קרוב ה' לכל קוראיו כו'

שמז

בס"ד. (ש"פ חוקת, רכ"ז).

קירוב וריחוק מקום. חלון נקב פרסא - ה"פ

חקת

קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת וארז"ל אין אמת אלא תורה, וצ"ל איך הוא קרוב ע"י התורה. ויובן בהקדם ענין המבואר בע"ח שמ"א פ"א שאוא"ס מאיר בכתר ובחכ' בקירוב מקום, ובבינה בריחוק מקום, ובז"א ע"י חלון ובמל' ע"י נקב, שלכן נק' המל' נקבה שהוא בחי' נקב ה', ומאצי' לבי"ע ע"י פרסא. וצ"ל הלא גם באצי' יש כמה פרסות, כנודע מענין רקיע שע"ג חיוון עילאין הם בחי' המדות עליונות שזהו מ"ש ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם שז"ע הפרסא שבין בינה לז"א וכמ"ש בזהר, וע' מזה בסידור ע"פ הנותן שלג כצמר, שזהו מ"ש מבטן מי יצא הקרח שהוא בחי' רקיע כעין הקרח, והיינו כי באצי' עצמו יש אבי"ע, והמדות הם בחי' יצי' שבאצי', ובינה נק' בריאה שבאצי' ולכן יש בחי' פרסא המפסקת בין בריאה ליצי' שבאצי' גופא, ובזח"א פ' נח איתא שגם בין כתר לחכ' יש ג"כ בחי' פרסא כו', ונמצא כי יש באצי' עצמו כמה פרסות, אך הענין הוא דהפרסות שבאצי' הם ע"ד משארז"ל במד"ר בראשית פך"א בענין איש לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי'.

שמח

ולהבין כ"ז צ"ל מה שייך למעלה ענין קירוב מקום וריחוק מקום, הרי כתיב הנה מקום אתי, והוא מקומו של עולם כו'. אך הענין הוא דהנה פי' מקום הוא רק במעלה ומדרגה בחי' מעלה ומטה, והנה פי' מעלה ומטה אינו פי' במקום גשמי רק הפי' מעלה ומטה הוא במעלה ומדרגה גבוה, דהיינו מה שיש לו יתרון מעלה על זה נק' מעלה, כמו למשל שכל ומדות, השכל נק' מעלה לגבי מדות לפי שיש לו יתרון מעלה על המדות, וכן אדם שהוא חכם גדול ויש לו יתרון בשכלו על זולתו נק' אדם גדול, והיינו לפי שיש לו יתרון ע"ג חבירו נק' מעלה כו', ועפ"ז יובן ג"כ למעלה פי' קירוב מקום או ריחוק מקום, דהיינו מה שמאיר אוא"ס יותר נק' בחי' קירוב מקום כו'. ולהבין פי' קירוב וריחוק כו' יובן זה ממה שאנו רואים למטה כשצריך להשפיל את השכל בדיבור, הנה מתחלה מתלבש השכל במחשבה ואח"כ ממח' למדות וממדות לדבור הנה השכל מאיר בדיבור בריחוק מקום לפי שצריך השכל להשתלשל ממדרגה למדרגה עד שיתלבש בבחי' דיבור כו', אבל התלבשות השכל במח' הוא בבחי' קירוב שא"א להשיג השכל בלתי אותיות המחשבה ואינו צריך להשתלשל ולירד ממדרגה למדרגה כ"א המח' הוא לבוש הראשון להשכל, וזהו בחי' קירוב. ובזה יובן ג"כ למעלה מה שאוא"ס מאיר בכתר וחכמה בבחי' קירוב, שהם ראשית המדרגות אשר בם יתגלה אוא"ס.

