אד' שפתי תפתח כו'

תסט

בס"ד.

אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך, וצ"ל מפני מה תיקנו לומר פסוק זה קודם התפלה, וכמשארז"ל דלאחר שתיקנו כתפלה אריכתא דמיא לכן אינו הפסק בין גאולה לתפלה. אך צ"ל מהו ענינו שתיקנו לאומרו קודם כל תפלה כו', ותירץ האלשיך שתיקנו לומר פסוק זה שאנו מבקשים שיהי' תפלתינו ע"ד תפלת ר"ח ובניו כמשארז"ל בהפועלים אלי' הוי שכיח במתיבתא דרבי יומא ריש ירחא הוי נגה לי' ולא אתי, א"ל מ"ט נגה לי' למר, א"ל אדאוקימנא לאברהם ומשי ידי' ומצלי ומגננא לי' וכן ליצחק וכן ליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי, סברי תקפי ברחמי ומייתי לי' למשיח בלא זמניה, א"ל ויש דוגמתן בעוה"ז, א"ל איכא ר"ח ובניו, גזר רבי תעניתא אחתינהו לר' חייא ובניו אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחי' המתים רגש עלמא אמרי ברקיע מאן גלי רזיא בעלמא, אמרי אלי', אייתוהו לאלי' מחיוהו שתין פולסין דנורא אתא אדמו להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו. וצ"ל איך שייך לומר שיהי' תפלתו כמו תפלת ר"ח ובניו, וגם בעיקר הענין תפלת ר"ח ובניו צ"ל מפני מה דוקא כשהעמיד רבי את ר"ח ובניו לפני התיבה אז כשאמר משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא הלא מסתמא היו ר"ח ובניו מתפללים בכל יום ומהו ההתחדשות במה שירדו לפני התיבה כו'. וגם צ"ל משארז"ל שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה הלא ארז"ל כל הקורא בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, וא"כ ממילא כל היום הקב"ה קורא בתורה דבכל היום זה לומד בשעה זו וזה לומד בשעה זו, וא"כ ממילא הקב"ה קורא ושונה כנגדו כל היום ומהו ענין הג' שעות שהקב"ה יושב ועוסק בתורה שמשמע שג' שעות אלו שיושב ועוסק בתורה אינו תלוי באדם אם קורא בתורה א"ל.

תע

אך יובן זה בהקדם ענין מה שמבואר בז"ח פ' יתרו ובכמה מקומות בספרים שאור א"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וצ"ל מהו הלשון למעלה עד אין, קץ שלשון אין קץ אינו שייך כ"א בבחי' מקום ובחי' מקום הוא משמים לארץ, משא"כ למעלה אינו שייך בחי' מקום וא"כ מהו למעלה עד אין קץ, וגם מהו למטה עד אין תכלית. הנה כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שמרומז בפסוק זה ד' עולמות אבי"ע כל הנק' בשמי הוא עולם האצי', ולכבודי בראתיו הוא עולם הבריאה עולם הנשמות, יצרתיו עולם המלאכים ששרשן מבחי' הדבור, אף עשיתיו עולם הגלגלים כו'.

