רני ושמחי בת כו'

שכא

בס"ד. (ש"פ בהעלותך, רכ"ז).

בתי אחותי אמי - ו"פ

[בהעלותך]

רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך, פי' בת הוא ע"ד דאיתא במד"ר ס"פ פקודי ובכ"ד, שאל רשב"י את ר' אלעזר בר"י, כלום שמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א"ל משל למלך שהי' לו בת וחיבבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך הקב"ה בתחלה קראן לישראל בת שנא' (תלים מ"ב) שמעי בת וראי הטי אזנך שכחי עמך ובית אביך ויתאוו המלך יפיך, לא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי (בשה"ש ה'), לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנא' הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינה (ישעי' נ"א) ולאמי כתיב, וזהו בעטרה שעטרה לו אמו שהוא מה שקראן אמי.

והנה ג' בחי' אלו הם בבחי' [המל'], שכאשר המל' היא מקבלת מבחי' ז"א אז היא נק' בתי שהיא בחי' מקבל, ובחי' אחותי היא כאשר ז"א ומל' שוין בקומתן שזהו שני המאורות הגדולים שגם המל' היא בחי' הלבנה מדרגת נש"י (שלכן ישראל מונים ללבנה שרש מדריגתן) היא שוה בקומתה לבחי' ז"א ושניהם מקבלים מבחי' חכמה שכמו שבחי' ז"א מקבלים מבחי' חו"ב ככה גם המל' מקבלת ג"כ מבחי' חו"ב שזהו מ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי שכאשר היא בחי' ומדריגת אחותי אז היא מקבלת מבחי' אבי בחי' חכמה, ובחי' אמי היא כאשר המל' עולה לבחי' בינה אז היא נעשה בחי' משפיע לבחי' ז"א, וזהו בעטרה שעטרה לו אמו שהוא כאשר המל' עולה להיות במדריגת בינה כו'.

ולהבין ג' בחי' אלו בעבודה שיש בנש"י, כי כנס"י היא בחי' מל' ומאחר שנמצא בבחי' מל' ג' מדרגות אלו עכצ"ל שבנש"י יש ג"כ ג' בחי' אלו. והענין הוא דהנה כתיב נר הוי' נשמת אדם שנש"י הם נר הוי', וכמו שפרש"י ע"פ בהעלותך את הנרות שאתם מאירים למי שמאיר לכל העולם, הרי כי נש"י הם נר הוי', ופעם כתיב

שכב

כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי, הרי כי נק' הקב"ה נר שמאיר לישראל שזהו שאומר דוד בחי' מל' שורש נש"י אתה נרי הוי'. אך הענין יובן בהקדם ענין מ"ש כל הנשמה תהלל י"ה (ומה שהקדים רבינו ז"ל בפסוק כל הנשמה מפני כי עליית המל' בבחי' אמי הוא בינה, ונשמה הוא ג"כ בחי' בינה כמ"ש ונשמת שדי תבינם לכן הקדים בפסוק זה) פי' תהלל הוא מל' בהילו נרו על ראשי שהוא ל' הארה, דהנה התהוות כל העולמות הוא מהארה בעלמא שלכן אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנבה"ע שאין בו ית' שום שינוי מפני שלא כמו שהנשמה מחי' את הגוף הקב"ה מחי' את העולם שהנשמה מחי' את הגוף היא מתלבשת בתוך הגוף ולכן היא מתפעלת ממקרי הגוף, אבל הקב"ה אינו כמו הנשמה שאינו מתלבש כלל, ולכן אינו פועל העולם בו ית' שום שינוי שזהו מ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם שלא כמו באדם הנה הנפש מתלבש מהמחשבה שהמח' הוא מלביש את הנפש וכאשר האדם חושב מח' אחת אינו יכול לחשוב מחשבה אחרת כ"א שיפשוט תחלה את המחשבה זו וילבש אח"כ המחשבה השני', אבל למעלה הנה לא כמחשבותיכם מחשבותי שאינו מתלבש כלל בהמח', ולכן אני ה' לא שניתי כלל ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא אחר שנבה"ע בלי שום שינוי כלל וכלל כו', וזהו מ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך, פי' נפלאותיך הוא בחי' כתר ומחשבותיך חכ' אין ערוך אליך לעצמיותו ית', כי הוא ית' למעלה מבחי' כתר וחכ' כו'.

