ואני תפלתי כו'

רנ

בס"ד. (שחוהמ"פ, ל"א).

מצה כו' חמץ ומצה

שחוהמ"פ

ואני תפלתי1 לך ה' עת רצון, הנה ידוע דכל מנחה הוא בחי' דין2, ומנחה דשבת הוא עת רצון וע"כ אומרים פסוק ואני תפלתי כו' קודם תפלת מנחה דשבת

רנא

דוקא. והענין הוא משום שאומרים בבני היכלא3 דכסיפין כו' והא אזמין עתיק יומין למצחא דילי'4 כמ"ש בסידור האריז"ל. והנה תוכן הענין בדרך כלל ההפרש בזה הוא מפני שבמנחה דחול הוא בחי' מצחא דז"א וממצחא דז"א מתערי' ך"ד בתי דינים כו', ובמנחה דשבת הוא בחי' מצחא דעתיקא והוא בחי' רעוא דכל רעוין.

וביאור הענין הוא דהנה ידוע שיש תלת חללי דגלגלתא והם ענין תלת מוחין5 מוח החכמה ומוח הבינה ומוח הדעת, והנה מוחין חו"ב הוא להדי פנים, ומוח הדעת הוא לצד העורף, והמצח הוא מכוון כנגד מוח הדעת. וצריך להבין השייכות דמצח לדעת כי מאחר שהם מכוונים זה נגד זה משמע שיש איזה שייכות ביניהם. וגם להבין ענין דעת דקליפה שהוא קליפת עמלק שהם יודעים את רבונם ומכוונים למרוד כו', ומאחר שיש דעת דקליפה יש ג"כ בחי' מצח דקליפה שמכוון נגד הדעת והוא בחי' מצח אשה זונה כו'. אך צריך להבין תחלה מהו ענין המוחין. ויובן ממילי דעלמא שאנו רואים כשאדם עושה איזה ענין משא ומתן וכדומה אזי תחלה מתחכם בזה ומתבונן איך שטוב וכשר הדבר לפניו, ותחלה נופל לו במחשבתו בבחי' הברקה בעלמא, ואח"כ מתבונן בזה באורך ורוחב כמבואר בכמה מקומות ע"ש6, וזה נק' מוח חכמה ומוח בינה. והדעת הוא המקשר את הדבר בפנימיות כי הגם שהשכיל הדבר בשכלו ובינתו אינו מוכרח עדיין שיוחלט כך, רק עיקר קיומו הוא ע"י הדעת שהוא ענין ההתקשרות כמו והאדם ידע7 כו'. וגם מה שנמשך ממוח ללב שיתפעל הלב ג"כ מזה הוא ג"כ ע"י הדעת8 וכידוע דהדעת הוא מפתחא דכליל שית. (וכח הלידה בגשמיות ג"כ הוא ע"י הדעת וכידוע דחוט השדרה נמשך ממוח הדעת9 והטיפה נמשכת בחוט השדרה, ודוקא ע"י מוח הדעת). וכמו"כ יובן בעבודה האלקית שמוח חו"ב הוא ההשכלה וההתבוננות בגדולת הבורא איך שואתה מחיה את כולם מאין ליש ולקרב אל השכל ע"י משלים והסברים כמו מחיות הנפש בגוף וכהנ"ל. אך יכול להיות גם שהשכיל בשכלו זאת היטב איך שאין העולם עושה א"ע וכל העולמות כולם עליונים ותחתונים חיים מאלקות ומאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים, אבל אין הדבר נוגע אליו ואינו

רנב

נתפס ונדבק במוחו היטב (הנק' איין קלעפ אין מוח היטב כו'), רק העיקר הוא ע"י מוח הדעת שהוא המקשר את הדבר בפנימי' מוחו שיהי' הדבר נתפס ונדבק במוח, וכענין טעמו וראו כי טוב ה', וטועמיה חיים זכו, ששומע הדבר במוחו ומרגיש זה כמו שמרגיש חיי נפשו (בל"א איין דער הער אין מוח טיף), וכל זה הוא ע"י הדעת כי הדעת הוא לשון התקשרות ולשון הרגשה (כמו וידעו כי עירומים הם כו'). וגם ההמשכה ממוח ללב שיתפעל הלב מההתבוננו' ג"כ הוא ע"י הדעת10 (וכמ"ש בלק"א פ"ג ע"ש), וזהו שמע ישראל כו' ואהבת, שמע הוא השמיעה במוח חו"ב ע"י התבוננות בגדולת הבורא איך שהוי' אלקינו הוי' אחד, ואח"כ ואהבת בכל לבבך כו' והוא ההמשכה ממוח ללב ע"י מוח הדעת כנ"ל.

