ך"ז)).

ולהבין זה צ"ל מה שארז"ל בעירובין דף י"ג ע"ב שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה כו' יצאה ב"ק מן השמים ואמר שאלו ואלו דא"ח והלכה כב"ה, וכי מאחר שאלו ואלו דא"ח מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין (פי' רש"י סבלנים) היו ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם. וצ"ל שלכאורה אינו מובן איך יכול להיות שיהי' שניהם אמת כיון שהלכה כב"ה ואיך יכול להיות אמת דברי ב"ש, וגם מה שייך לקבוע הלכה כב"ה מפני שנוחין ועלובין היו, שלכאו' קביעת ההלכה שייך למי שהוא מחודד יותר ובר שכל יותר שיוכל לבוא אל עומק הסברא יותר, ומהו שייך קביעות ההלכה לטעם דנוחין ועלובין היו. ויובן בהקדם דקדוק הלשון מה שאמרו אלו ואלו דא"ח, והענין הוא דהנה יש שני בחי' אלקים חיים ואלקי' סתם, אלקים סתם זהו מ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקי' שאלקים מסתיר ומעלים על שם הוי' שלא יהי' מאיר בגילוי שאם הי' מאיר גילוי שם הוי' כמו שהוא לא הי' באפשר להיות עולמות בע"ג, אלא הי' הכל בטל בתכלית במציאות ממש, וע"כ הוצרך להיות צמצום בהאור שיתעלם כל האור העצמי, וזהו הנק' צמצום ומקו"פ וחלל ריקן שנתעלם אוא"ס לגמרי כו', וכמשארז"ל בתחלה עלה במח' לברוא העולם במדה"ד ולזה נאמר בראשית ברא אלקי', ואח"כ שיתף מדה"ר וכמ"ש ביום עשות הוי' אלקים כו', וזהו בחי' אלקים סתם. והב' הוא בחי' אלקי' חיים שהוא ג"כ צמצום אבל אינו צמצום גמור שהרי חיים הוא בחי' השפעה מכלכל חיים בחסד באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים כו', וא"כ אדרבה הוא המשכה וגילוי, אלא הצמצום הוא כמו ע"ד מה שארז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה שאע"פ שמצמצם את שכלו באותיות מועטים, מ"מ אין זה צמצום גמור אלא אדרבה שאותיות אלו כוללים את כל השכל ונקרא מועט המחזיק את המרובה, וכמו משנה וגמרא שכל אריכות הגמ' מרומז במשנה בדרך קצרה ע"י תיבה אחת ואות א' כו'

שב

וכמו שאמר אילפא בתענית דך"א א' מי איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לי' ממתניתין, וכמו שאמר ר"י מי איכא מידי בכתובי דלא רמיזא באורייתא בתענית ד"ט ע"א, שכ"ז אינו צמצום גמור כ"א מועט המחזיק את המרובה כו'.

ב) ובזה יובן ענין מ"ש אלו ואלו דא"ח, דהנה ארז"ל (במד"ר פ' מצורע ר"פ י"ט ובשה"ש ע"פ ראשו כתם פז) שאלפים שנה קדמה התורה לעולם דכתיב ואהי' אצלו שעשועים יום יום ויומו של הקב"ה אלף שנה שנא' כי אלף שנים בעיניך כיום כו', והיינו בחי' אאלפך חכ' אאלפך בינה, וזהו קדמה תורה לעולם שקדמה למעלת ומדריגת העולם, כי שורש העולם הוא מבחי' מדות דאצי' שהם המקור לעולם וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה. אך הנה התורה נמשכה לעולם דהיינו ששרש התורה היא בבחי' חו"ב וכמאמר אורייתא מח"ע נפקת רק שנמשכה לעולם היינו בחי' מקור התהוות העולם שהם בחי' מדות כשר פסול טמא טהור. והנה מדות העליונות אינו כמו המדות שלמטה שהמדות שלמטה הם רק גורמים ההשפעה אבל לא עצם המדה משפיע וכמו עד"מ מי שהוא חסדן בטבע משפיע טובות לזולתו, הנה מדת החסד שלו היא רק גורמת ההשפעה שישפיע הטוב לזולתו, אבל לא נשפע ממדת החסד שלו עצמה לזולתו, משא"כ למעלה עצם המדות הם משפיעים ומחיים וכמ"ש מכלכל חיים בחסד שחסד גופא מחי', אתה גבור לעולם אד' מחי' מתים שהגבורה עצמה מחי' מתים כו', כי ר"ת אתה גבור לעולם אד' הוא שם אגל"א שמבחי' זו נמשך להחיות מתים ע' בהוספות לת"א במג"א בד"ה למה לעתיד יתבטלו הנביאים, ובהגהות לשם. [י"ל הכוונה במ"ש שהמדות עצמם משפיעי' היינו שע"י התורה נמשך מבחי' חו"ב במדות ושיהי' זה נשפע לעולם ע"י המדות כו', ולכן לאחר שנמשכה במדות שם יש התחלקות אוסרין ומתירין, וכמו עשרה עשרה הכף שעשה"ד מכוון כנגד ע"מ וממילא נמשך החיות מבחי' התורה בעוה"ז, או שע"י נמשך קיום העולם בחי' לעולם ה' דברך נצב בשמים, ע' בד"ה כי ביום הזה יכפר בפ' אחרי הא', ובד"ה זימנא חדא הוי צריך עלמא מטרא].

