כה כו' קול ברמה כו'

שעז

בס"ד. (ש"פ דברים, חזון, ת"ב נדחה, רכ"ז).

ח"ע ח"ת

דברים

ירמי' ל"א י"ד.

כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, ואח"כ מנעי קולך מבכי כו' כי יש שכר לפעולתך נאום הוי' ושבו מארץ אויב, וקאי על הגאולה דלע"ל, כמ"ש בת"י וברש"י. והנה במד"ר ובילקוט איתא ע"פ הידעתם את לבן בן נחור ששאל מאתם הידעתם מי שהוא מלבן עוונותיהם של ישראל, באיזה זכות והנה רחל בתו באה שנא' קול ברמה נשמע כו' רחל מבכה על בניה.

והענין הוא דהנה כתי' יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים וארז"ל שהמים תחתונים לא נפרדו מהמים עליונים אלא בבכי', והיינו כי מתחלה הי' העולם מים במים שהמים עליונים לא היו בתכלית העילוי כ"כ, והמים תחתונים לא ירדו כ"כ, והנה על ב' בחי' מים אלו נא' כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, שאיתא בזהר ח"א דך"ו ע"ב שהם ב' יודי"ן שבאות אל"ף שהם ח"ע וח"ת. והענין הוא דהנה כתי' בראשית ברא וארז"ל בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית

שעח

ובשביל התורה שנק' ראשית, והיינו כי בראשית הם ב' ראשית, היינו כי ראשית חכ' כתי' וכתי' כולם בחכ' עשית וכתי' בחכ' יסד ארץ, אך זהו מבחי' חכמה תתאה אשר יצר את האדם בחכמה, ועמ"ש מזה בביאור ע"פ יביאו לבוש מל', וכמו מהחכ' נמשך ך"ב אותיות המבטא ונעשו צרופי' רבים להיות התחלקות הנבראי' משינויי הצירופי' ע' באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם ובסש"ב ח"ב פי"א ובבה"ז פ' פנחס, אך זהו החכ' שבדבור שהדיבור הוא לזולתו היינו להיות התהוות עולמות, משא"כ ח"ע נק' חכים ולא בחכ' ידיעא שאינו שייך כלל להתהוות העולמות ושם הוא שורש התורה. וז"ע מים במים שבחי' ח"ת קודם שירדה ונתלבשה להחיות העולמות היתה כלולה בח"ע כמו שהחכ' שבדבור היתה כלולה ובטלה בעצם החכ', וכמ"ש במ"א בענין אדה"ר ודוד שהם ג"כ חכ' ודבור שדוד הי' בר נפלא, ונתן לו אדה"ר ע' שנין משלו, שדוד הי' כלול באדה"ר ולא הי' לו שנין בפ"ע, וכמו ענין התכללות ו"ד של מלוי היו"ד באות יו"ד, והיינו ענין החכ' שבה כלולי' כח המדות והדבור ואינם נרגשי' עדיין להיות בחי' מדות ודבור כו', וכשהי' צ"ל ברה"ע לא הי' אפשר להיות ע"י חכ' שא"כ הי' בבחי' ביטול ולא הי' נברא מציאות יש הגשמי, אלא ע"י בחי' ח"ת ולזה הבדיל ביניהם להיות הדיבור בחי' בפ"ע ולא יהי' בטל בח"ע כו'.

והנה איתא במד"ר וארא פי"ב ע"פ כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, אע"פ שאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א, כשביקש ליתן את התורה ביטל הגזירה הראשונה, משל למלך שגזר שבני סוריא לא יעלו לרומי ובני רומי לא ירדו לסוריא, כך השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ואח"כ ביטל הגזירה, ואני הוא המתחיל שנא' וירד הוי' על הר סיני כו', והיינו שהבדלה הנ"ל של יהי רקיע לא הי' רק עד מ"ת, אבל במ"ת הרי נמשכה התורה מחכמה עילאה שהיא מבחי' מים עליונים שמעל לשמים וירדו ונמשכו למטה, והיינו ע"י משה שנא' בו כי מן המים משיתיהו, היינו ששרשו נמשך ממים עליונים הנ"ל ולכן הי' כבד פה וכבד לשון שהי' למעלה מהדבור שהם בחי' מים תחתונים עמ"ש מזה בסידור בדרוש בהמ"ז, רק

שעט

שנמשך למטה בארץ כדי שתנתן התורה על ידו, וע"ז קטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש כי תזכרנו אבל לא הועילו כו'.

נת' שע"י התורה נמשך תוס' וריבוי אור מבחי' מים עליונים שמעל השמים, ועי"ז נמשך תוס' וריבוי אור גם בג"ע וכמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה מל"ת והיינו שע"י התומ"צ ממשיכים תוס' וריבוי אור בג"ע.

