ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע > תורת שמואל > תרל"א ח"א > מאמרים > והחרים ד' כו'

והחרים ד' כו'

שש"פ ל"א.

והחרים1 ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים, וארז"ל במד"ר קהלת ע"פ הבל הבלים ר' יהודה ב"ר סימון אמר ז' הבלים שא' קהלת כנגד ז' ימי בראשית, בראשון בראשית ברא אלקי' את השמים וכתי' כי שמים כעשן נמלחו2 (ישעי' נ"א), בשני כו', בשלישי יקוו המים וכתיב והחרים הוי' את לשון ים מצרים. ולהבין זה, וגם להבין מהו ענין שצריך להחרים את לשון ים מצרים לע"ל שהרי נא' אח"כ והניף ידו על הנהר ולמה להנפת ידו על הנהר צריך להחרים את לשון ים מצרים, ואם צריך להחרים את לשון הים הי' צ"ל ההנפה אח"כ על הים עצמו, וגם מהו לשון הים.

ויובן בהקדם פי' והחרים3 שת"י פי' לשון ויבש וכן פי' רש"י, ובמכלול פי' ענין כריתה וגזירה כענין שאה"כ לגוזר י"ס לגזרים, וכענין כל חרם בישראל, כל חרם אשר יחרם, והיינו שענין החרם אשר יחרם לה' הגם כי אין הדבר נשחת ונאבד וכלה, אמנם מן האדם המקדישו נחרם ממנו שה"ה מוחרם ומשחת ממנו לבלי יהנה מהם. ובפי' והכהו לז' נחלים פי' הת"י לשבעא נחלין, ורש"י פי' לז' גזרים לעבור בו4 ז' גליות האמורים למעלה והיינו מאשור וממצרים ומפתרוס כו', והמכלול עשה בפי' כמו פשרה בין הת"י לרש"י לחבר ב' פירושים להיות אחד, והיינו שפי' שהעמק שבו המים נגרים יקרא נחל גם כשאין המים עוברים בו, כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל וכמו ענין נחל איתן.

אך באמת י"ל שפליגי בפלוגתא שבין פי' הזהר והאריז"ל בענין קרי"ס5, שלפי' הזהר הי' הקריעה בי"ס בחי' מל' סופא דכל דרגין ועלו בי"ע לאצי', והאריז"ל פי' שע"י הקריעה במל' דאצי' בחי' י"ס סופא דכל דרגין נתגלה האצי' בבי"ע. וכמו"כ י"ל דפליגי הת"י ורש"י בקריעת הנהר דלע"ל כשיניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים, שלפי' הת"י יהיו ז' נחלים היינו שע"י הקריעה והבקיעה של הנהר הוא בחי' בינה דאצי'6 יתגלה בחי' ז"ת דעתיקא בז"א, ולכך פי' שיהי' ז' נחלין היינו ז' המשכות כנודע מענין מקור מעין נהר7, ונהר ונחל הם בחי' אחת וה"ז כפי' האריז"ל בקרי"ס. ורש"י ס"ל בהכאת הנהר דלע"ל כמו הזהר בקרי"ס שהעלי' היא מלמטלמ"ע שבי"ע עלו באצי' ולכן כמו בקרי"ס שנקרע הים לי"ב קרעים בכדי שכל שבט יעלה במסילתו כן בנהר דלע"ל יהי' הקריעה לז' גזרים בכדי שכאו"א יעלה במסילה בפ"ע. אך עדיין צ"ל לדברי שניהם למה קרי"ס הי' לי"ב גזרים נגד י"ב שבטים, ובהכאת הנהר דלע"ל יהי' לז' נחלים8 וא"כ איך יתעלו י"ב שבטים בז' מסילות ובע"כ יעלו יותר משבט אחד במסילה, ולפי"ז הי' די אם הי' נקרע לב' חצאין, ומהו מספר ז' נחלים דוקא ולא ד' שהי' כנגד ד' דגלים.