דהנה ארז"ל במדרש תלים סי' י"ב ע"פ אמרות ה' אמרות טהורות א"ר ינאי לא ניתנו ד"ת חתוכים למשה אלא כל דבר ודבר שאמר לו הקב"ה הי' אומר לו

שג

מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, אמר לפניו רבש"ע עד מתי נעמוד על ברורה של הלכה, א"ל אחרי רבים להטות רבו המטמאין טמא רבו המטהרים טהור כו' שנא' מזוקק שבעתיים, והיינו ז' פעמים ז' שעולה מ"ט, ויש מ"ט שערים שנמשך שער לכל מדה, וז"ע מ"ט פנים שהם מ"ט שע"ב, וזהו דודי צח ואדום, צח הם ב"פ מ"ט שע"ב שהם מט"פ טמא ומט"פ טהור, ובמג"ע אופן רמ"ה פי' כי המ"ט שע"ב יש בהם חו"ג וע"כ יש מט"פ טמא ומט"פ טהור. וע' בעמ"ה שער ט"ז הוא שער רישא דז"א פי"ב, וזהו שיש התחלקות אוסרין ומתירין לפ"ע השערים וע"כ יש מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. וזהו שב"ש אוסרין והיינו לפי ששרש ב"ש הוא מבחי' גבורות וע"כ נק' ב"ש לשון שומא וכמו ושם דרך כו', השם אורחותיו, ששם אם יש אתעדל"ת נמשך אתעדל"ע כו', וזהו ע"ד שארז"ל במד"ר בראשית פ"ה בענין שמים למה נק' שמים ששמים את הבריות והיינו ששמים אם יש אתעדל"ת ואד יעלה מן הארץ ואזי והשקה כו' שנמשך גשמים, משא"כ אם אין אתעדל"ת אזי אין נמשך גשמים כו' וכיוצא באתעדל"ע. וב"ה שרשו מבחי' חסד וע"כ ב"ה לקולא (וע' מענין ב"ש וב"ה בלק"ת בשה"ש בד"ה כיצד מרקדין), ויש ג"כ מקולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו לפי שיש התכללות חסד בגבורה וגבו' בחסד כו', ועפ"י רוב ב"ה לקולא וב"ש לחומרא כו'. אך זהו הכל כמו שנמשכה התורה במדות, אבל כמו שהיא עדיין כלולה בשכל בבינה דהיינו בעצם הבינה שנק' אלקים חיים כי חיים הוא בחי' חכמה וכמ"ש והחכ' תחי', ואלקי' הוא בינה שם עדיין הם למעלה מהתחלקות כשר ופסול כו', וזהו ע"ד בחי' ע' רבתי ששם המדות בבחי' גילוי אוא"ס יותר ואין שם התחלקות עדיין, וזהו דקדוק הלשון אלו ואלו דא"ח ששם שני הבחי' בהתכללות יחד ממש כו', וזהו כל

דש

הדברים האלה שהי' כלול ב' הבחי' של אוסרין ומתירין בבת אחת בלי התחלקות ביניהם כו'.