ב) אך עדיין צ"ל איך שייך לומר שאוא"ס מאיר בכתר וחכ' בבחי' קירוב שהרי ע"ס הוא רק הארה בעלמא ושרש התהוות הע"ס הוא מבחי' קו וחוט, אבל עצמות אוא"ס הוא למעלה מבחי' ע"ס וכמאמר לאו מכל אינון מדות איהו כלל, וא"כ אינו מובן איך יתכן לומר שאוא"ס מאיר בהם בבחי' קירוב כו'. אך הענין הוא דהנה נודע שכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, ולהבין איך הוא ממוצע, והענין הוא דהנה כתר הוא בחי' רצון, והנה אנו רואים למטה שהרצון הוא בחי' ממוצע בין עצמות הנפש לכחות הנפש, שהרי אנו רואים שהכל תלוי ברצון שהרצון מושל ושליט על כל האברים, כמו למשל שאם אדם רוצה ומתמיד בטבעו ללמוד אזי יוכל להשיג אע"פ שאינו בר שכל גדול, אבל אם אינו רוצה ללמוד אזי אעפ"י שהוא בר שכל גדול לא ישיג כלום, וכמו שארז"ל יגעתי ומצאתי תאמין לא יגעתי ומצאתי אל תאמין כו', וע"כ הזהיר הכתוב מאד על אהבה כו', שעיקר אהבה הוא מלשון אבה והיינו בחי' רצון, וכן ארז"ל עשה רצונו כרצונך כו'. ובזה יובן ג"כ למעלה שכתר הוא ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים כו', דהנה אוא"ס הוא למעלה מגדר עולמות, וכדי שיתהווה עולמות כו' הוא רק ע"י מה שעלה ברצונו כו', וכמ"ש בזהר כד סליק ברעותיה למברי עלמא, רק באמת אין המשל דומה לנמשל כו' לפי שלמטה לא יתהווה כלום מהרצון כו' רק שהרצון פועל באברים ומושל ושליט עליהם, אבל

שמט

למעלה כיון שעלה ברצונו שיתהווה עולמות תומ"י נתהווה, וכמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה כו', וזהו מ"ש בע"ח שאוא"ס מאיר בכתר בבחי' קירוב כו'.

והנה בבחי' חכמה מאיר ג"כ בבחי' קירוב לפי שחכמה הוא כח מ"ה בחי' ביטול ואין אוא"ס שורה אלא בבחי' ביטול לפי שבחי' אוא"ס הוא בחי' איך דכולא קמי' כלא חשיב, אשר הכלי לגילוי זה הוא בחי' החכ' שנק' אחד האמת כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה, והיינו שבחכמה מושג איך דכולא קמי' כלא חשיב. אבל בבחי' בינה אינו מאיר אלא בריחוק לפי שבינה הוא בחי' השגה, וכיון שהוא בחי' השגה, ובאוא"ס אמרו דלית מח' תפיסא בי' כלל, ע"כ שאינו מאיר שם בקירוב וכמו למשל שאנו רואים באותיות החותם שע"ג אבן טוב שמחמת בהירות האבן טוב אין יכולים לקרוא את האותיות, אלא כשחותמים בהחותם ע"ג שעוה כו', שהאותיות מתרחקים מהאבן טוב אז הם יכולים לקרות אותם, וכך לפי שבחכ' מאיר אוא"ס בקירוב לכן שם הוא ביטול ההשגה כו' וכמ"ש מה פשפשת כו', רק בבינה שאינו מאיר בקירוב כ"א בריחוק אזי יוכל להיות שם השגה באוא"ס כנ"ל. ולכן החכ' נק' ראי' ובינה נק' בחי' שמיעה, והחילוק שבין ראי' לשמיעה כי ראי' היא בבחי' קירוב ושמיעה הוא מרחוק, וע"כ אמרו אינו דומה שמיעה לראי' כי אע"פ ששומע את הדבר ומאמין שהוא כן אעפ"כ אינו דומה לראי' לפי שהוא מקרוב כו'. ולכך בינה מקננא בכורסייא, לפי שבבינה מאיר בבחי' ריחוק ע"כ הוא יכול להיות מקור לעולמות בי"ע שהוא בריאה יש מאין בחי' נפרד כו', אבל חכ' שמאיר שם אוא"ס בבחי' קירוב ע"כ מקננא באצי' כי לשון אצילות הוא לשון ויאצל מן הרוח, ומלשון אצל וסמוך כו' שמאיר שם בבחי' קירוב, וע"כ כתר וחכמה נרמזים באות א' באות יו"ד כי קוצו של יו"ד הוא בחי' כתר ויו"ד עצמו הוא בחי' חכמה לפי שבכתר וחכ' מאיר אוא"ס בבחי' קירוב כו', אבל בינה נרמז באות אחר באות ה' כנ"ל, וגם אות ה' הוא בבחי' התפשטות אורך ורוחב בחי' השגה, אבל יו"ד היא נקודה אחת בחי' ביטול.

