שבחי ירושלים כו'

תיד

בס"ד.

שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון, הנה בירושלים כתיב הוי' ובציון אלקיך, והנה כתיב כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים, וצ"ל מהו החילוק בין תורה ודבר הוי'. אך הענין הוא דהנה דבר הוי' הוא בחי' בדבר הוי' שמים נעשו שהוא בחי' בעש"מ נברא העולם כו', והנה דבר הוי' זה הוא מבחי' ירושלים. כי הנה כתיב גדול הוי' בעיר אלקינו וארז"ל אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו, והענין הוא דהנה עצמות אוא"ס אין שייך לקרוא אותו בשם גדול כי לגדולתו אין חקר כתיב ואין שייך לקרוא גדול רק כשמשיגים גדולתו, אבל עצמות אוא"ס דלמתב"כ אין שייך לקרוא גדול, ואפי' א"ס אין שייך לקרוא אותו, כי א"ס משמע שאין לו סוף אבל יש לו תחלה, ובאמת אין לו תחלה ג"כ, רק א"ס קאי על התפשטותו שלהתפשטותו א"ס, וע"ז ארז"ל אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו, עיר היינו צירופי אותיות כי עיר הוא מאבנים ואותיות נק' אבנים כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות שתי בתים כו' שלשה אבנים בונות ששה בתים דהיינו ששה צירופים, כי אבנים הם בחי' דומם ואותיות ג"כ בחי' דומם שאין בהם קטנות וגדלות, כי מדות נק' צומח שיש בהם קטנות וגדלות, אבל אותיות הם רק כמו דומם.

וזהו דבר הוי' מירושלים כי ירושלים נק' עיר אלקינו כו'. והנה ירושלים היא יראה שלם, דהיינו כשמתבונן בזה איך שרק מדבר הוי' נתהוו עולמות עד אין קץ ותכלית וכמ"ש היש מספר לגדודיו אלף אלפים ישמשוני' כו', וכן מה שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות הוא רק מדבר הוי', עי"ז נתהווה לו יראה וע"כ נק' ירושלים, וזהו בחי' ודבר הוי' מירושלים.

אבל מציון תצא תורה, כי הנה פי' ציון הוא לשון אות וסימן, כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, צלמנו הוא בחי' המצות כמו שהן למעלה הקב"ה מניח תפילין ומתעטף בציצית וכן שבת להוי', וזהו בצלמנו. וכדמותנו הוא המשכת המצות שלמטה שהם רק דמות ואות וסימן על מצות שלמעלה, כמו למשל טלית וציצית, למעלה הוא בחי' שנתעטף הקב"ה בטלית לבינה לבושי' כתלג חיור ולמטה הוא רק