אך הענין יובן בהקדם הבנת הענין9 למה הי' צריך להיות קרי"ס ביצ"מ, שכל האותות והמופתים שהי' ביצ"מ הי' למען רבות מופתי, והכל הי' כדרך הנלחם בתכסיסי מלחמה, כמו שפי' רש"י שבתחלה מקלקל מימיו10 ונתן טעם לסדר היו"ד מכות, עד ששלחם פרעה ומיהר לשלחם כמ"ש ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כי אמרו כולנו מתים, ולמה הי' צריך עוד לקרי"ס הלא כבר יצאו ממצרים, ואם מפני לברוח מפרעה הלא הי' אפשר באופן אחר, ואם מפני לנער מצרים בים הי' אפשר להמיתם ולבערם באופן אחר, ובפרט כי באותו צד שירדו בו עלו11, אשר מזה מובן שהצורך הוא רק שילכו ישראל ביבשה בתוך הים לאיזהו תועלת, והיינו בכדי שעי"ז

יבואו לאיזהו גילוי נעלה מאד שבלא ההילוך ביבשה בתוך הים לא הי' באפשרם לבוא לבחי' גילוי גדול זה, וצ"ל מהו הגילוי שהוצרכו גינו לירד בתוך הים.

[ב)] ויובן בהקדם ענין יציאת מצרים ומהו בחי' מצרים בעבודה שבנפש, והענין הוא שכמו ששעבוד מצרים הי' בחומר ובלבנים הגשמי' בעול קשה ודחיקה ונגישה בבחי' שעבוד וסבלות מצרים וכמ"ש והנוגשים אצים כו' ויוכו שוטרי בנ"י כו', כן ברוחניות הנה ירידת הנשמה בגוף היא צורך עלי', וכאשר אינו מתעלה ע"י מניעת הגוף וכ"ש בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה שזהו ע"י הגברת יצרו הרע אשר מושל ושולט עליו, והרי מאסר הגוף ונה"ב המה יותר גרוע הרבה מכמו היושב במאסר שכמ"ד12 לפניו, אבל מאסר הגוף הוא גרוע הרבה שהרי בעל כרחך אתה חי, וכ"ז בא לו ע"י אשר אינו שליט ברוחו לכלוא את הרוח הוא הכח המתאוה שבנפשו הבהמית, שאפי' גם בתאוות היתר צריך לאכפי', שהרי מן ההיתר יכול לבוא לאיסור וכמ"ש הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות עגלה חטאה (ישעי' ה' י"ח), פי' ענין חבלי השוא הוא חבל דק אשר מצד עצמו הוא לשוא נחשב, ומ"מ בריבוי חבלים דקים13 אשר מצ"ע לשוא נחשבו אמנם ע"י ריבוים נעשה כעבות עגלה, כן הוא בענין החטא והעון אשר כל א' מצ"ע נדמה לו שהוא שוא, כמו דקדוק קל שבדברי סופרים שיוכל המדמה לדמות הלא לשוא נחשב אם לא יקיים דקדוק זה שבד"ס, אמנם באמת לא כן הוא, ומלבד מה שדברי סופרים בעצם הם בחי' היותר גבוה וכמארז"ל במשנה חומר בדברי סופרים מד"ת שהרי האומר אין תפילין כו', הרי מקיבוץ הרבה דקדוקי' מד"ס נעשה כעבות עגלה חטאה גם לפ"ד המדמה כו', ועוד שמחבלי השוא יוכל לבא לידי עוונות חמורים שהם כעבות עגלה, וכמארז"ל היום אומר לו כך ומחר אומר לו כו' עד לך עבוד כו'. וכאמרם ז"ל גבי בן סורר ומורה ימות זכאי ואל ימות חייב, הרי ממילוי תאוות לבו באכילה ושתי' הגשמיי' יוכל לבוא לאיסורים חמורים עד שע"פ ד"ת ימות זכאי במיתה חמורה דסקילה שזהו הוראה על חומר העון שיוכל לבוא מתאוות אכילה ושתי', דאל"כ למה אין דינו בסייף או חנק, אלא שע"י מלאת תאוות לבו באכילה ושתי' יוכל לבוא לאיסורים חמורים עד שדינו בסקילה בעודו זכאי, מהיות כי כ"כ הדבר ברור בעיניהם ז"ל שאמרו אמרה תורה ימות זכאי כו', וכ"ש משארי תאוות הגוף ונה"ב שיוכל לבוא ע"י לעוונות ופשעים החמורים מאד כו'.