ב) ובזה יובן ל' רז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם, וכיוונו בלשון ידוע שידוע לפניו ממילא ואינו בבחי' התלבשות בבחי' המחשבה, שזהו מ"ש הרמב"ם שהוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה, פי' כי יש ב' בחי' דעת ד"ת וד"ע, ד"ת הוא הדעת המאיר בע"ס שזהו הוא היודע שהידיעה היא מחמת בחי' ההתלבשות בע"ס, והוא הידוע הוא בחי' ד"ע שכולם נסקרים בסקירה אחת, ואעפ"כ גם בבחי' דעת עליון זה ידוע לפניו הכל בפרטיות, וכמשארז"ל בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שידוע לפניו כאו"א בפרטיות כמו בני מרון, ולמדו זה מפסוק היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ופי' היוצר יחד לבם הוא מה שנסקרים לפניו כולם בסקירה אחת, והמבין אל כל מעשיהם הוא שכאו"א נזכר לפניו בפרטיות, והיינו אף שנזכרים לפניו כל באי עולם כבני מרון בפרטיות וכמ"ש בדה"א ך"ח ט' כי כל מחשבות לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין, וארז"ל בב"ר עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם גלוי וידוע לפניו ית', אך כ"ז הוא בסקירה

שכג

א' בדרך גלוי וידוע לפניו שאינו מתלבש כלל בידיעה זו רק שהוא ידוע מאליו וממילא.

ובזה תירץ רבינו ז"ל מה שלכאו' הידיעה שמבין מחשבת כל הנבראי', הוא למעלה כמו מחשבות זרות כי האדם יכול לחשוב דברי הבאי, ואף גם כל מחשבות הנבראי' לעוצם פחיתותם נק' למעלה דברים זרים א"כ הם כמו מחשבות זרות חלילה, ותירץ שאין זו בחי' התלבשות המח' כלל כ"א שהוא בדרך גלוי וידוע, וכמו שמצינו שטעו אחי יוסף במה שדימו שיוסף הוא איש פשוט מפני שראו אותו עוסק בדברי העולם, כי הם בחרו יותר להיות רועי צאן מפני שלמלאכת רועי צאן אינו נצרך המח' כלל ולכן הי' המחשבה פנוי אצלם מהמלאכה והיו יכולים להיות תמיד מרכבה לאלקות, אבל את יוסף ראו שהוא עוסק בדברי העולם ולכן דימו שהוא באמת איש פשוט ואינו מרכבה כלל, אבל באמת טעו בזה והיינו מפני כי אצלם מפני כי שרשם הוא מעולם הבריאה לכן אם היו עוסקים במו"מ בדברי העולם הי' המחשבה מדברי העולם מעכב לבלתי יהיו יכולים להיות בבחי' מרכבה, אבל יוסף מפני שהי' מאצי' וגם באצי' גופא הי' מבחי' גבוה מאד לכן לא הי' המחשבה מדברי העולם מבלבל אותו כלל, וזהו שאמר יוסף לאחיו התחת אלקים אני, פי' הרי אני למעלה מבחי' שם אלקים מל' דאצי' ולא התחת שם אלקי' כמו אתם. ועד"ז יובן למעלה בענין גלוי וידוע אף שזהו מחשבות האדם אעפ"כ אינם נק' חלילה בשם מח' זרה למעלה כלל כמו שלגבי יוסף לא היו המחשבות מדברי העולם מבלבלים (וזהו שפעל הבעש"ט ז"ל בסוף ימיו שאף שהי' למטה בעוה"ז הגשמי לא יהי' לו שום סתירה כלל להיות ג"כ בעולמות עליונים, וכנודע ממה שבליל ש"ק הי' ב' שליש למעלה ושליש אחד למטה ובשאר ימי החול בהיפוך כו'). וזהו קדוש קדוש קדוש ה' צבאות פי' כדי להיות ה' צבאות זהו ע"י שיהי' תחלה ג"פ קדוש, לפי שהוא ית' קדוש ומובדל ואינו מתלבש כלל כ"א גלוי וידוע כו', לכן צ"ל ג"פ קדוש עד שיהי' ה' צבאות אות הוא בצבא שלו כו'.