ולהבין ההפרש שבין עולם האצי' לבי"ע, הנה יובן זה ממה שיש בנפש האדם בחי' שכל ומדות וג' לבושי הנפש מחדו"מ, ובד"כ הנה שכל ומדות וג' בחי' מחדו"מ נק' בשם פנימיות וחיצוני', שכל ומדות בחי' פנימיות, וג' בחי' מחדו"מ הם נק' לבושי הנפש בחי' חיצוני'. ובד"פ יש בבחי' מחדו"מ ג"כ בחי' חיצוני' ופנימיות, כי הנה כח המעשה נחשב בד"כ בחי' חיצוניות לגבי בחי' הדבור שהרי בחי' המעשה ישנו גם בנפש הבהמה שיכולה לדוש ברגלי' והיינו שבחי' כח המעשה הוא מבחי' כח החיונית, משא"כ בחי' הדבור היא נפש המדברת היא מבחי' נפש השכלית, והראי' הוא מחרש שאינו שומע ואינו מדבר שעפ"י הדין אינו בר דעת כלל ולכן גיטו וקדושיו אינם כלום, ואעפ"כ יכול לעשות איזה דבר כמו הבר דעת שיש לו כח העשי' כו', רק שההפרש בין כח העשי' שגבי החרש לכח העשי' שיש בבהמה, שכח העשי' שבבהמה הוא מבחי' נפש החי וכח העשי' שבחרש הוא מבחי' נפש החי שבמדבר כו', נמצא בד"כ כח העשי' הוא בחי' חיצוניות לגבי בחי' כח הדבור. ובד"פ הנה בבחי' העשי' עצמו יש בחי' פנימיות וחיצוניות, והוא כמו עד"מ ענין הזריקה שהוא בחי' חיצוניות ממש שיכול לזרוק איזה דבר ולא יחשוב בזה כלל כ"א שזהו בבחי' חיצוניות בלבד, משא"כ בחי' אותיות הכתיבה יש בהם בחי' פנימיות קצת, שהרי בהאותיות מתלבש השכל וצריך לחשוב איך יכתוב האותיות שיש בבחי' כח העשי' הלזה בחי' פנימיות קצת, ואעפ"כ לגבי בחי' הדבור נחשב גם בחי' הפנימיות שבמעשה דהיינו אותיות הכתיבה בשם חיצוניות בלבד, ולכן חרש שמדבר מתוך הכתב אינו כבר דעת מפני שאותיות הכתיבה אף שהם בחי' פנימיות שבכח המעשה עכ"ז לגבי בחי' הדבור הם בחי' חיצוניות כו'. ועד"ז בבחי' הדבור יש ג"כ בחי' פנימיות וחיצוניות, שהבל הלב הוא בחי' חיצוניות שבדבור, ופנימיות בחי' הדבור הוא בחי' אותיות הדבור שבהם מושג השכל כו' (ואף שיש הבל שלמעלה מבחי' אותיות הדבור כמו נשיקין בפנימיות הלב זהו

תעא

הבל הפנימי שמחבר המדה והמחשבה), ולגבי בחי' המחשבה הנה גם בחי' פנימיות שבדבור נחשב רק בחי' חיצוניות, שהמחשבה היא לבוש הפנימי שבנפש, ולכן צריך ליזהר במח' שכל האדם מתנהג ע"פ המחשבה כו', וזהו משארז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה כו'. ובבחי' המחשבה יש ג"כ בחי' פנימיות וחיצוני', שיש בחי' מחשבה ויש עומק המחשבה שהיא בחי' פנימיות.

וכל בחי' אלו בד"כ הם נק' בחי' לבושי' לגבי המדות שנק' בשם עצמיות הנפש כמ"ש בסש"ב שבחי' שכל ומדות נק' בשם עצמיות הנפש שהם עשר בחינותי' כו', ולכן יש מצות שתלוים במדות כמו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך שהציווי הוא להפוך את המדה (ע"י התבוננות), והיינו שע"ז שייך ציווי כי בחי' המחשבה היא בחי' לבוש שיכול ללבוש ולפשוט בלי יגיעה כמו הלבוש שפושטו ולובשו לכן לא נמצא הציווי על המחשבה, אבל המדות מפני שהם בחי' עצמיות יותר לכן יש ציווי להפוך את המדות מפני שהוא דבר קשה וצריך יגיעה ע"ז, אך ע"י מה הופכים את המדה הוא ע"י ההתבוננות במחשבה דוקא, שבבחי' זו יש כח בבחי' המחשבה שע"י ההתבוננות היטב בבחי' המחשבה יכול להפוך את המדה כו'. ובחי' השכל הוא פנימיות יותר מבחי' המדות, ולכן מוח שליט על הלב כו'.