וע"י ריבוי התאוות מלבד שיוכל לבא לאיסורי' חמורים הנה מתגשם לבו עד שנעשה כלב האבן לבלי ישים אל לבו כלל וכלל התבוננות אלקותו ית', וגם כשישים אל לבו בעת מן העתים אינו פועל כלל לבוא לאיזה מדה שבלב באהבה או ביראה כו', והיינו מפני טמטום הלב וטמטום המוח שמטומטם מכל צד כאבן וכמארז"ל חמרא דפרגיתא ומיא דיומסוס קיפחו עשרת השבטים, ור"א בן ערך איקלע

להתם אימשך אבתרייהו ועקר תלמודו בעי למקרא בספרא אמר החרש הי' לבם תמורת החדש הזה לכם, ופי' המפרשים שלמה אמר דוקא החרש הי' לבם הוא מהיות כי נעשה לבו אטום14 כחרש, ע' בד"ה החדש הזה לכם (חורף ך"ו15), וכ"ז בא לו ע"י חמרא דפרגיתא ומיא דיומסוס. וי"ל כי ע"י חמרא דפרגיתא בא לידי טמטום הלב, כי יין הוא בחי' בינה ובינה ליבא לכן ע"י בחי' היין הנ"ל בא לידי טמטום הלב, וכאמרז"ל במשנה במדה שאדם מודד בה מודדין, וע"י מיא דיומסוס בא לבחי' טמטום המוח16 שע"י התענוג שבא לו מרחיצה במיא דיומסוס בא לידי טמטום המוח. ושרש ההפרש שביניהם בעבודה שבנפש, טמטום הלב הוא שגם כאשר מתבונן באיזהו דבר התבוננו' בגדולת הבורא עכ"ז אינו פועל לבוא לידי מדה שבלב באהוי"ר מחמת טמטום הלב, וטמטום המוח הוא שגם להתבונן אינו יכול מחמת אטימת מוחו כו'.

[ג)] וביאור הענין צ"ל תחלה ענין טמטום הלב שהוא שנעשה לבו אטום ומטומטם כאבן שהגם שהוא מתבונן בשכלו היטב ומבין הדבר לאשורו, עד"מ כשרואה העולם ומלואו ה"ה מבין היטב שבהכרח יש מי שברא אותו שהרי אין הדבר עושה א"ע שזהו כלל מונח כידוע, וכאשר מתבונן בזה היטב הי' צריך להיות בבחי' התפעלות אהוי"ר לאלקותו ית' שברא ויצר הכל, אלא שזהו ענין טמטום הלב הגם שמבין היטב מ"מ אינו מתפעל מזה כלל, לבוא לבחי' הולדת אהוי"ר בחי' דו"ר כ"א נשאר כמו קודם שהשכיל והבין הדבר, מחמת טמטום לבו שאטומה מלקבל בחי' הדעת וההתקשרות שמזה בא ההולדה, וכמו הולדה גשמי' שבא מבחי' דעת דוקא כמ"ש והאדם ידע וכנודע שהטיפה נמשכת ע"י חוט השדרה דרך ח"י חוליות שבה, אמנם צ"ל כלי לזה, שבלא המקבל לא יוליד כלום, כן בבחי' הדעת והשגה שבאלקות דהן אמת שע"י הדעת הוא עיקר הולדת אהוי"ר כי הדעת הוא מפתחא דכליל שית כמ"ש בד"ה ואני תפלתי17, להיות כי הדעת הוא מקשר ומחבר בחי' המוחין להביא מהם להיות גילוי המדה, מ"מ אם לא יהי' כלי לקבל לא יועיל כלל גם התקשרו' דעתו. וענין הכלי בנפש הוא ע"פ מה שנודע מארז"ל ברכות ד"מ לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, והיינו כאשר מלא מכל מיני תאוות רעים מתענוגי ותפנוקי גופו ונה"ב. והענין הוא דלכאורה יפלא למה יומשך העונש למי שמהלך אחר עצת היצה"ר הלא יוכל לזכות א"ע במה שניתן לו יצה"ר ומה יעשה, ולפי"ז איננו חייב בדבר כלל, וכמ"ש לא אוסיף להכות כו' כי יצר לב האדם רע כו', וא"כ למה יומשך עליו העונש, אלא שבאמת נה"ב הוא כח המתאוה לבד18, ומה שחפץ ומתאוה לתאוות רבים זהו מחמת שהוא הוא אשר