ג) והנה כתיב כי בי"ה ה' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז, פי' עוה"ב הוא מ"ש להנחיל אוהבי יש קנה חכ' קנה בינה גימ' יש. ולהבין זה הנה כתיב אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ולכאו' הלא כתיב

שכד

מכה"כ, ולית אתר פנוי מיני', ומהו זה שאמר יעקב אכן יש הוי' במקום הזה שמשמע שבמקום הזה דוקא יש הוי' ולא בשאר מקומות, אך הענין יובן ממה שאנו רואים בנפש האדם שמחי' את הגוף הנה התלבשות הנפש הוא במוח ששם הוא עיקר גילוי הנפש ואף שגם בכל הגוף ישנו השראת הנפש, אך הנה בכל הגוף אם כי ישנו גם שם הנפש שמחי' אך הוא בהעלם, משא"כ במוח שבראש ששם מאיר גילוי הנפש. וכמו"כ יובן במה שאמר יעקב אכן יש הוי' במקום הזה מפני כי במקום הזה מאיר אוא"ס ב"ה בבחי' גילוי, משא"כ בשאר המקומות אף שמכה"כ אך זהו בהעלם והיינו כי המקום הזה הי' מקום בית מקדשינו כמ"ש אין זה כ"א בית אלקים, לכן הי' מאיר שם שם הוי' בבחי' גילוי שזהו יש הוי'. וכמו"כ הו"ע להנחיל אוהבי יש שהוא בחי' עוה"ב שמאיר שם גילוי אלקות.

וכדי להיות בחי' עוה"ב זהו ביו"ד נברא העוה"ב שצ"ל תחלה בחי' יו"ד שהוא צמצום שיוכל להיות אח"כ בחי' ומדריגת עוה"ב, כי הנה אנו אומרים אין ערוך לך כו' בעוה"ז ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב שגם בחי' עוה"ב ג"כ אין ערוך לך כו' לכן כדי שיהי' עוה"ב זהו ע"י יו"ד וצמצום. ובה' נברא העוה"ז שעוה"ז צ"ל בה"א דוקא ולא ביו"ד, דהנה כתי' שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה, דכדי שתוכל שרה להוליד צריכה שתהא נקרית שרה בה"א דוקא, ולכאו' הרי היו"ד גבוה מבחי' הה"א שביו"ד נברא העוה"ב, והענין הוא דהנה שרה הוא בחי' שררה מלכותך מלכות כל עולמים מקור התהוות כל העולמות, וזהו ע"י ה' דוקא, כי יו"ד הוא בחי' צמצום ואם הי' בריאת עוה"ז ע"י יו"ד הי' החיות מצומצם יותר מדאי והי' יכול להיות יניקה לחיצונים, כי מדת המל' בעצם היא בחי' הגבהה והתנשאות, ואם [הי'] ע"י יו"ד הי' ריבוי צמצומים והי' מזה יניקה לחיצונים, אך כדי להיות עוה"ב שזהו בהכרח שיהי' ע"י צמצום היו"ד דוקא וכמו שמצינו בענין השערות שארז"ל שער באשה ערוה, ולמעלה הנה עיקר ההמשכה הוא ע"י השערות דוקא כמ"ש ושער רישי' כו', וכמו"כ הוא בענין היו"ד דעוה"ב בהכרח שיהי' ע"י יו"ד דוקא, אבל עוה"ז צריך שיהי' ע"י ה"א דוקא. והנה מתחלת הבריאה נברא העוה"ב והעוה"ז מחמת כי חפץ חסד הוא, אבל עכשיו זאת היא עבודת האדם להמשיך בחי' אלו ע"י עבודתו בתומ"צ, אך ע"י מה ממשיכים בחי' אלו זהו ע"י בחי' המצות שזהו מ"ש לעבדה ולשמרה לעבדה בה"א ולשמרה בה"א שב' ההי"ן אלו הם העוה"ב והעוה"ז, ומשארז"ל שביו"ד נברא העוה"ב היינו שנברא ביו"ד, אבל עוה"ב בעצם הוא בחי' ה"א, וע"י לעבדה ולשמרה שהם בחי' המצות כי לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה

שכה

מל"ת ממשיכי' בחי' עוה"ב ועוה"ז. וזהו כל הנשמה תהלל י"ה שעבודת האדם להמשיך בחי' יו"ד ה"א, שזהו פי' תהלל בהילו נרו ל' הארה היינו שיהי' הארת יו"ד ה"א להיות ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז.

ד) ומעתה צ"ל מפני מה כל הנשמה תהלל י"ה דוקא, הלא בנפש האדם יש ג' בחי' נר"ן ומפני מה בחי' נשמה דוקא, אך הענין הוא דהנה נשמה הוא מל' נשימה, ל' אשום ואשוף יחד, ומל' פי פערתי ואשאפה (בתלים סי' קי"ט פסוק קל"א), פי' אשום ואשוף הוא ענין רצוא ושוב, כי כדי לשאוף את ההבל שהוא חיות האדם צ"ל ברו"ש דוקא. ולהבין ענין ההבל, הנה כתי' הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, שאמר ז' הבלים, וששה הבלים הם כנגד ששה ימי בראשית והבל הז' הוא כנגד יום השבת שנק' ג"כ הבל, אך הבל זה דיום השבת הוא מדרגה גבוה ועל הבל זה נאמר וישע ה' אל הבל, וכמו"כ מ"ש ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל הוא כמו הבל הז', שהבל זה שהוא מותר האדם מן הבהמה הוא מבחי' אין מבחי' והחכ' מאין תמצא, אך לגבי אוא"ס ב"ה נק' בשם הבלים, וכדי לקבל הבל זה צ"ל ברו"ש שזהו בחי' הנשימה.

ולהבין ענין הרו"ש הנה הרצוא הוא בק"ש שהוא למס"נ באחד, ופי' מס"נ הוא מסירת הרצון, כי נפש נק' בשם רצון כמ"ש אין נפשי אל העם הזה, ופרש"י אין רצוני, נמצא כי נק' הנפש בשם רצון, וא"כ מסירת הרצון הוא מס"נ והיינו שיבטל כל הרצונות שלו ולא יהי' לו כ"א רק רצון א' לאביו שבשמים שזהו מ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, שכל מה שעמך לא חפצתי כלל כ"א אותך לבד, ואף שצ"ל גם רצון לדברי העולם אך הרצון שיהי' לדברי העולם יהי' רק בבחי' עראי וטפל ועיקר הרצון יהי' רק לו ית', והוא ע"י ההתבוננו' בתיבות ה' אלקינו ה' אחד שכולו שלו כמ"ש לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות, פי' כסף וזהב הנה ארז"ל כסף טבעא ודהבא פרי, ולכאו' הלא הזהב יותר חשוב מן הכסף וכמשארז"ל במד"ר בראשית פ' ט"ז ע"פ וזהב הארץ ההיא טוב, לא הי' העולם כדאי להשתמש בזהב ולא נברא אלא לבנין בהמ"ק כו', ואעפ"כ הזהב הוא רק פרי והכסף טבעא ולכן הזהב קונה את הכסף, והכסף אינה קונה את הזהב, ופי' כסף הוא טבעא שהטבע הוא בחי' הנהגת העולם והעולם אינו יכול להתנהג כ"א ע"פ החסד דוקא שזהו מדרגת הכסף כי כסף וזהב בשרשן הם חו"ג, והתנהגות העולם הוא ע"פ החסד דוקא כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מבחי' הגבורות אינו יכול העולם לקבל רק לע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו, אבל עכשיו אינו יכול העולם לקבל כו', ולכן כסף טבעא וזהב פרי. והנה כאשר יתבונן שלי הכסף ולי הזהב, שהכסף והזהב