והנה הגם שנת' שבחי' שכל ומדות הם בחי' עצמיות הנפש כו', אך באמת אינם בחי' עצמיות הנפש רק שלגבי בחי' מחדו"מ שהם לבושי הנפש נק' שכל ומדות עצמיות הנפש, אבל גם הם אינם עצמיות הנפש, דהנה הנפש עצמה היא למעלה מבחי' שכל ומדות שאין שייך לומר בחי' שכל ומדות בעצמיות הנפש (ר"ל אינו בערך שכל ומדות המאירים בגוף), רק ההפרש בין שכל ומדות לגבי מחדו"מ, דהנה שכל ומדות הם כמו בחי' הגוף להנפש, משא"כ מחדו"מ הם רק בחי' לבושין. והענין הוא דהנה ארז"ל שלש שותפין באדם אב מזריע לובן כו' אם כו' והקב"ה נותן בו נשמה, שהגוף הבא מאב ואם אינו בערך הנשמה שהקב"ה נותן בו נשמה, אבל מ"מ הם מתאחדים כמו שאנו רואים שהנפש מתאחדת עם הגוף עד שבין שניהם נק' אדם, ולכן כשיש איזה כאב באחד מאברי האדם הנה הנשמה מרגשת כאב, משא"כ כשנקרע הלבוש אינה מרגשת שום כאב כלל כו'. וזהו ההפרש בין שכל ומדות למחדו"מ, ששכל ומדות הגם שאינם עצמיות הנפש מ"מ בהם הוא השראת הנפש שעיקר השראת הנפש הוא במוח ולב, והרי הם מתאחדים כמשל הנפש עם הגוף,

תעב

משא"כ בחי' מחדו"מ הם בחי' לבושין כו'. אבל עצמיות הנפש הוא למעלה מבחי' שכל ומדות, וזהו שבכה ריב"ז ואמר איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, והענין הוא דהנה מצד בחי' שכל ומדות לא הי' מסופק כלל כי הי' כל ימיו עוסק בתורה ובעבודה כו', אלא שהספק שלו הי' על בחי' מס"נ שזה אינו ע"פ שכל ומדות כ"א מצד בחי' עצמיות הנפש שלמעלה מן השכל ומדות, כי מצד השכל והמדות לא יתחייב כלל לבוא לבחי' מס"נ ואפי' בתורה אינו כתי' כ"א לאהבה את ה' כי הוא חייך שהאהבה היא ע"פ טעם ודעת מחמת כי הוא חייך, אבל בחי' מס"נ שזהו למעלה מן השכל ע"ז הי' מסתפק, וזה תלוי בעצמיות הנפש שלמעלה מן השכל ובלשון הזהר ובע"ח נק' בחי' זו בשם נשמתא לנשמתא, ובלשון [המד"ר (בראשית פי"ד)] אמרו שיש בנפש ה' בחי' נפש רוח נשמה חי' יחידה, נשמה הוא בחי' השגה והבנה כמ"ש נשמת שדי תבינם, רוח הוא בחי' המדות, אבל בחי' ח"י הם בחי' עצמיות הנפש שלמעלה מבחי' שכל ומדות ולכן נק' יחידה שהיא בחי' כתר שבנפש כו'. ונמצא כי בד"כ יש ג' בחי', הא' הוא בחי' עצמיות הנפש שלמעלה מבחי' שכל ומדות, הב' הוא בחי' שכל ומדות שהם כמו בחי' גופין להנשמה, הג' מחדו"מ הם ג' לבושי הנפש כו'.

וכ"ז הוא משל ומבשרי אחזה אלקה להבין ההפרש שבין אצי' לבי"ע, שהאצי' נגד בי"ע הוא כמו גופין לגבי לבושין וכמ"ש בת"ז בפתח אלי' וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון, דהנה ע"ס דאצי' הם מקור להשפעה כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא מקור להשפעה, וכן כתיב מכלכל חיים בחסד שהחסד הוא מקור להשפעה, אבל אוא"ס ב"ה הוא למעלה מבחי' אצי' וכנ"ל במשל הנפש עם שכל ומדות, רק שהנפש מתאחדת עם שכל ומדות כמשל הנפש עם הגוף, וככה הוא למעלה שאוא"ס ב"ה הוא למעלה מגדר וערך אצי' רק שהשראת אוא"ס הוא בע"ס דאצי' שהם בחי' כלים ולבושי' להאור, וע"ד משארז"ל כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי', ולכן איהו וגרמוהי חד