הלביש את כח המתאוה שבנפשו הבהמי' בלבושי' צואים וצייר בה ציורים רעים, שהוא הוא המתחייב בנפשו למה הלבישה וציירה בציור רע מכל מיני תאוות רעות היתר ואיסור ח"ו, שהרי בכח המתאוה עצמו שבנפשו הי' יכול לעבוד את ה' כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, אלא שהוא קלקל והעביר את הדרך הטוב והישר בעיני אלקי' ואדם להלבישה ולציירה בלבושי' וציורים רעים מכל מיני רע, שגם תאוות היתר בכלל רע הוא, רק שהוא בדקות יותר בחי' רע דנוגה כידוע, וכמ"ש מזה בכ"ד באורך, ע' בד"ה וידבר דמטות יהי לבי תמים19, וע"י שהוא מלא ותאב למלאות תאוות וזדון לבו אשר השיאו, ה"ה כלי מלא מתאוות רבות ולכן אינו מחזיק. וזהו שרש ענין טמטום הלב שאטום כחרש מחמת תאוות לבו כו', וכ"ש אם נמצא בו חוצפא וגסות ועקשות הרי אין אני והוא יכולים לדור כו', וגם אם אוהב גופו ונה"ב למלאות רצונותיו הזרים הרי אהבת גופו ואהבת השי"ת שני דברים הפכים הם, וקצר המצע מהשתרע שני ריעים כאחד הוא תאוות ואהבת הגוף ואהבתו ית', ולכן צריך לעשות כלי ריקן הוא להיות לבו ריקן מכל התאוות וחמדת שעשועי בנ"א בתאוות הגופניות, ולשום רעיוניו בגדולת הבורא, ואז הרי הוא כלי המחזיק ברכה והמשכת אלקותו ית', כי כלי ריקן מחזיק, ע' בד"ה הנותן לשכוי בינה20, מענין ואמונה כל זאת.

וזהו שרש ענין יצ"מ בנפש האדם לצאת ממאסר הגוף ונה"ב והגבלותיו שזה יכול וזה אינו יכול, עד שיהי' לבו תאוב ופתוח להמשכת אלקותו ית', וזהו יצ"מ בנפש, שכמו בגשמיות יצאו ישראל משעבוד מצרים, כן ברוחניות כשיוצא ממאסר הגוף, ונפשו הבהמי' תצא מלבושי' צואים וציורים רעים אשר צייר בה כנ"ל, אז הרי הוא חפשי לגמרי מכל הנהגותיו והגבלותיו שהיו עד כה שהם אשר יטרידוהו תמיד לטרוח ולחפש עדי ימצא מקום למלאות תאוות נפשו כו', ואז ה"ה כקטן שנולד ורואה עולם חדש ממש, ובכדי שיוכל לבוא לקבל התורה שזהו לעומת ממש נגד יצרו הרע ושעשועי בנ"א בתענוגי בנ"א, שהרי אמרו ז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן שזהו היפך הרגלו בתענוגי ותפנוקי בנ"א להתעדן באכילה ושתי' ושארי דברים המעדנים גופו, וכמו ישראל כשיצאו ממצרים הרי הם יצאו מאפילה לאור גדול כו' ומשעבוד לגאולה כו'.

[ד)] והנה נודע כי יצ"מ הי' הקדמה למ"ת שזה מובן, וגם ענין שעבוד מצרים מה שהוא הקדמה למ"ת זהו ג"כ מובן, שזהו כמו האומן כשעושה כלי צריך ליתן תחלה הכסף בכור לצרפו21 מהפסולת, כי לבד מה שהכסף איננו נקי הרי לא

יוכשר למלאכה בעודו מעורב עם הפסולת, כך בכדי שיקבלו ישראל את התורה הוצרכו תחלה להיות במצרים בשעבוד קשה בכדי לזככם שיוכלו לקבל התורה. אך ענין קרי"ס יפלא למה היו צריכים לילך בים שנת"ל שזהו לאיזה תועלת והיינו ג"כ הכנה למ"ת, ולכאו' אינו מובן כלל למה צריכין לילך בים קודם קבלת התורה, ומה ניתוסף בנפשותיהם כשהלכו בים עד שמזה יהי' תועלת לקבלת התורה.