ועתה יש להבין ענין מצחא שהוא מכוון נגד מוח הדעת, ויובן ג"כ למעלה ענין מצחא וההפרש שבין מצחא דז"א למצחא דעתיק יומין. והענין הוא כי הנה ידוע דאית רצון ואית רצון11, אית רצון שלמטה מן השכל ואית רצון שלמעלה מן השכל, רצון שלמטה מן השכל הוא הרצון שנולד באדם מצד השכל והטעם, כמשל ממילי דעלמא שאחר שמשיג בשכלו איך שטוב ויפה לו איזה ענין ומראה לו טעם עפ"י שכל וסברא ישרה לכן נולד אצלו רצון שירצה וישתוקק לאותו הדבר שהשכיל בשכלו כי טוב הוא לו מאד. ואית רצון שלמעלה מהשכל והוא מה שאנו רואים שיכול להיות באדם איזה רצון אשר הוא היפך השכל, שגם אם יבואו כמה בני אדם ויאמרו לו איך אתה עושה זאת הלא השכל מחייב היפוכו לגמרי לא ישמע להם כלל מפני טעם הכמוס שיש לו בזה (או מפני עקשותו בדבר ההוא כמ"ש בסידור בדרוש דאנת הוא חד12 ולא בחושבן כו' ע"ש). והנה נגד ב' בחי' רצון אלו יש ב' בחי' מצחא13. והענין הוא כי הרצון שלמטה מן הטעם ושכל שהוא הנקרא רצון הנולד מצד השכל והטעם כנ"ל, הנה הרצון שנולד תיכף אחר השכל והטעם הרי הרצון הוא עדיין בבחי' פנימי' מפני שיש בו הארת המוחי' עדיין, והרצון הוא בתשוקה שרוצה ומשתוקק בפנימי' לבו ומוחו, שאחר שהשיג בשכלו טוב איכות הענין ההוא אזי צמאה נפשו ורצונו לגמור הענין ההוא בכי טוב, אך אחר זמן שנסתלקו המוחין והמדות והוא עוסק באותו הענין ומדבר ועושה בזה הדבר אח"כ, אינו בפנימי' מוחו כ"א שנשאר ההסכם14 חזק אצלו לעשות הדבר מפני שכבר הוסכם אצלו בפנימי' מוחו ונתפעל בלבו, ע"כ הוא עושה אח"כ את הענין גם בלא התפעלות מחמת ההסכם הנשאר אצלו והוא הנק' חיצוניות הרצון, אבל יש בזה

רנג

תוקף גדול עכ"פ שלא ינטה ימין ושמאל ממה שהוסכם כבר בפנימי' כו' כנ"ל. וכמו"כ יובן ברצון שלמעלה מן הטעם הגלוי שיש בזה טעם כמוס לרצון15 שיש בזה ג"כ פנימי' והוא הרצון שנולד תיכף קרוב להטעם הכמוס כנ"ל ברצון הגלוי, ואחר שנסתלק הטעם נשאר בחי' הסכם בחי' חיצוני' הרצון לבד שהוא חיצוני' רצון שלמעלה מן הטעם כו'.

וכמו"כ יובן בעבודת ה' ענין ב' בחי' אלו, רצון שלמטה מן השכל הוא בחי' מדות הנולדים מן השכל והתבוננו', שמתבונן בגדולת הבורא ית' איך דכולא קמי' כלא חשיב, שמחמת זה תכלה נפשו אליו כמ"ש צמאה לך נפשי כו'. ורצון שלמעלה מן השכל הוא בחי' אהבה רבה, והוא האהבה הבאה מלמעלה להאדם אשר ממילא ומאליו תתלהט ותתלהב נפשו בלא הקדמת שכל והתבוננות ונק' בחי' אהבה רבה והוא בחי' בכל מאדך בלי גבול, (ורצון שלמטה מן השכל נקרא אהבת עולם). ולמעלה נק' טורי חשוכא, כי יש ב' בחי' טורי נהורא וטורי חשוכא16, טורי נהורא הם המדות שנולדים מן החכמה שנק' אור, וטורי חשוכא הם המדות שבהעלם הרצון (והוא בחי' מדות שבכ"ע למעלה מן החכמה), ויובן זה ג"כ ממ"ש בסידור בהערה לתיקון חצות17 ע"ש.

ויובן ג"כ ענין ב' בחי' מצחא, כי הנה זמן ההתפעלות הוא בעת התפלה וכדומה, שאז הוא שעת הכושר להתבונן במוח חו"ב בגדולת הבורא בפסוד"ז ובשתים לפניה כו', ומוח הדעת הוא המקשר בפנימי' כנ"ל, אך אחר התפלה מסתלקים המוחין כי א"א שיהי' כל היום בהתפעלות, כי אחר התפלה צריך לעסוק כל אחד בעסקיו המוכרחים שמותר עפ"י תורה כמ"ש ששת ימים תעשה מעשיך18 כו', ואפי' יושבי אוהלים שתורתם אומנתם עכ"ז אינן בהתפעלות בשעת לימוד ועסק התורה כמו בתפלה, רק שנשאר ההסכם על כל היום, היינו מאחר שהוחלט אצלו בשעת התפלה ע"י התבוננות בגדולת הבורא איך שה' הוא העיקר ומקורא דכולא ונתפעל מזה בפנימי' מוחו ולבו, ע"כ כל היום גם אחר כלות ההתפעלות נשאר אצלו הסכם חזק להיות סור מרע ועשה טוב, והגם שהוא בלא התפעלות עכ"ז ההסכם חזק הוא אצלו, וכמו למשל בעסק המשא ומתן כנ"ל שמפני שהתבונן תחלה באיכות טוב ענין משא ומתן שטוב הדבר לו ונתפעל בלב ע"כ עוסק בזה אח"כ כמו שהוחלט אצלו כבר גם ששכח על הטעם כו' כנ"ל. והנה ענין הסכם זה שהוא חיצוני' הרצון נק' בחי' מצחא שהוא שורה בהמצח, וע"כ המצח הוא מכוון נגד מוח הדעת כי היינו הך, רק שהדעת הוא בבחי' פנימי' והמצח הוא בבחי'