תעג

ג"כ, אבל מ"מ הם רק כמו בחי' גופין כנ"ל. וזהו כל הנק' בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו, בראתיו הוא בחי' עולם הבריאה עולם הנשמות כמ"ש בת"ז לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא והיינו שהוא מבחי' לבוש המחשבה וכמשארז"ל נש"י עלו במחשבה, יצרתיו הוא בחי' עולם הדבור עולם המלאכים, ולכן כתי' יוצר אור ובורא חשך שעולם היצי' נק' בשם אור ועולם הבריאה נק' בשם חשך והיינו מפני כי בריאה הוא מבחי' אותיות המחשבה, שחיות עולם הבריאה הוא מבחי' אותיות המחשבה לכן היא בחי' חשך דהיינו בחי' העלם, וכמשל המחשבה שהיא בהעלם במוח האדם ואינה נגלית לזולתו, משא"כ בחי' הדבור הוא בחי' גילוי לזולתו לכן נק' עולם היצירה בשם אור, אף עשיתיו הוא בחי' עולם הגלגלים ומהם נשתלשל עולם העשי' הגשמי ג"כ שהוא בחי' כח המעשה שהוא היותר חיצוני.

וזהו מ"ש על כל שבח מעשה ידיך שבחי' העשי' הוא הכח היותר חיצוני, ולכאו' צ"ל הלא כתיב בדבר ה' שמים נעשו שגם העשי' נתהווה מבחי' דבור, אך הענין י"ל שאותיות הדבור כשמשתלשלי' להתהוות עולם העשי' הם כמו בחי' אותיות הכתב שהם ג"כ בחי' אותיות וכנ"ל שהם פנימיות העשי', ומ"מ לגבי בחי' כח הדבור עצמו הם בחי' עשי' כנ"ל בחרש המדבר מתוך הכתב כו'. והנה מבחי' אף עשיתיו הנה אף הפסיק הענין שנעשה מקור גם לבחי' ע' שרים עד שבהשתלשלות נעשה למטה רע גמור ויצה"ר, עד שכתיב ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע שהרע הוא יותר למטה מבחי' מות והיינו בחי' ג"ק כו', וכ"ז נשתלשל מבחי' אף עשיתיו. ונמצא כי המשל מכוון אל הנמשל שכמו שבמשל הנה עצמיות הנפש הוא למעלה מן השכל ומדות ויש בחי' שכל ומדות והנפש מתאחדת עם בחי' שכל ומדות ע"ד כמו בחי' גופין ויש ג' לבושי הנפש מחדו"מ, וככה הוא למעלה שאוא"ס ב"ה לאו מכל אינון מדות כלל, ואצי' נק' בחי' גופא דהיינו בחי' כלים להשראת אוא"ס (ואף שבחכמה מאיר יותר זהו מחמת דקות כלי החכ'), וג' עולמות בי"ע הם בחי' לבושין מחדו"מ כו'.

תעד

אך הנה מ"מ אין המשל דומה לנמשל, דהנה במשל הנפש שמאיר בהגוף הנה הוא מתלבש בתוך הגוף בבחי' שפע, משא"כ למעלה הוא רק בבחי' אור, וזהו ההפרש בין אור שקראו חכמי הקבלה לבחי' שפע שהוא לשון הפלוסופי', דבבחי' שפע הוא כלל שכל מניע מתנוענע, דהיינו שמצד ההשפעה נעשה שינוי גם בהמשפיע, וכמו בענין התלבשות הנשמה בגוף האדם שהיא מתלבשת ומתפעלת ממקרי הגוף, משא"כ למעלה אינו כ"א שהאור הוא בחי' אור ולא שפע, שהוא כמו עד"מ זיו השמש שאין בהשמש שום שינוי כלל אם האור מאיר א"ל, וככה הוא למעלה באצי' שאוא"ס ב"ה מאיר בע"ס דאצי' הוא רק בבחי' אור בחי' זיו ולא בבחי' שפע, ובאמת יותר אין ערוך בחי' אצי' לגבי אוא"ס מכמו ערך עשי' לגבי אצי' בחי' חכ', דהנה למשל כשעושה איזה דבר מתלבש כח החכ' בהעשי', והרי כי יש ערך קצת בין עשי' לבחי' חכ', אבל בחי' אצי' לגבי אוא"ס אין ערך כלל, ולכן כדי שיתהווה האצי' הי' תחלה צמצום ומקו"פ ואח"כ נמשך הקו, וגם זה הוא בבחי' אור לבד ולא בבחי' שפע כו'.