ג) ומעתה י"ל מ"ש שמבינה לז"א אינו מאיר רק דרך חלון. הנה אנו רואים למטה באור השמש כשמאיר על הארץ הוא מאיר בהתפשטות והתרחבות, אבל כשמאיר בבית אינו מאיר רק דרך חלון שנתצמצם האור כו' ואינו מאיר בכל חלקי צדדי הבית רק דרך חלון כו'. ועוד יובן זה יותר ממה שאנו רואים כשאדם לומד איזה הלכה כמו אלו כשרות ואלו טריפות כו' יש בזה ההלכה התפשטות והתרחבות השגה מפני שבזה האופן הוא כשר ואם לאו הוא טריפה, אבל אח"כ כשצריך לפסוק את הדין אומר כשר כו' בלי שום טעם כלל ונתצמצם מכמו שהי' בשכלו שהי' בהתפשטות. וכך יובן למעלה מה שמבינה לז"א אינו מאיר רק דרך חלון דהיינו שנתצמצם האור מכמו שהי' בבינה ולכך נק' זעיר אנפין, דהנה יש

שנ

אתוון רברבין ואתוון זעירין, אתוון רברבין הוא בבינה, וזהו ע' רבתי שכל מדה כלולה שם מעשר כו' וע"כ נק' ע' רבתי שמאיר שם בבחי' התרחבות, אבל בבחי' ז"א אינו מאיר רק בבחי' צמצום כו' וע"כ נק' זעיר אנפין. ועתה צ"ל מה שמז"א למל' אינו מאיר רק דרך נקב דהיינו שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למל', וכמו שאנו רואים למטה כשהוא בהתפעלות המדות אינו יכול לדבר ע"פ שכל אלא יכול לדבר דברי שטות כו', אלא א"כ כשנתצמצמו המדות ואינם מאירים בתוקף אזי יכול לדבר בכיוון, וזהו שמז"א למל' אינו מאיר רק דרך נקב כנ"ל.

והנה ממל' לבי"ע אינו מאיר רק דרך פרסא המפסיק בין אצי' לבריאה, דהנה החילוק בין פרסא לנקב, שבנקב אעפ"י שמאיר דרך צמצום אעפ"כ מאיר עצמות האור כו', אבל דרך פרסא אינו מאיר רק אור של תולדה ולא עצמות האור, כמו שאנו רואים שאם תולין מסך מפסיק אזי אינו מאיר האור כמו שהוא רק אור של תולדה, וכך יובן למעלה שממל' לבי"ע אינו מאיר רק דרך פרסא שכדי שיהיו עולמות בי"ע שהם בחי' בריאה יש מאין יכולים לקבל את האור כו' ולא יבטלו במציאות צריך להיות מאיר ע"י פרסא שהיא אור של תולדה. ולהבין יותר מהו בחי' פרסא למעלה יובן מענין המשלים שאנו רואים כשהשכל הוא עמוק מאד לערך המקבל מלבישי' אותו במשל, שהמשל הוא ענין זר מהנמשל כמו משלי שלמה שהלביש חכמתו במשלים, וכמ"ש וידבר שלשת אלפים משל, שהמשלים אלו מורים על חכמות עמוקות, ואעפ"כ המשל הוא דבר זר כו', וכמו"כ יובן למעלה שבין אצי' לבריאה אינו מאיר רק דרך פרסא שאינו מאיר האור כמו שהוא רק כמו ע"י משל כנ"ל.