רנד

ההסכם בחיצוניות הנשאר על כל היום, והדעת הוא בבחי' פנימי' מפני שיש בו הארת המוחין עדיין כנ"ל. וזהו בחי' מצחא בבחי' רצון שלמטה מן השכל. וכמו"כ יובן בבחי' רצון שלמעלה מן השכל שהוא בחי' אה"ר שלמעלה מן השכל שנק' אה"ר שיש בזה ג"כ בחי' מצחא והוא הסכם הנשאר אחר כלות ההתפעלות, רק שהוא בחי' מצחא דבחי' גבוה ממצחא הנ"ל.

והנה עפי"ז יובן למעלה ג"כ ענין מצחא דז"א ומצחא דעתיק, דידוע דז"א הוא בחי' מדות חו"ג, ושרש המדות הוא מבחי' מוחין חכ' ובינה ודעת, וכאשר המוחין מאירים בפנימי' זהו בחי' ז"א, אמנם בחי' מצחא הוא בחי' חיצוני' אשר שם אינו מאיר הארת המוחין זהו הנק' בחי' מצחא דז"א כנ"ל, והוא בחי' מצחא דרצון התחתון כנ"ל, שהוא עד"מ באדם התחתון שהמצח מסתיר על המוחין שבראש ומעלים אותן כו'. ובחי' מצחא דעתיק הוא בחי' רצון העליון שלמעלה מן הטעם, והענין הוא כמו שארז"ל גבי ר"ע שסרקו בשרו במסרקות ברזל ששאל מרע"ה זו תורה וזו שכרה ואמר לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני כו', פי' שתוק שאין טעם לרצון זה, ובאמת ודאי יש טעם כי מפני מה ירצה בלא טעם שיסרקו בשרו של ר"ע שהוא מקור התושבע"פ (כמארז"ל כולהו סתימאה אליבא דר"ע), אלא שהטעם הוא טעם הנעלם וכמוס19, וזהו שאמר לו שתוק שא"א להתגלות בטעם גלוי, ולמעלה הוא הנקרא טעם כמוס לרצון בבחי' ח"ס, שיש שם ג"כ בחי' מוחין אך שהם בחי' מוחין נעלמים למעלה מעלה מן מוחין הגלויים בבחי' השתלשלות, ויש שם ג"כ בחי' הרצון פנימי' אשר בו הארת המוחין עדיין וע"י בחי' דעת הנעלם שהוא המקשר בפנימיות כנ"ל, ובחי' מצחא הוא בבחי' חיצוניות רצון העליון כמשל בחי' ההסכם הנ"ל והוא הנקרא מצחא דעתיק.

ועתה יש להבין מה שמבואר לעיל שממצחא דז"א מתערי' ך"ד בתי דיני' כו', ובמצחא דעתיק הוא רעוא דכל רעוין. והענין הוא כי הנה אנו אומרים אבינו אב הרחמן וידוע דחכמה נק' אבינו, וזהו אבינו בחי' חכ', אב הרחמן שאבא הוא מקור החסדים כידוע. והענין יובן עד"מ באדם למטה שאנו רואים שכאשר הוא מתבונן באיזה ענין לעשות כך וכך יכול לסבול בזה גם היפוכו, כי מרחב השכל יכול לסבול גם דבר המנגדו, והטעם לזה הוא [כי] בחכמה יכול למצוא טעם להיפוכו ג"כ, כמו שיכול למצוא זכות להצדיק את החייב, כי מאחר שמחייב עפ"י שכל וטעם יכול למצוא הטיה בשכלו לזכותו (וכענין שאו' על טמא טהור ומראה לו פנים). אך אחר שנסתלק השכל והטעם ונשאר אצלו ההסכם לבד לעשות כך דוקא ולא היפוכו, אז לא יכול לסבול דבר המנגד לרצונו, מאחר שכבר נסתלק השכל והטעם ולא נשאר אצלו כ"א ההסכם בעצם הענין לעשות כך ושכח על השכל והטעם, אזי יכעוס ויקצוף מאד כשיעשו דבר שכנגד הסכמת רצונו שהוסכם אצלו, ואינו מועיל שום טעם ואמתלא להמתיק הדבר בשכל אולי מטעם זה ראוי