וזהו אוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, פי' למעלה עד אין קץ דהנה יעקב הי' בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, פי' מקצה העליון דלעילא ועד קצה התחתון דלתתא, ומאחר שנאמר בו מן הקצה אל הקצה שיש קצה וקצה לכן נק' קטן כמ"ש מי יקום יעקב כי קטן הוא כמ"ש בתו"א, אבל אוא"ס הוא למעלה עד אין קץ שאפי' בבחי' מעלה שהוא קצה העליון הוא אין קץ, פי' שאין שייך לומר בחי' קץ כלל ואפי' בבחי' השתלשלות העיגולים אין קץ שמעלה ומטה שוין, וזהו למעלה עד אין קץ. ולמטה עד אין תכלית, פי' שאוא"ס הוא למטה עד אין תכלית כמו שהוא למעלה עד אין קץ (ואף מבחי' השתלשלות הקו הוא) כנ"ל שגם במטה יש מדרגות שהעשי' נק' מטה, ויש ק"נ שהוא למטה יותר, ויש ג' קליפות הטמאות לגמרי כנ"ל, ואעפ"כ הוא ית' מחיה אותם כמ"ש ואתה מחיה את כולם וכמ"ש אם צדקת כו'. וכאשר יתבונן האדם איך שהאדם הוא למטה שכשפוגם באיזה הרהור וכ"ש במעשה כו' שהוא נפרד מאתו ית' והוא אז בבחי' רע שע"ז כתיב ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע שהרע הוא יותר גרוע ממות, ואוא"ס ב"ה הוא למעלה עד אין קץ כנ"ל וא"כ יתבונן הריחוק מאלקות כו', אי לזאת יתמרמר לבו על ריחוקו מה' ויעורר רחמים רבים על נפשו האלקי', כי עיקר ירידתה הוא בכדי שיהי' עלי' לאחר הירידה כי הנשמה טרם התלבשותה בגוף ונפש האדם

תעה

היתה עומדת לפניו ית' באהוי"ר וירדה להתלבש בגוף ונה"ב בכדי שיהי' לה עלי' יותר, וא"כ כשעושה היפך רצונו ית' הוא בבחי' ריחוק בתכלית מאתו ית', לכן צריך לעורר רחמים רבים על נפשו, וע"ז נתקן כל סדר התפלה והוא רחום יכפר עון, אב הרחמן רחם עלינו שהוא התעוררות רחמים רבים על נפשו כו', וגדולה מדה"ר שע"י יכול להיות נהפך מרע לטוב ממש, וכמ"ש במ"א שבעת שהיו ישראל במצרים היו מושקעים במ"ט שע"ט וע"י ואשא אתכם על כנפי נשרים שהוא בחי' הרחמים עי"ז בנו"ן ימים באו להר סיני וקיבלו התורה, וכמו"כ הוא ע"י התעוררות רחמים רבים על נפשו כו', וזהו ברוך אתה ה', ברוך הוא בחי' המשכה בחי' בריכה שיהי' אתה הוי' פי' שיהי' מאיר אלקותו ית' בבחי' גילוי, וכמו שאנו מבקשים שע"י והופע בהדר גאון עוזך דהיינו בחי' גילוי אלקות שעי"ז יהי' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כו' כי אתה דהיינו בחי' גילוי אלקות למטה כו', ואח"כ אומרים מודים שהוא בחי' חיבור ב' הדיעות ד"ע וד"ת שגם בד"ת יושג איך דכולא קמי' כלא חשיב ויהי' כל חפצו ורצונו לידבק בו ית' כו' וד"ל.