שכו

שלמעלה שהם חו"ג הם בטלים לעצמותו ית', וגם למטה הנה גלגל הוא החוזר בעולם שנוטל הכסף והזהב מזה ונותן לזה, וזהו לי הכסף והזהב שלי הם ואני נוטלם מזה ונותנם לזה כו', עי"ז יבוא למס"נ באחד למסור הרצון לו ית' שכל הרצונות בהבלי העולם אינם תופסים מקום כלל. והנה ע"י רצוא זה בק"ש עי"ז הוא ממשיך ביו"ד נברא העוה"ב, כי ע"י שמוסר הרצון עי"ז ממשיך למעלה ג"כ צמצום היו"ד להיות בחי' העוה"ב. והנה איתא בס"י אם רץ לבך שוב לאחד, לכן צ"ל אחר הרצוא בק"ש באחד בחי' השוב, וזהו ודברת בם בחי' התומ"צ ועי"ז ממשיך בחי' ה"א להיות בה"א נברא העוה"ז, כי הה"א הוא בחי' ג' קוין וע"י התומ"צ ממשיך בחי' הג' קוין להיות בה"א נברא העוה"ז בהבראם בה"א בראם כו', וזהו נר ה' נשמת אדם שנשמת האדם היא הממשיך נר הוי' להיות בחי' יו"ד ה"א שע"י המס"נ בק"ש ממשיך בחי' יו"ד להיות ביו"ד נברא העוה"ב, וע"י תומ"צ ממשיך בחי' ה' להיות בה' נברא העוה"ז בהבראם בה' בראם כו', וזהו מ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור ה' באור המאיר בש' הוי', כי ישראל עושים בחי' ש' הוי' וכמ"ש ה' צלך ופי' הבעש"ט ז"ל (ונמצא פי' זה במדרש שמואל ג"כ) שם הוי' הוא כמו הצל, שכמו שהצל עושה הכל מה שיעשה האדם ככה הוא שם הוי' ג"כ שכאשר האדם מוסר הרצון שלו שהוא בחי' מס"נ בק"ש נעשה למעלה יו"ד של שם הוי' כו' כנ"ל, וזהו נר הוי' נשמת אדם כו'.

ה) ומעתה צ"ל מ"ש כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי שמשמע שהקב"ה הוא המאיר את נש"י כו', אך הענין דאף שנש"י הם נר הוי' שעושין יו"ד ה"א כנ"ל, אך כדי שיוכלו נש"י לעשות יו"ד ה"א כו' צריך שיותן להם כח מלמעלה שיוכלו לעשות כו', והענין הוא דהנה כתיב מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב, פי' דהנה רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא כמו שהאבר הוא כלי להשראת הנפש ככה למעלה רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא, והנה כאשר האדם פוגם בהעדר עשיית מצות עשה או בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה אז נעשה פגם באבר ההוא שזהו כמו באברי האדם כאשר יש מום באבר אזי החיות שבמקום ההוא מקולקל, ככה יובן למעלה בנמשל. והנה מום בגימ' אלקים והיינו שעיקר