רנה

לעשות בהיפך מהסכמתו, אחר שאינו יודע הטעם להסכמתו כו', וה"ז עד"מ התינוק שמלא דינין וקפידות וכעס על עשות נגד רצונו, כי לא ימצא טעם ושכל לסבול דבר שכנגד רצונו מפני צמצום המוחין שלו כידוע, משא"כ הגדול שדעתו רחבה יסבול הרבה דברים שכנגד רצונו כי ימצא מקום לסבול גם מה שכנגד רצונו. וע"כ החכמה מקור החסדים כנ"ל בפי' אבינו אב הרחמן כו' דאור אבא כולו חסדים מפני רוחב החכמה יוכל למצוא זכות למנגדו ג"כ כי רוחב השכל יסבול הכל וצמצום השכל לא יסבול אפילו כל שהוא כו' וכמ"ש במ"א20. וכך יובן בענין ההסכם הנ"ל אחר שהמוחין מצומצמים בו מאד לא יוכל לסבול אפי' כל שהוא נגד ההסכם. וכמו"כ יובן למעלה שכאשר החכמה מאיר במדות אזי נמתקים כל הדינים כענין מ"ש לא אוסיף עוד לקלל את האדם כי יצר לב האדם רע כו', ומתחלה הי' זה הטעם עצמו לחוב כמ"ש אמחה כו', ואח"כ נהפך זה הטעם עצמו לזכות21 מפני הארת החכמה שממתיק הדין הקשה, וז"ש אבינו אב הרחמן כו'. אבל כאשר נסתלק אור החכמה ולא נשאר רק בחי' ההסכם שכן יהי', אזי נתעוררו כל הדינים כי לא יוכל לסבול דבר שכנגד הסכמת רצונו. וכענין מ"ש הנה אנכי שולח מלאך כו' אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, שהמלאך הוא שליח לבד ומוכרח לעשות כמו שנצטוה בלתי נטי' כלל, כמו עד"מ השליח ששולח המלך לעשות איזה פקודה וציווי המלך ואינו אומר לו הטעם מזה אזי חזקה שהשליח עושה שליחותו בלתי נטי' כלל גם שיחייב השכל להיפוכו, כי הוא צריך לעשות כמו שנצטוה ולא יועיל בשליחותו22, אבל כשאומרים לו טעם ושכל בדבר השליחות יכול לשנות מעט בדבר השליחות23 אם יחייב השכל כך. וכמו"כ יובן במלאכים עליונים שהם שלוחי השפע לא ישנו את תפקידם. וכמו"כ יובן למעלה בענין מצחא דז"א שהוא בחי' הסכם לבד היינו חיצוניות הרצון לבד ואין שם הארת חכמה ע"כ מתערים ממנו ך"ד בתי דינים כו', וע"כ כל מנחה הוא בחי' דין, כי בשחר בג' שעות ראשונות שאז הוא זמן ק"ש הוא בחי' המשכות מוחין במדות, אבל אחר חצות מסתלקים המוחין כו' ע"כ במנחה הוא בחי' דין כו' כנ"ל. וכמו"כ יובן למטה בעבודת ה' באדם, שאחר התפלה הגם שנשאר אצלו הסכם להיות סור מרע ועשה טוב מחמת הרשימו ניכר שנשאר מהתפלה, עכ"ז הוא עלול יותר ליפול בתאוות עוה"ז, משא"כ בשעת התפלה שאז הוא הארת המוחין, והדעת הוא המקשר בפנימי' כנ"ל שהדעת הוא דעת אלקי', אבל אחר התפלה שלא נשאר רק בחי' ההסכם לבד יכול ליפול בתאוות וכדומה. כמו"כ יובן למעלה שבחי' דעת גם שבהסתעפות מתערים מיני'

רנו

ך"ד בתי דינים (והוא סוד עה"ד טו"ר), אבל בחי' דעת עצמו הוא בחי' דעת דקדושה כידוע.