ד) ומעתה י"ל שהרי גם באצי' יש ג"כ פרסא וכמ"ש לעיל, והענין הוא שהחילוק הוא, שבאצי' הפרסא הוא כמארז"ל במד"ר בראשית פך"א על איש לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי', ולהבין זה מהו מיני' ובי', יובן זה ממה שאנו רואים באדם למטה שיש חצר הכבד המפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון, וכמ"ש בזהר ע"פ יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים שזהו כדוגמת הקרומא דפסיק במעוהי דבר נש, והנה אנו רואים שאע"פ שהקרום מפסיק, אעפ"כ אינו הפסק גמור, שהרי המחשבה שולט על הרגל שהוא למטה מן הפרסא כמו על היד שלמעלה מן הפרסא, ולכך כשיש לו כאב בראש מקיזין לו דם ברגל לפי שאינו הפסק גמור, וכך למעלה באצי' אעפ"י שיש שם פרסא המפסיק מ"מ אינו הפסק גמור אלא איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון כו'.

שנא

ולהבין איך איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון שהרי הכלים הם מגבילים את האור כמו שאנו רואים למטה כששואבין מים מן הנהר בכלי שהכלי מגביל את המים, שבנהר הם בלי הגבלה שהנהר נובע מן המעיין בלי הפסק, אבל כשממשיכין את המים בכלי הם נגבלין, וכך למעלה כיון שנק' בשם כלים א"כ הם מגבילין את האור, ואוא"ס הוא למעלה מגדר בחי' גבול כי הוא בלתי בע"ג בתכלית וא"כ איך הוא איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו'. והענין הוא דבאמת באצי' אינם בבחי' גבול בעצם רק מה שנק' למעלה בשם כלים היינו הכח שיש באוא"ס ג"כ לעשות גבול, כי כמו שהוא ית' הוא בלתי בע"ג כמו"כ יש בו כח לעשות גבול כו' כי אנת הוא שלימותא דכולא, ואם תאמר שהוא בבע"ג ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו כו', וזהו הכח שיש באוא"ס על גבול זהו הנק' למעלה בשם כלים, וזהו שם שדי שאמר לעולמו די ואעפ"כ הוא שם קדש אלא ששם זה הוא רק כח על גבול, וזהו ענין הכלים דאצי', וא"כ איהו וגרמוהי חד בהון לפי שזהו ג"כ כח אוא"ס כמו האור שהוא בלתי בע"ג, וזהו מ"ש במדרש כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' כו'. ויובן זה עוד ממשל רוחני מזה שאנו רואים שהשכל הוא למעלה מהאותיות ואותיות המח' והדבור הם רק בחי' לבושים להשכל כו', ואעפ"כ אינו לבוש מסתיר כנ"ל ואדרבה עיקר הגילוי של השכל הוא ע"י אותיות המח' והדבור כו', אבל כשמלבישים את השכל במשל הוא מסתיר על השכל כו', וזה החילוק ג"כ שבין פרסא שיש באצי' גופא לבחי' פרסא שבין אצי' לבריאה, שבאצי' זהו ע"ד כמו שהאותיות מלבישים להשכל, ומאצי' לבי"ע זהו ע"ד התלבשות השכל במשל כו'.