ואמנם הן אמת שרוצה לדבקה בו ית', אך ע"י מה ידבק בו, אך הענין הוא דזהו ע"י התורה דוקא, כי התורה היא חכמתו ורצונו ית' ובתורה מלובש אוא"ס ב"ה כמשי"ת, וע"י שמקשר דעתו ומחשבתו בתורה עי"ז ממילא הוא נדבק בו ית', כי הן אמת שחכ' היא ג"כ בחי' כלי לגבי אוא"ס כנ"ל במשל שנק' בשם גופין, אך הנה מ"מ השראת אוא"ס ב"ה הוא בחכ' דוקא וכנ"ל במשל שהנפש מתאחדת עם שכל ומדות ועד"ז הוא השראת אוא"ס ב"ה בחכמה.

וזהו מה שארז"ל שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שהוא ענין המשכת אוא"ס ב"ה בחכ' דתורה בבחי' אתעדל"ע מצד עצמו שלא ע"י אתעדל"ת, והיינו שהיא בחי' אתעדל"ע להיות נמשך המשכת אוא"ס ב"ה בחכ' דתורה, וליתן כח לנפש האדם שיוכל לידבק בחכ' דתורה, וממילא עי"ז יהי' נדבק בו ית', וזהו ע"ד משארז"ל ג' משמורות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקב"ה יושב ושואג כארי, והוא בכדי ליתן כח בנפש האדם לבוא לבחי' יראה כו', וכמו"כ הוא ענין ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה בשביל כללות נש"י היינו להיות נמשך אוא"ס ב"ה בחכמה דתורה וליתן כח לנפש האדם כנ"ל, ולכן ג' שעות נגד בחי' חב"ד, ואח"כ יושב וזן שהוא בחי' המשכה במדות. ומה שארז"ל כל הקורא בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו היינו בבחי' אתעדל"ת אתדל"ע שלפי ערך הרצוא ולפי ערך הלימוד מן האדם למטה לידבק בחכ' דתורה כן הוא המשכת אוא"ס ב"ה, והוא בחי' המשכה מחכ' דתורה ולמטה.

תעו

ועד"ז יובן ההפרש בין תפלה דרבים לתפלה דיחיד בענין תפלת ר"ח ובניו שכשירד ר"ח לפני התיבה אז

תעז

כשאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, וצ"ל תחלה ענין ר"ח ובניו, דהנה ארז"ל במד"ר יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, והיינו מפני כי האבות הן המרכבה ובחי' המרכבה היא בבחי' זו יותר נעלה מבחי' חכ' דתורה, ולכן ארז"ל אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח דבר גדול ודבר קטן, דבר קטן הויות דאביי ורבא שהם כל התורה שבע"פ, ודבר גדול מעשה מרכבה, הרי כי נק' מעשה מרכבה דבר גדול לגבי התורה והתורה היא נק' דבר קטן, והיינו מפני ענין הביטול שבמרכבה שהחיות נושאות את הכסא לבחי' כי לא אדם הוא כו', ועד"ז האבות הן המרכבה במדות דאצי', ולכן נק' מעשה מרכבה דבר גדול לגבי התורה כי התורה היא מבחי' אדם רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא, אבל ענין המרכבה הוא שהם בטלים ומעלים את בחי' אדם לבחי' כי לא אדם הוא כו', ולכן בבחי' זו בחי' המרכבה גבוה מבחי' התורה, ולכן יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שבבחי' זו המרכבה גדולה ואעפ"כ הנה להאבות לא ניתנה התורה וכמ"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם שיש בחי' בתורה שגבוה מבחי' המרכבה, ועכ"ז בבחי' זו המרכבה גדולה כו' (ופי' שיחתן הוא בחי' תפלה כמ"ש בד"ה יפה שיחתן).