ובחי' זו נתגלה בחג השבועות ע"י שסופרי' תחלה מ"ט יום שמבררים נה"ב וממשיכים מ"ט שע"ב אזי בחגה"ש נמשך שער החמישים דבינה וע"כ בו ניתנה תורה שבו נכללו כי הדברים האלה בחי' מט"פ טמא ומט"פ טהור. וזהו כל הדברים, כל היינו בחי' שער החמשים דבינה, שבחגה"ש מתגלה בחי' זו ולכן נק' שבועות ע"ד מזוקק שבעתים שבו כלולים כל שבע שבועות דספה"ע, וזהו שארז"ל במד"ר פ' יתרו ס"פ ך"ח ע"פ קול גדול ולא יסף ר' יוחנן אומר קול אחד נחלק לשבעה קולות, והיינו כי קול גדול נק' הבינה שבה מאיר ע"ק שנק' גדול כמ"ש ולגדולתו אין חקר שלגדולתו העצמיות אין חקר, וע"ד משרז"ל גבי אברהם שעשה משתה גדול, גדול העולמים הי' שם, וקול זה נחלק לשבעה קולות היינו שבעה מדות.

ג) ועתה צ"ל א"כ כיון ששני הבחי' הם דברי אלקים חיים ויש להם שרש למעלה א"כ למה הלכה כב"ה דוקא, ואם יעשו אח"כ כב"ש כמו בצרת הבת חייב כרת כו', וכן איתא בגמ' פ"ק דנדה ד"ו סע"ב וד"ט ע"ב מעשה ועשה רבי כר' אליעזר, לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק, והוינן בה מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותי', אלא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכיון שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' אלא רבנן פליגי עלי' אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק, אבל אם הי' אתמר בפי' דאין הלכה כר"א לא מהני שעת הדחק, ולכאורה אינו מובן זה כיון שאלו ואלו דא"ח א"כ מאי אולמי' דהאי מהאי. והנה הגמ' נותן טעם למה הלכה כב"ה מפני שנוחין ועלובין הם, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לב"ה, וע"כ הלכה כמותו, וגם זה אינו מובן מאי נ"מ להלכה אם הם נוחין ועלובין אם לאו, שלכאו' פסק ההלכה לפסוק כמותו שייך למי שהוא משיג עומק הסברא על בורי' יותר, ולכאו' זהו שייך למי שהוא חריף יותר יכול להשיג האמת יותר, וא"כ כיון שב"ש מחודדין טפי הי' ראוי לקבוע הלכה כמותם ומאי נ"מ במה שב"ה נוחין ועלובים לענין הלכה.

אך הענין הוא דהנה ילה"ק מ"ש רז"ל בסנהדרין דצ"ג ע"ב שדואג אמר על דוד ו' מעלות לפני שאול כמ"ש בש"א סי' ט"ז פסוק י"ח ויען אחד מהנערים (היינו דואג כמארז"ל שם) ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו ולא נתקנא בו שאול כי אמר כולם איתנהו ביונתן בני, וכיון שאמר לו וה' עמו חלש דעתי' ואקני בי', כי דרשו רז"ל שם שז"ש וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ ע"ז נתקנא בו לפי שאפי' בדידי' לא הויא כו', מזה משמע שהלכה שייך לשם הוי' דוקא שהוא למעלה מבחי' שם אלקים חיים, כי אלקים חיים הוא בחי' בינה שהיא מקור לעולמות אם הבנים מדות דאצי' שהיא בחי' ממכ"ע, משא"כ הוי' הוא בחי' סוכ"ע כי הוי' הוא בחכ' והלכה הוא נמשך דוקא מבחי' שם הוי' כו'.

שה

ד) והנה להבין למה שייך הלכה לבחי' שם הוי' (ע' בד"ה כי ביום הזה יכפר השני ס"ב בלק"ת פ' אחרי), הענין הוא דהנה כתי' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו' ומוקמינן שבד"ת הכתוב מדבר שא"א לומר שקאי על ק"ש שמיירי בה, דא"כ למה כתיב בשבתך בביתך כו', שהרי ק"ש אינה אלא פעמיים ביום שחרית וערבית, אלא עכצ"ל שהוא קאי על ד"ת, וא"כ צ"ל זה גופא למה נאמר והיו הדברים האלה שהפי' הפשוט הוא שהוא קאי על ק"ש, אלא ודאי שק"ש וד"ת א' הם.