ה) והנה זהו בדרך כלל סדר השתלשלות כו', אבל ע"י תומ"צ ממשיכים שיהי' מאיר אוא"ס בכל הע"ס בבחי' קירוב. ולהבין זה איך ע"י תומ"צ ממשיכים בחי' קירוב כו', צ"ל מקודם ענין הקרבנות שהיו מקריבין ע"ג המזבח, דהנה פי' קרבן הוא מלשון קירוב דהיינו שע"י שמקריבין בהמה ע"ג המזבח ממשיכים שיהי' מאיר אוא"ס בבחי' קירוב, ולהבין זה איך ע"י שמקריבין בהמה גשמי' ע"ג המזבח ממשיכים אוא"ס כו', הענין הוא דהנה שרש הבהמה היא מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון, שבתיקון הוא בבחי' מיעוט האור וע"כ שייך שם בחי' קירוב וריחוק לפי שהוא בבחי' מיעוט, אבל בעולם התהו הי' ריבוי האור ע"כ אינו שייך שם בחי' ריחוק אלא הכל בבחי' קירוב, לפי שמאיר שם בבחי' ריבוי, וכיון ששרש הבהמה הוא מעולם התהו שהי' מאיר שם בבחי' קירוב רק שנפלה בשבירה, ע"כ כשמבררין אותה ומקריבין אותה ע"ג המזבח נתעלה לשרשה שמעולם התהו,

שנב

ועי"ז נעשה המשכת אוא"ס למטה ג"כ בבחי' קירוב דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו'. והנה עכשיו תפלה כנגד תמידין תקנו, וזהו ענין ק"ש, דהנה איתא שהוי' אלקינו הוא יחוד חו"ב, והנה פי' יחוד חו"ב היינו שיהי' מאיר בבחי' בינה ג"כ בקירוב כמו בחכמה שזהו בחי' יחוד, לפי שעפ"י סדר השתלשלות אינו מאיר בבינה כ"א בבחי' ריחוק, אבל ע"י ק"ש נעשה יחוד חו"ב דהיינו שמאיר גם בבינה בבחי' קירוב כנ"ל כמו בחכ', וכך ע"י כל המצות ממשיכים בחי' קירוב כו', להיות כי ע"י המצות שעושים מדברים גשמי' כמו סוכה מסכך גשמי וד' מינים שבלולב וציצית מצמר גשמי ותפילין מקלף גשמי שהם ממה שנפל בשבה"כ מעולם התהו ומעלים אותם לשרשם דתהו שלא יש שם קירוב וריחוק, ועי"ז נמשך שגם בבחי' התיקון יהי' אוא"ס בבחי' קירוב כו'.

ובזה יובן מ"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת שהתורה נק' בחי' קירוב, והיינו לפי שאורייתא מח"ע נפקת שבח"ע מאיר שם אוא"ס בבחי' קירוב, ונמשכה למטה כו' ועי"ז נמשך אוא"ס למטה ג"כ בבחי' קירוב כו', והנה העיקר הוא להמשיך אוא"ס בבחי' קירוב גם במל' שהוא מקור לעולמות בי"ע (ועיין בת"א בד"ה ויקח מן הבא בידו מנחה ששם מבואר ג"כ שהעיקר הוא להמשיך במל' דוקא), ולהבין איך יוכל להיות נמשך במל' בבחי' קירוב, שהרי מל' היא דיבור, שבדבור א"א כ"א בבחי' ריחוק, וכנ"ל שצריך להתצמצם תחלה במחשבה ובמדות כו'. אך הענין הוא שאנו רואים שיש שני בחי' בדיבור, א' שהדיבור אינו נמשך מהשכל כ"א ע"פ השתלשלות כגון כשעלה ברצונו ושכלו לעשות איזה חסד צריך מתחלה לירד למח' איך לעשות ואח"כ ממח' למדות ואח"כ ממדות לדבור לעשות את החסד, והב' הוא כשלומד דבר שכל בדבור הרי אינו יורד השכל בבחי' השתלשלות כו' רק מיד מקבל הדיבור מן השכל בלי השתלשלות כו' וע"כ התורה נק' קירוב לפי שע"י הדיבור דתורה שהתורה היא רצונו וחכמתו ששם מאיר בבחי' קירוב ולומד רצונו וחכמתו, עי"ז ממשיך גם בבחי' מל' אוא"ס ג"כ בבחי' קירוב כו' וד"ל.