וזהו ענין ממה שממצחא דז"א דייקא דמחפי' על מוחא מתערי' ך"ד בתי דינים כנ"ל, אך במצחא דעתיקא שם בי' גלי' רצון. והענין יובן עפמ"ש ארך אפים וגדל חסד, שמפני שהוא בחי' ארך אפים ע"כ הוא גדל חסד, כמשל המלך שעושה סעודה לשריו ועבדיו, שמפני גודל שפע רב ורוב עושר המלכות ע"כ תגדל הסעודה מאד, עד שהפירורי הפקר שלו נחשבים אצל אחר ליש ודבר גדול24. כמו"כ עד"מ ודוגמא יובן למעלה במל' דלעילא שמפני שהוא ארך אפים ע"כ וגדל חסד, כי החכמה נק' דין25 הגם שהחכמה הוא מקור החסדים כמ"ש אבינו כו', אבל מ"מ נמשכת אח"כ באו"כ דמדות דאצי' וע"כ נק' זעיר אנפין מפני צמצום האורות בכלים, והחכמה עצמה ג"כ נמשכת מבחי' אין כמ"ש והחכמה מאין תמצא כמשל המשכות ויניקות שערות הראש מהמוחין בבחי' יניקה מצומצמת, וע"כ מתערים דיני' מבחי' מצחא דז"א. אבל עתיק ואריך הם בחי' אחרונה דא"ס ע"כ וגדל חסד דייקא, וע"כ במצחא דעתיק יומין (שהוא בחי' פנים דא"א שכולל מצחא ותרין תפוחין כו') שם גילוי רצון כו', הגם שהוא בחי' חיצוני' לבד, אבל בחי' חיצוני' שבבחי' ומדרגה עליונה גבוה יותר מבחי' פנימי' שבבחי' תחתונה, וע"כ שם הוא בחי' רעוא דכל רעוין כמ"ש בזהר מצחא דעתיקא דבי' גלי' רצון כו' (ועוד מפני כלל אחר הידוע שבבחי' חיצוני' דוקא מתגלה בחי' היותר עליונה כמ"ש במ"א באריכות26). ובעבודה הוא בחי' אהבה רבה הנ"ל בחי' בכל מאדך בלי גבול, שלמעלה מבחי' אהבת עולם שהוא האהבה הנולדה משכל והתבוננות, כ"א האהבה היא למעלה מן השכל והטעם לגמרי כנ"ל (ואפ"ל ענין טעם הכמוס ג"כ בכאן הוא ענין התענוג שיש לנשמה באלקות מצד עצמו כניצוץ אל השלהבת, כי בטעם יש ב' פי' הא' הוא לשון טעם ושכל כמו בדרז"ל מאי טעמא דר' פלוני, והב' הוא ענין טעם ותענוג כמ"ש טוב טעם ודעת כו', וזהו ענין טעם הכמוס שהוא תענוג הנשמה בעצם מאלקות כמ"ש כי הוא חייך ממש כו'), ולאהבה כזו אין לה הפסק כלל והוא כיתד בל תמוט עולם ועד. ועפ"י הנ"ל יובן מ"ש כי אל דעות הוי'27, דידוע שהוא בחי' ב' דעות דעת עליון ודעת תחתון, דעת תחתון היינו הדיעה שמלמטה למעלה שהעולם נברא יש מאין שאין אנו משיגים רק גוף העולמות שהוא בחי' יש גמור,

רנז

ואלקות אין אנו משיגים, וע"כ אנו אומרים שהעולם נברא יש מאין כי בחי' אין הוא בחי' העלם שאין אנו משיגים את כח האלקי עצמו רק שאנו מתבונני' איך שהעולם הוא נברא מאלקות. וד"ע הוא איך דקמי' כולא כלא חשיב והוא בחי' מיש לאין שהאמת הוא שאלקות הוא היש האמיתי מקורא דכולא וכל העולמות כולם עליונים ותחתונים כאין וכאפס נחשבו. והנה מההתבוננות אשר מאין ליש יכול להסתעפות מזה יש גמור, אבל בחי' ד"ע איך שהוא קמי' ממש דכולא קמי' כלא חשיב לא יסתעף מזה בחי' יש כלל אף מבחי' ההסכם שהוא בחי' מצחא כנ"ל, וזהו ענין ב' הבחי' הנ"ל כו'.

ובזה יובן מה שאומרים קודם תפלת מנחה דשבת ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שהגם שבכל מנחה הוא בחי' דין כמשנ"ת לעיל באריכות, אבל במנחה דשבת הוא עת רצון מפני שבשבת במנחה הוא בחי' התגלות מצחא דעתיקא כמו שאומרים בבני היכלא דכסיפין כו' והא אזמין עתיק יומין למצחא כו'. והענין הוא שבחי' מצחא דעתיקא מאיר בבחי' מצחא דז"א, וע"כ כל דינין משתככי' כו' (וכמשל המלך באור פני מלך בעת שמחתו אז נמתקים כל הדינים ומטיב לכל כו', וכמו"כ יובן למעלה שמפני הארת מצחא דעתיקא במצחא דז"א נמתקים כל הדינים) וכענין שכתוב בזוה"ק וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מנייהו כו' ואנפהא נהירין כו'.