וזהו ענין ר"ח ובניו, כי הנה ארז"ל בפ' הספינה פליגי בה תרי אמוראי בארעא ומנו יהודה וחזקי' בני ר' חייא, ותרי מלאכי ברקיע ומנו מיכאל וגבריאל, הרי כי יהודה וחזקי' בני ר"ח הם כמו בחי' מיכאל וגבריאל למעלה, והנה למעלה מיכאל מימין מהלל נגד בחי' אברהם וגבריאל משמאל ממלל נגד בחי' יצחק, נמצא יהודה וחזקי' בני ר"ח הם נגד האבות אברהם ויצחק, ור"ח עצמו הי' בו בחי' יעקב, וזהו שארז"ל לבר מגוהרקא דר"ח דמנפשי' סליק ונחית בהפועלים דפ"ה ע"ב, והיינו כי אינו צריך לסיוע המלאכים שמעלים את הנשמות כי בבחי' זו יש יתרון למלאכים שהם יכולים להעלות את הנשמות כמ"ש במ"א, אבל ר"ח שהי' נגד מדריגת יעקב בריח התיכון לא הי' צריך לעזר וסיוע מן המלאכים ולכן הי' גוהרקי' דר"ח מנפשי' סליק, ונמצא כי ר"ח ובניו הם דוגמת האבות, ולכן כשהעמידו רבי לפני התיבה אז כשאמר משיב הרוח ונשיב זיקא, הגם שהי' תלמידו של רבי אעפ"כ במדריגה זו הי' ר"ח גדול מרבי, וע"ד שמצינו רחב"ד כנגד ריב"ז שריב"ז הי' כשר לפני המלך ורחב"ד הי' כעבד לפני המלך שהי' נכנס ויוצא כעבד כו', וכמו"כ הוא בענין ר"ח ובניו נגד רבי שהגם שרבי הי' שר התורה עכ"ז בבחי' זו הי' ר"ח גדול. ואעפ"כ כשהעמידו רבי לפני התיבה שהוא כח דרבי כח התורה, ושליח צבור כח דרבים אז כשאמר משיב הרוח נשיב זיקא כי גדול כח הרבים, וכמו שארז"ל כתיב בכל קראנו אליו וכתיב דרשו ה' בהמצאו ל"ק כאן ליחיד וכאן לצבור, שתפלת הרבים בכל קראנו אליו כי גדול כח הרבים שאין תפלתן מתעכבת, משא"כ היחיד יכול להיות שישאר למעלה ולא יהי' נמשך תיכף בגילוי למטה בקשתו ושאלתו, וכמ"ש דוד פדה בשלום נפשי כי ברבים שהי' כח דרבים, ולכן ר"ח ובניו כשעמדו לפני התיבה דוקא כח דרבים אז כשאמר משיב הרוח ונשיב זיקא כו'.

וזהו אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך שפי' האלשיך שאנו מבקשים שתפלתינו יהי' כמו דוגמת תפלת ר"ח, ולכאו' צ"ל האיך אנו יכולים לבקש שיהי' תפלתינו כמו תפלת ר"ח ובניו, אך הענין הוא דהנה נת"ל שענין הקב"ה יושב ועוסק בתורה שהוא בחי' המשכת אוא"ס ב"ה בתורה בבחי' אתעדל"ע מצד עצמו שהוא הנותן כח לאדם כו', ולכן בתורה הוא דברי אשר שמתי בפיך שהם דברי רק שהם בפיך וכמ"ש תען לשוני אמרתיך שזהו רק כעונה אחר הקורא, וזהו אד' שפתי תפתח ות"י באורייתא והיינו שבתורה הוא אד' שפתי תפתח שהוא בחי' דברי אשר שמתי בפיך, וכמו"כ אנו מבקשים ופי יגיד תהלתיך דהיינו שבתפלה יהי' ג"כ כמו"כ, דהנה ארז"ל הקב"ה מצלי מאי מצלי יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי, פי' הקב"ה הוא בחי' אורות וכלים דאצי' מצלי יה"ר שיומשך מבחי' אוא"ס ב"ה שלמעלה מן הצמצום דקו שיכבשו רחמי, ואנו מבקשים שיהי' ופי יגיד תהלתיך שהתפלה שלנו יהי' כעונה אחר הקורא דהיינו אחר תפלת הקב"ה, ולכן צלותא בחשאי בחי' ביטול, ותפלת הקב"ה לא גרע מתפלת ר"ח ובניו, וזהו ופי יגיד תהלתיך יגיד הוא לשון המשכה שיהי' תפלתינו כעונה אחר הקורא כמו בתורה וממילא יקויים בקשתינו, אך הנה כ"ז כשיש בחי' רצוא תחלה כנ"ל, וד"ל.