והנה להבין זה ילה"ק מ"ש בפ' ראשון דק"ש שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד כו', שהרבה מפרשים הקשו למה כתי' ג' שמות הוי' אלקינו הוי' הל"ל הוי' אלקינו אחד, ותי' הרוקח שג' שמות אלו מורים על מ"ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקי', אני ראשון היינו קודם הבריאה שהי' לבדו הוא וכמו שארז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, ואני אחרון הוא מה שיהי' לע"ל שיהי' ג"כ ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא (בישעי' סי' ב') שהוא מה שיהי' לע"ל גילוי אוא"ס באופן אחר שיהי' נו"ן אלפים יובלות ויהי' ביטול עולמות שלא בערך מכמו שהן עתה, ומבלעדי אין אלקים זהו באמצעיתא שאפי' עתה שנראה העולם ליש ודבר נפרד מ"מ אין זה העלם והסתר רק לפנינו, אבל לגבי עצמותו אין דבר מסתיר כלל, וזהו ענין ג' שמות הוי' אלקינו הוי' שהוא בחי' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקי', הוי' הוא בחי' אני ראשון, ואלקינו הוא באמצעיתא ולכך כתיב אלקינו ולא כתיב אלקים לפי שהמכוון מבריאת העולם הי' בשביל ישראל וכמ"ש רז"ל במד"ר ע"פ בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית וכמ"ש קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. ואחד הוא מורה שכל הג' בחי' הנ"ל הם אחד ממש לפי שאני הוי' לא שניתי כלל בין קודם הבריאה לאחר הבריאה וכל הג' בחי' הנ"ל שוין לפניו כו'. והטעם לזה לפי שברוך שם כבוד מלכותו שזה שנתהווה עולמות הוא רק מבחי' שם

שו

כבוד מלכותו, מלכותך מלכות כל עולמים שהוא רק זיו והארה בעלמא שאינו נוגע אל עצמותו ע"כ אני הוי' לא שניתי כו'. ואי לזאת ואהבת את הוי' אלקיך דהיינו שנעשה לו רצון אל עצמותו ומהותו ית' כי אבה הוא לשון רצון שרוצה ומשתוקק ליכלל וליבטל באוא"ס עצמותו ומהותו ית', כי מי לי בשמים ועמך לא חפצתי שלא יחפוץ בשום דבר כ"א לעצמותו ית'.

אך איך הוא הדרך והכלי אשר ישכון בה אוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו בכדי שתתיישב אצלו צמאון זה, זהו ע"י והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום שהיא בחי' תורה (וזהו שק"ש ודברי תורה א' הן) כי אורייתא מח"ע נפקת ואוא"ס שורה בחכמה וכמ"ש הוי' בחכ', והוי' הוא בחי' עצמותו ומהותו ית' כמ"ש וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, לא הודעתי אין כתי' כאן אלא לא נודעתי כתי' שקאי על עצמותו ומהותו ית' והיינו לפי שהוא ושמו הכל א' ממש, ואוא"ס ב"ה שורה בחכ' דוקא לפי שחכ' הוא בחי' ביטול ואין אוא"ס שורה אלא דוקא במי שבטל אליו, ע"כ יש חילוקי מדרגות בגילוי אוא"ס אפי' באצי' שבחכמה מאיר גילוי אוא"ס בקירוב מקום ובבינה בריחוק מקום, והיינו לפי שבינה הוא בחי' יש וכנודע שחכ' ובינה הם אין ויש וכמ"ש להנחיל אוהבי יש ע"כ אינו מאיר בבינה גילוי אוא"ס כמו בחכ', ומדות שהם בחי' יש יותר לפי שהם מקור לעולמות עולם חסד יבנה שם אינו מאיר כ"א ע"י פרסא המפסיק כו' מבטן מי יצא הקרח כו', וכמ"ש ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא, וכמו"כ הוא בבחי' חיון עילאין וכמו"כ בבחי' המדות דאצי' בחי' האבות הן המרכבה וכמ"ש מזה במ"א, והיינו לפי שאין אוא"ס שורה אלא דוקא בבחי' ביטול וכמ"ש מרום כו' אשכון את דכא ושפל רוח, וכתי' (מלכים א' י"ט ס"פ י"א י"ב) ואחר הרוח רעש לא ברעש הוי' כו' קול דממה דקה תמן קאתי מלכא כו' לפי שהשראת אוא"ס הוא במקום הביטול דוקא וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה שחכ' דוקא הוא בחי' אחד האמת.

ה) והנה אורייתא שהיא מח"ע נפקת ע"כ הוא כלי לגילוי אוא"ס ממש וזהו שהתורה נק' אמת וכמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת אין אמת אלא תורה היינו כי אמת הוא בחי' ראש תוך סוף שהוא בחי' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים שהוא בחי' איך דכולא קמי' כלא חשיבי כו', והתורה היא כלי לזה לפי שהיא מח"ע ובחכ' הגילוי איך דכולא קמי' כלא חשיבי, וזהו

שז

שהתורה נק' עוטה אור כשלמה דהיינו שהתורה היא לבוש עצמי לעצמות אוא"ס ממש לפי שהיא בחי' ביטול.