אך הנה בזמן הגלות נא' ונהר יחרב ויבש, היינו בחי' הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן הנה הוא יחרב ויבש, ופי' בזהר יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני, שההפרש בין יחרב ליבש, שיחרב הוא שנתמעטו המים, אבל מ"מ יש מעט מים בנהר, משא"כ יבש הוא שנתייבש לגמרי, וכמו בחורבן ב"ש שנתמעט מעט מעט עד שמחמת ריבוי אריכות הגלות נתמעטו הלבבות לגמרי, ואין דורש ואין מבקש.

והנה ע"ז כתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, וארז"ל מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם וניתנה לאוה"ע, והנה פי' גאותן של ישראל יש לפרש בשני פנים, הא' שקאי על [המצות], שבזמן הגלות יש הרבה מצות שא"א לקיימן, וכמו כל מצות הקרבנות, שהרי לא נשתיירו מכל רמ"ח מ"ע כ"א פ"ז מצות, וז"ע גאותן של ישראל. ועוי"ל גאותן של ישראל, דהנה במשה כשאמר לו הקב"ה פני ילכו והנחותי לך אמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר ע"פ האדמה א"כ ענין גאותן של ישראל הוא מה שממשיכים בחי' יאר ה' פניו אליך וזהו ע"י התורה, וכמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים, שבחי' התורה נמשכה מאור פני הוי', וכמ"ש ר' יוסי לר'

שפ

ישמעאל אם מבקש אתה לראות פני השכינה עסוק בתורה בארץ, והיינו כי ארץ הוא מל' רצוא כמארז"ל במד"ר למה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, א"כ פי' ארץ ל' רצוא, וכשנתעורר בבחי' הרצוא והתשוקה לאוא"ס ב"ה העצה לזה הוא עסק התורה, כי אורייתא וקוב"ה כולא חד, וע"י התורה יוכל לראות פני השכינה, וכמו בשרפי' נאמר בשתים יכסה פניו כמו"כ ע"י התורה שהיא בחי' עוטה אור כשלמה יוכל לראות פני השכינה, וכמ"ש בק"ש אחר ואהבת בכל לבבך כו' שכשמתעורר בבחי' האהבה והרצוא והתשוקה לאוא"ס ב"ה האיך היא הדרך שיוכל לבוא לבחי' גילוי אוא"ס ב"ה, לזה נאמר והיו הדברי' האלה וארז"ל בד"ת הכתוב מדבר שע"י ד"ת יוכל לראות פני השכינה.

והנה שורש ענין הגאוה, הנה במאו"א אות ג' סי' ג' גאוה נק' י"ה כי גאוה היא באו"א עילאין ושם הוא פגם הגאוה עכ"ל, והיינו כי י"ה היא בחי' סוכ"ע ושם הגאוה והגדולה גם שם הוא ההתרוממות מרשעים כמ"ש תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתון, וכמ"ש במ"א בענין ויוציאנו ה' אלקינו, והנה בחורבן בהמ"ק אין השם שלם, שאין בחי' י"ה שבנפש מאיר ומתפשט בבחי' ו"ה כמ"ש בד"ה ועשית ציץ ובד"ה זכור דעמלק, ובד"ה ראה אנכי נותן לפניכם, וז"ע גאותן של ישראל שנטלה מהם, וז"ש במאו"א שם גאון יעקב נק' המוחין שלו, ג"כ שם ענין הגאוה בראש עכ"ל, ויותר נראה שז"ע מ"ש ולתתך עליון על כל הגוים.

ופי' וענין הבכיה פי' במאו"א אות ב' בכיה היא על חסרון אורות בינה ולכן בכיה גימ' ל"ז מילוי דש' ס"ג והיא ברחל שהיתה מקבלת אורות אלו ולכן ב"פ דמעה גימ' רחל. ועפ"ז יובן ענין מ"ש רחל מבכה על בניה, דהנה ארז"ל בחגיגה ד"ה ע"ב ע"פ הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו ממ"ש בירמי' ואם לא תשמענה

שפא

במסתרים תבכה נפשי מפני גוה א"ר שמואל בר אוניא מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו (ובמאו"א אות מ"ם סי' קכ"א מסתרים נק' או"א, כי הם נסתרות חו"ב במוחא וליבא עכ"ל), ופריך בגמ' ומי איכא בכיה קמיה קוב"ה והאמר רב פפא אין עציבות לפני המקום שנא' הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, ל"ק הא בבתי גוואי והא בבתי בראי. ולכאו' צ"ל ממ"ש ויתעצב אל לבו, ולפמ"ש ברבות ס"פ ך"ז יש לתרץ שענין העצבות הוא שנתאבל הקב"ה על עולמו, שהעצבות הוא כמו אבילות וכמ"ש נעצב על בנו (בש"ב י"ט ג'). ולהבין מהו שייך ענין הבכיה שהקב"ה בוכה על גלות של ישראל הלא בידו לפדותן.