ועפי"ז יובן בקצרה ענין חמץ ומצה, כי הנה מצה בגי' ע"ב ס"ג28, וחמץ ושאור הוא בחי' גבורות. והנה ההפרש בגשמיות בין חמץ למצה29 הוא, שבחמץ ושאור יש בו נפוח והתפשטות ויש בו טעם, ומצה היא נאפית קמח ומים כמו שהוא בלי שום התפשטות וגם אין בה טעם (וכמארז"ל בלע מצה יצא, לא בעינן טעם מצה). וע"ד הסוד ענין חמץ ושאור הוא בחי' גבורות שבחו"ג30 ששרשם בבחי' דעת, ונת"ל דמבחי' דעת דקדושה יכול להסתעף בחי' יש עד בחי' יש ולגרמי' ממש, והוא מפני שבבחי' דעת הי' שבירת הכלים כמ"ש וימלוך בלע כו' וימת דידוע דבלע הוא סוד הדעת כו'. ובעבודה הוא משנת"ל שמבחי' מצחא דז"א מתערי' דיני' כו', היינו שלאחר התפלה שנשאר רק ההסכם יכול ליפול ברע ח"ו, כי יש זלע"ז בחי' מצח אשה זונה, וזהו"ע חמץ אותיות מצח. גם חמץ הוא אותיות מחיצה, וה"ע מחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, והוא בחי' קלי' עמלק31 דעת דקלי' כמשארז"ל יודעי' את רבונם ומכוונים למרוד בו32, כי דעת

רנח

דקדושה אין בהם שהוא בחי' התקשרות והרגשת אלקות כנ"ל כמ"ש אין דעת אלקים בארץ כו' כ"א בחי' החוצפא נגד אלקות, גם שמבינים שה' הוא העיקר מ"מ מורדי' בו, והו"ע מצח דקלי' שהוא ההסכם למרוד בחוצפה ועזות, וכמו במלחמת עמלק עם ישראל שהי' על לא דבר שלא נגעו ישראל בו ובעמו כלל, רק מפני שלא הי' יכול לסבול האותות והמופתים שעשה ה' לישראל. וז"ע חמץ ושאור הנ"ל, מפני ששרש חמץ ושאור הוא בחי' דעת, ויש זלעו"ז בחי' דעת דקלי' כנ"ל א"כ אסור לאכול חמץ ושאור כו'. אבל מצה הוא בחי' ע"ב ס"ג, וידוע דע"ב הוא בחכ', וכתי' ימותו ולא בחכ' שהי' בחי' מיתה אבל לא בחכ', שבחכ' לא הי' שבירה ומיתה כלל וע"כ אין מזה הסתעפות רע כלל (והגם שבס"ג הי' השבירה כמ"ש בס' הקבלה הוא בס"ג דס"ג)33 כמ"ש במ"א34, ובעבודה הוא בחי' מ"ה וביטול עצמי, ולא הביטול שמצד הטעם ודעת שהוא בחי' יש מי שבטל, ומבחי' יש יכול להסתעף יש ולגרמי', אבל מבחי' מ"ה העצמי' שהוא בחי' ביטול בעצם למעלה מן הדעת והוא בחי' ד"ע כמו דקמי' כולא כל"ח והוא דעה עליונה דמיש לאין לא יסתעף מזה שום רע כלל (והוא כענין הנ"ל שבמצחא דעתיקא גלי' רצון כו').

וזהו שבעת ימים מצות יאכל כו', כי ז' ימים הוא ז' מדות עליונות ובמדות הי' השבירה כמ"ש וימלוך וימת וגם בבחי' דעת כנ"ל, והוא שרש ענין מצה וחמץ ושאור כנ"ל וע"כ צריך לאכול מצה בפסח ז' ימים שהוא להמשיך בחי' מצה בחי' מ"ה העצמי' הנ"ל בבחי' שבעת הימים הנ"ל ואז לא יסתעף גם מבחי' ז' הימים שום רע כלל. וע"כ מותר לאכול חמץ ושאור אחר הפסח, כי מאחר שכבר המשיכו בפסח ע"י אכילת מצה בחי' מ"ה בז' הימים הנ"ל לא יזיק השאור וחמץ כלל. ולכן נתלה המן ביום שני דפסח, ושם הי' ע"י בחי' מ"ה שראו על ככה שגם בבחי' ככה דמיון לבחי' כה35 הגיע הביטול דמ"ה ע"י המס"נ שהיו כל השנה, וגם לדורות ע"י אכילת מצה קטנות אבא לילה הראשונה (וממילא נחשב כל היום ראשון) אז ביום שני הו"ע תליית המן ברוחניות, שהוא איבוד השאור וחמץ קלי' עמלק שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו, שהו"ע השבתת השאור ברוחניות כו' (עד שבשבועות מצוה דוקא בשתי הלחם חמץ תאפינה שמעלים גם החמץ כו'), והוא כענין הנ"ל שכשמאיר מצחא דעתיקא במצחא דז"א אז הוא עת רצון וע"כ אומרים בשבת במנחה ואני תפלתי לך ה' עת רצון.


1) ואני תפלתי: מאמר זה מלבד ההתחלה והסיום מיוסד (כנראה) על ביאור מאמר הזוהר ד"ה מצחא דאתגליא בביאוה"ז לאדהאמ"צ קכו, ג ואילך. וראה ד"ה זה להצ"צ משחוהמ"פ תקצ"ד בכת"י 2098 קע, א.