שכז

העבודה בתומ"צ להמשיך בחי' יחוד ה' באלקי', אך כאשר יש איזה מום באיזה אבר שפוגם באיזה מ"ע או במל"ת עי"ז פוגם וא"א להיות בחי' היחוד כו', ואעפ"כ הנה עיקר הפגם הוא בנש"י כמ"ש שיחת לו לא בניו מומם, פי' השיחת שעושין נש"י ע"י שפגמו באיזה מצוה לו להקב"ה לא אינו שום פגם מזה, כ"א בניו מומם שהפגם הוא בנש"י אעפ"כ א"א להיות יחוד הוי' באלקים ואף שלמעלה אינו מגיע הפגם כ"כ מ"מ א"א להיות היחוד כו'. והתיקון לזה הוא מ"ש כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי, שע"ז ניתן כח מלמעלה כמו שמצינו בתורה שנק' עוז לנה"א ותושי' לנה"ב ככה הוא בחי' אתה תאיר נרי הוא כח לנה"א, והוי' יגיה חשכי הוא כח לנה"ב שלא לבוא לבחי' חטא כלל שהוא הפגם במ"ע או במל"ת, ואם פגם לזה הו"ע התשובה, וזהו כי אתה נרי הוי' שזה הכח שניתן מלמעלה לנש"י שיהיו יכולים להאיר בחי' נר הוי' כו'.

וזהו שנק' נש"י בשם בת כי בחי' בת הוא מקבל והיינו שמקבלים הכח מלמעלה להיות יכולים לבוא אח"כ לבחי' נר הוי' נשמת אדם. וע"פ הקבלה בחי' בת הוא יחוד המל' עם בחי' חג"ת, שזהו מ"ש ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, וארז"ל א"ת לבת אלא לבית, ופי' בית הוא בחי' חג"ת כי יש שדה ובית, שדה נה"י ובית בחי' חג"ת, והיינו כאשר המל' מקבלת היחוד מבחי' חג"ת אבל לא מבחי' חב"ד (ע' במאו"א אות ב' סי' י"ד ובאות שי"ן סי' יו"ד), וזהו מארז"ל אשתך גוצה גחין ולחיש לה, פי' אשתך גוצה היינו שעדיין היא בבחי' בת שאינה יכולה לקבל מבחי' חב"ד, גחין ולחיש לה השפל עצמך והשפיע לה כו'.

וא"ו) ולהבין ביאור ענין אחותי שזה משארז"ל לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, הנה אחותי קאי על מארי תורה שתורתן אומנתן שהם הממשיכים דירה בתחתונים גילוי אלקות למטה, וכדי שיהי' גילוי אלקות צ"ל מתחלה העברת רוח הטומאה וזהו ע"י דיבור התורה כו', וכמו כאשר מכינים דירה לפני המלך צריכין לנקותה מכל צואה ופסולת, ככה בתורה הוא בחי' כשר פסול טמא טהור, וזהו מ"ש אמור לחכמה אחותי את, שקאי על בחי' התורה שאחותי הוא כאשר המל' מקבלת מבחי' חכמה, שזהו מ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי היא שכאשר היא בחי' אחותי היא מקבלת מבחי' אבי בחי' חכ', והיינו שענין אחותי הוא כאשר ז"א ומל' הם שוין בקומתן וכמו שארז"ל כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני כו' וזהו תמתי תאומתי.

ועוד יש פי' בתיבת אחותי שהוא ל' איחוי וחיבור, והיינו שזהו כמ"ש ותתצב אחותו מרחוק וארז"ל בסוטה די"א ע"א כל הפסוק הזה ע"ש שכינה נאמרה, אחותי דכתי' אמור לחכ' אחותי את (משלי ז' ד'), מרחוק דכתי' מרחוק הוי' נראה לי (ירמי' ל"א), והיינו כי הגם דכתי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אבל מ"מ ע"י התורה היא בחי' מרחוק ה' נראה לי שע"י התורה מושג כו', לדעה דכתיב כי אל דעות הוי', והיינו שהוא חיבור ב' הדיעות, ד"ת וד"ע, וזהו בחי' אחותי.

שכח

אבל בחי' אמי הוא יותר נעלה שהיא כאשר המל' נעשה בחי' משפיע, וזהו שארז"ל ביבמות דק"ט ע"ב כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו, והיינו שצ"ל תורה וגמ"ח דוקא, כי גמ"ח הוא בחי' מעשה, וגם אמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, פי' ממית עצמו הוא בחי' המס"נ בק"ש, וזהו מי יתנך כאח לי שהמי הוא בחי' המס"נ הוא הוא הנותן להיות כאח לי בחי' דירה בתחתונים, ולכן אפי' מי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש, ונמצא כי יש ג' בחי' בתי אחותי אמי, בת הוא כאשר המל' היא עדיין בחי' מקבל מבחי' ז"א, ואחותי הוא כאשר המל' נעשה שוה בקומתן, ואמי היא כאשר המל' עולה במדריגת הבינה להיות ממנה נעשה כתר ועטרה לז"א שזהו בעטרה שעטרה לו אמו.