אך הענין הוא דהנה ביעקב כאשר ראה את רחל, כתי' וישא את קולו ויבך, וצ"ל מפני מה כשראה את רחל אז התחיל לבכות. אך הענין הוא דהנה כתי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי רחל היא בחי' כנס"י שמסתתר בגלות בע' שרים, וזהו לפני גוזזי' נאלמה שמפרידי' השערות, ועי"ז נמשך להם תוס' יניקה, ובפרט קאי על ניצוץ האלקי שמתלבש בנה"ב, והוא מושל עליו להמשיכו בתענוגי' גשמי' אפי' מדברים המותרים, כמו בטרדות המו"מ וכדומה שמניח כל פנימיותו ועוסק במו"מ בלב ונפש, וע"ז נאמר כרחל לפני גוזזי' נאלמה שמפרידין השערות הם האותיות ממקורם דבר ה' זו הלכה, ועי"ז נמשך מבחי' השערות הם האותיות תוס' יניקה בע"ש, וכשראה יעקב זה אזי וישא את קולו ויבך, כי רחל היא כנס"י מקור כל הנשמות, ויעקב במדתו העליונה שהיא מדת הרחמים שבאצי' הוא המעורר רחמים רבים עלי', וישא את קולו למעלה למקור הרחמים העליונים שנק' אב הרחמים ומקורם, ויבך לעורר משם רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנס"י להעלותן מגלותן מע"ש ולייחדן ביחוד העליון אוא"ס ב"ה בבחי' נשיקין שהוא בחי' אתדבקות רוחא ברוחא, כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו דהיינו התקשרות דבור האדם בדבר ה' זו הלכה, וכן מחשבה במחשבה ומעשה במעשה שהוא בחי' מעשה המצות.

וזהו במסתרים תבכה נפשי שהוא בחי' הבכי' בבתי גואי שמתעורר ע"י הבכיה דיעקב שבוכה על גלות רחל לעורר רחמים רבים מבחי' מקור הרחמים

שפב

הפשוטי' דכתר. וזהו קול ברמה נשמע שבחי' קול הבכי' דרחל ויעקב שמגביה קולו עד שנשמע בבחי' מרום הוא בחי' רוממות הכתר, להיות כי משם נמשך הגאולה.

והנה מבחי' ר"ר אלו הפשוטי' שבכתר משם נמשך ללבן עוונותיהם של ישראל, וזהו שאמרו במדרש ובילקוט הידעתם את לבן בן נחור, הידעתם מי שהוא מלבן עוונותיהם של ישראל, והיינו שזהו נמשך מבחי' לובן העליון שבכתר, ובאיזהו זכות והנה רחל בתו באה, והיינו ע"י בחי' הרחמים שמתעורר ע"י בכיית רחל ויעקב, ולכן לא נקברה רחל בא"י כדי שכשיעברו ישראל בגלות תבקש רחמים עבורם. וזהו רחל מבכה על בניה, וע"י בכייתה מתעוררי' הרחמים הפשוטי' שבכתר, ולכן רחל במספר קטן עולה י"ג, להיות ע"י בכייתה מעוררת יג"מ הרחמים, והיינו שכמו ע"י הבכי' של המים תחתונים שבוכי' אנן בעינן למהוי קדם מלכא עי"ז ממשיכי' ר"ת בכים הוא ברוך כבוד הוי' ממקומו שיומשך כבוד ה' ממקורו ושרשו, כמו"כ ע"י בכיית רחל על בניה וע"י שיעקב מעורר ר"ר עליה, עי"ז קול ברמה נשמע ונמשך משם ללבן עוונותיהם של ישראל. וזהו שא' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, שע"י בכייתה נמשך הגאולה כו'.

והנה לע"ל כתיב גדול יהי' כבוד הבית האחרון מן הראשון, והיינו כי ההמשכה שנמשך בבית הראשון הי' מבחי' נהר, שע"ז נא' ונהר יחרב ויבש, אבל לע"ל כתי' ומעין מבית ה' יוצא והשקה אפי' את נחל השטים, ובנהר יעברו ברגל שבחי' הנהר יהי' המדרגה האחרונה שיעברו עלי' ברגל שיומשך בחי' מעיין שאינו נפסק לעולם, ולכן לא יהי' עוד חורבן בהמ"ק, כי ההמשכה שיומשך בו נמשל למעיין שאינו פוסק כו'.