המאמר נמצא בשינויים ובתוס' הגהות בד"ה זה בסה"מ תרנ"ד ע' רלו ואילך. [שם נמצא עד קרוב לסיום המאמר פיסקא: ועפ"ז יובן בקצרה ענין חמץ ומצה. — כמה קטעים מהמאמר כאן לא ניתנו להעתיק בד"ה זה תרנ"ד ונדפסו שם בשולי הגליון]. ד"ה ועתה יגדל נא בסה"מ עת"ר (הוצאת תשמ"ה ואילך) ע' רנג ואילך. וע' שכו ואילך. ד"ה ששת ימים בסה"מ תרע"ח ע' רמו ואילך. ד"ה ויאמר משה זה הדבר בסה"מ תר"פ ע' כ ואילך [וראה גם בד"ה ואני תפלתי שם ע' לו]. ד"ה ועשו לי מקדש בסה"מ תרפ"ח ע' פא ואילך. ד"ה ואני תפלתי בסה"מ תש"ד ע' 163 ואילך. ד"ה ששת ימים בסה"מ תש"ו ע' 77 ואילך. ד"ה החודש הזה בסה"מ תש"ל ע' 202 ואילך.

2) ידוע דכל מנחה הוא בחי' דין: נת' בד"ה זה תרנ"ד: דתפלת מנחה יצחק תיקן כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה, ויצחק הי' מרכבה למדת הגבורה ופחד יצחק הי' לי, ולכן כל מנחה הוא בחי' דין.

3) והענין הוא משום שאומרים בבני היכלא: בד"ה זה תרנ"ד מוסיף כאן: והענין הוא משום שאז מאיר בחי' עתיקא כמו שאומרים בבני היכלא [כבפנים].

4) למצחא דילי': בנוסח אדה"ז [ועד"ז הוא בשאר הנוסחאות]: למצחא עדי יהון חלפין.

5) ידוע שיש תלת חללי דגלגלתא והם ענין תלת מוחין: ראה עד"ז בתו"א תצוה פג, ד: תלת חללין דגלגלתא הן תלת מוחין חב"ד, ועל כל חלק מוח גשמי שורה אור השכל השייך למוח ההוא. ועד"ז בכ"מ. וראה ד"ה ששת ימים תרע"ח שם: החללים הוא שבהם נמצאים המוחין והן כמו היכלות, והמוחין הם כלים לאור השכל כו' וכמ"ש בסידור בשער התפילין.

6) ותחלה נופל. . בבחי' הברקה. . ואח"כ מתבונן בזה באורך ורוחב כמבואר בכמה מקומות ע"ש: ראה אגה"ק סו"ס טו (קכד, א). תו"א בראשית ו, ג. הוספות לתו"א שמות קח, ג. לקו"ת מטות פז, ג. תצא לח, ד ואילך. לט, ב. ובכ"מ.

7) הדעת שהוא ענין ההתקשרות כמו והאדם ידע: ראה תניא ספ"ג. ועוד.

8) וכח הלידה בגשמיות. . ע"י הדעת: ראה הוספות לתו"א ויחי קה, סע"ג-ד. ועוד.

9) וכידוע דחוט השדרה נמשך ממוח הדעת: ראה הוספות לתו"א מג"א קכב, ד. לקו"ת בלק ע, סע"ד ואילך. ובכ"מ.

10) וגם ההמשכה ממוח ללב. . הוא ע"י הדעת: בד"ה זה תרנ"ד מציין כאן ללקו"ת ואתחנן ביאור לד"ה וידעת היום. ראה לקו"ת ואתחנן שם ה, ב. ו, ד.

11) כי הנה ידוע דאית רצון ואית רצון: בהבא לקמן ראה תו"א ויקהל פז, ד. לקו"ת שה"ש מז, סע"ד ואילך. סידור עם דא"ח קל, ג. [ובהנסמן לקמן הערה ד"ה: והנה נגד ב' בחי'].

12) כמ"ש בסידור בדרוש דאנת הוא חד: סידור עם דא"ח קסא, ב.

13) והנה נגד ב' בחי' רצון אלו יש ב' בחי' מצחא: בהבא לקמן ראה בארוכה אוה"ת על מארז"ל ע' נז ואילך. סה"מ תרכ"ח ע' כו ואילך. תרכ"ט ע' פ ואילך. וש"נ.

14) אחר זמן שנסתלקו המוחין והמדות. . שנשאר ההסכם: ראה בכ"ז לקו"ת מסעי צ, ג.

15) טעם כמוס לרצון. . ואחר שנסתלק הטעם נשאר. . בחי' חיצוניות הרצון: ראה גם סה"מ תרנ"ח ע' קלח. סה"מ מלוקט ח"ב ס"ע רמח-ט. סה"מ תשי"ח ע' 398-397.

16) יש ב' בחי' טורי נהורא וטורי חשוכא: ראה לקו"ת דרושים לשמע"צ פו, סע"ד. ועוד.

17) ממ"ש בסידור בהערה לתיקון חצות: סידור עם דא"ח קנא, ג ואילך.

18) צריך לעסוק. . בעסקיו. . שמותר עפ"י תורה כמ"ש ששת ימים תעשה מעשיך: ראה בארוכה אוה"ת יתרו ע' תתקנא ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' קלא. וראה גם לעיל ד"ה ויקח ה"א ע' א ואילך.