והנה לע"ל כתי' רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך דוקא בבחי' בת דוקא, והענין דהנה לע"ל תתעלה בחי' מל' שלע"ל יהי' מעשה גדול וכמו שבירושלמי פ"ק דשבת סוף הלכה ב' מפרשי' שרשב"י לא הי' מפסיק גם לק"ש, לפי שזה חידוד וזה חידוד ע"ש, ואעפ"כ למצות מעשיות כמצות סוכה ולולב הי' מפסיק, והיינו שהוא ע"ד כמו שלע"ל יתעלה בחי' המעשה, והוא ע"ד מ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, שקודם החטא הי' דירת אדה"ר בג"ע שעכשיו הוא תשלום שכר, וכמו"כ לע"ל שיתעלה בחי' המעשה יהי' ג"כ ע"ד כמו קודם החטא ויותר מזה כו', וזהו משארז"ל בת הי' לאברהם ובכל שמה, ופי' רש"י בכל שלא חסר לו כל טוב, פי' כי האבות הם השלשה שהטעימן הקב"ה מעין עוה"ב, והיינו שלא חסר אצלו כל טוב, פי' כי לע"ל יהי' כולו הטוב והמטיב, כי עכשיו לא כמו שמברך על הרעה מברך על הטובה שעל הטובה מברך הטוב והמטיב ועל הרעה מברך דיין האמת, אבל לע"ל יהי' כולו הטוב והמטיב, וזהו שלע"ל יהי' נק' כמו שנכתב, וכמו"כ פי' בת הי' לאברהם ובכל שמה שהטעימו מעין עוה"ב שלא חסר לו כל טוב שהי' הכל הטוב והמטיב, וכמו"כ לע"ל שיתעלה בחי' בת להיות בחי' כתר ועטרה לז"א, וזהו יותר מבחי' אמי כי פי' אמי הוא בעטרה שעטרה לו אמו שע"י בחי' אמו נמשך עטרה לז"א, אבל לע"ל כשיתעלה בחי' בת תהי' א"ח עט"ב, שבחי' המל' עצמה תהי' בחי' עטרה כו', וזהו משארז"ל כסא דמלכא משיחא מחזיק רכ"א לוגין גימ' ארך, שעכשיו המל' הוא בחי' כוס אבל לע"ל תהי' בחי' א"א כו'. וזהו רני ושמחי בת, פי' רני הוא שמחה שמתוך עצבות כמ"ש קומי רוני בלילה, שזהו מחמת עצבות והיינו שעכשיו מדת המל' היא פעם כך ופעם כך שיש ך"ח עתים י"ד לטובה וי"ד בהיפוך, אבל לע"ל שיהי' כולו הטוב והמטיב יהי' בחי' רינה ושמחה כו'.

ועוי"ל ענין עליות המל' בא"א, כי הנה יש עבד ובן ועבד, פי' עבד הוא בחי' מל' דוד עבדי, ובן הוא בחי' אהבה בחי' ז"א ויש בחי' אה"ר בחי' בינה, ועבד הוא בחי' יראה עילאה בחי' חכ' משה עבדי כו', ולע"ל יהי' עליות המל' מבחי' דוד

שכט

עבדי לבחי' משה עבדי כו', וזהו הנה ישכיל עבדי כאשר ישכיל בחי' דוד עבדי שיהי' במדרגת משה עבדי אז יהי' ירום ונשא וגבה מאד ה' עליות, משא"כ עכשיו הוא רק ג' עליות בתי אחותי אמי אבל לע"ל ה' עליות כמ"ש במ"א וד"ל.