19) שתוק כך עלה במחשבה. . ודאי יש טעם. . טעם הנעלם וכמוס: ראה לקו"ת ואתחנן יב, א. שה"ש מז, ד. [ובהנסמן בהמ"מ לשם]. סה"מ תרל"ב ח"ב ע' שצד. ועוד.

20) רוחב השכל יסבול הכל וצמצום השכל לא יסבול. . וכמ"ש במ"א: ראה בכ"ז תו"א וארא נח, סע"ג-ד. לקו"ת שה"ש ל, ב. המשך וככה תרל"ז פצ"ד (ע' קנא-ב). סה"מ מלוקט ח"א ע' קעח (ובהנסמן שם בהע' 31).

21) כענין מ"ש לא אוסיף. . ומתחלה הי' זה הטעם עצמו לחוב. . ואח"כ נהפך. . לזכות: ראה בכ"ז תו"א וירא טו, סע"ב. לקו"ת אמור לט, א. שה"ש מז, ד. המשך מים רבים תרל"ו ע' י ואילך. ובכ"מ.

22) ולא יועיל בשליחותו: אוצ"ל: ולא ימעול בשליחותו.

23) כשאומרים לו טעם ושכל בדבר השליחות יכול לשנות מעט בדבר השליחות: יל"ע בזה ע"ד הנגלה, ועיין בשו"ת צמח צדק חו"מ סכ"ט (לג, ב).

24) כמשל המלך שעושה סעודה. . שהפירורי הפקר שלו נחשבים. . ליש ודבר גדול: ראה סידור עם דא"ח רצג, סע"ד ואילך. תורת חיים שמות (הוצאת תשס"ד) ח"א קכו, א. דרך מצותיך עט, א. קונ' ומעין מאמר ז' בתחילתו. סה"מ מלוקט ח"ג ע' קד ואילך. ועוד.

25) כי החכ' נק' דין: ראה תו"א בראשית ה, ד. ובארוכה ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' תשיח ואילך. וראה גם סה"מ תרל"ד ע' לח. וש"נ.

26) שבבחי' חיצוני' דוקא מתגלה בחי' היותר עליונה כמ"ש במ"א באריכות: ראה לקו"ת שה"ש לז, סע"א-ב. מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' קכו [ושם: ידוע מהבעש"ט והמגיד ז"ל ששורש החיצוניות גבוהות מהפנימיות כו']. וע' קצב. אוה"ת נ"ך (כרך א) ע' תעט-פ. ועוד.

27) וע"פ הנ"ל יובן מ"ש כי אל דעות הוי'. . ב' דעות דעת עליון וד"ת: בהבא לקמן ראה בארוכה סידור עם דא"ח מד, סע"א ואילך. פיה"מ לאדהאמ"צ צ, סע"ד ואילך. סה"מ תרל"ט ח"ב ד"ה מזמור לתודה. וש"נ.

28) מצה בגימ' ע"ב ס"ג: בד"ה ששת ימים תרע"ח שם מוסיף כאן: דע"ב הוא בחי' חסד.

29) והנה ההפרש בגשמיות בין חמץ למצה: בהבא לקמן ראה סידור עם דא"ח שם מה, א. אוה"ת ויקרא ע' תמא ואילך. שם (כרך ג) ע' תשעה ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' שלג. שלט. תרכ"ט ע' קמא. ועוד.

30) חמץ ושאור הוא בחי' גבורות שבחו"ג: בבוך תרל"א נרשם תחילה: חמץ ושאור הוא בחי' חו"ג. ואח"כ נתקן בגוכי"ק כבפנים. ובד"ה ששת ימים תרע"ח שם: חמץ ושאור הוא בחי' חו"ג שבגבורה. ועי' אוה"ת ויקרא (כרך ג) ע' תשנו.

31) מחיצה של ברזל. . והוא בחי' קלי' עמלק: בד"ה ששת ימים תרע"ח מוסיף: ברזל בגימ' עמלק. וראה בארוכה סה"מ תרכ"ז ע' קנו ואילך. וע' קפג ואילך.

32) קלי' עמלק. . כמשארז"ל יודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו: ראה לעיל ד"ה זכור גו' עמלק ע' קצג. וש"נ. ולקמן ח"ב ד"ה וירא את עמלק. בהבא לקמן אודות קליפת עמלק ראה שם בארוכה.

33) שבס"ג הי' השבירה. . בס"ג דס"ג: בד"ה ששת ימים תרע"ח שם: בשם ס"ג הי' השבירה רק בז"ת שבו.

34) שבחכ' לא הי' שבירה ומיתה כלל. . כמ"ש במ"א: ראה הוספות לתו"א קי, ד. קיח, ג. ועוד.

35) ע"י בחי' מ"ה שראו על ככה. . דמיון לבחי' כה: ראה לעיל סד"ה אור לארבעה עשר ע' רמא-ב. וש"נ.