אך הענין הוא דבצאת ישראל ממצרים לא נזדככו בנפשותם עדיין ולא היו רק בבחי' אמונה בלבד וכמ"ש ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה', ונודע כי שמיעה הוא מרחוק עדיין ששומע הדבר, ומהיות כי אינו דומה שמיעה לראי'22 שראי' הוא הנחה היותר נעלה בנפש כו', ע' בד"ה פקח עיניך וראה, ובקרי"ס נא' וירא ישראל כו' ויאמינו, שהיתה האמונה בבחי' ראי' והכרה, והיינו כי יצ"מ וקרי"ס הי' הכנה למ"ת ובמ"ת נא' וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע ושומעין את הנראה, להיות כי פרחה נשמתן על כל דיבור ודיבור עד שבאו לעצם פנימיות נקודת הנפש אשר שם ראי' ושמיעה בלתי מחולקים כלל, שהרי התחלקותם הוא רק כשמתגלים בכחות נפשו בהתלבשות כאו"א בכלי האבר הראוי' לו כח הראי' בעין וכח השמיעה באוזן, אמנם כמו שהן כלולים בנפשו א"א לחלוק עדיין ולומר שזהו כח הראי' וזהו כח השמיעה כו', ולכן במ"ת שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן הגיעו לשרש ומקור פנימיות נקודת הנפש אשר היא בלתי התחלקות עדיין כנ"ל, ולכן היו יכולים לראות את הנשמע ולשמוע את הנראה כו', והוצרכו לכ"ז בכדי שעי"ז יוכלו לקבל מ"ת בחי' אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבורה שמענו זהו כלליות כל התרי"ג מצות, אנכי כולל רמ"ח מ"ע ולא יהי' לך כולל כל שס"ה ל"ת, לכן הוצרכו להגיע לשרש נפשם בבחי' הכלליות, ומהיות כי גם שארי הדברות הם ג"כ כוללים לכן הי' צ"ל שעכדו"ד יפרח נשמתן כו', בכדי שיהיו כלי מוכן לקבל כו'.

[ה)] ובכדי שיוכלו לבוא לבחי' זו זהו ע"י הקדמת קרי"ס23 שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים כמ"ש רש"י ע"פ זה אלי והוא מהמכילתא פ' בשלח, והיינו כי מה שהלכו ביבשה בתוך הים זהו הוראה שהשיגו בעלמא דאתכסיא, כי ים ויבשה הוא בחי' עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא24 והוא כמו מחשבה ודיבור כמ"ש במ"א, ועז"נ ברוך כו' מן העולם ועד העולם שהוא בחי' המשכה מעלמא

דאתכסיא בעלמא דאתגליא, אמנם בקרי"ס כשהים נעשה יבשה זהו הוראה שהים בחי' עלמא דאתכסיא נעשה יבשה הוא בחי' עלמא דאתגליא, שזהו לדברי ב' הפי', רק שלפי דמשמע מהזהר עלה בי"ע באצי', ולדברי האריז"ל נמשך האצי' בבי"ע, אך לדברי שניהם נתגלה ונתחבר אצי' עם בי"ע, פי' נתחבר שגם בנבראי' דבי"ע נעשה כמו באצי', וכנודע ההפרש בין ברואי' שבים לברואי' שביבשה, שכל מה שיש ביבשה יש בים רק שהברואים שביבשה הגם כי הם מקבלים חיות מהיבשה הוא הארץ שתוציא צמחה, מ"מ הרי הם נפרדים מהארץ ויכולים לחיות באויר גבוה הרבה מהארץ, אבל ברואים שבים הם מובלעים במי הים והים מובלע בתוכם שזהו בחי' מקיף ומוקף, שלכן אינם טעונים שחיטה להיות כי מבריאות המים המה, ובדגים נא' אסיפה ואסיפתן זהו שחיטתן, כי כשפורשין מן המים מיד מתים כו'. אמנם הנה כתי' וידגו לרוב בקרב הארץ שיהי' גם בארץ בחי' ומדריגת דגים שבים, שגם בקרב הארץ יהי' כן, והיינו ע"י הקדמת קרי"ס שהים נעשה יבשה, ונמצא כי ברואי' שביבשה הלכו בחרבה בים הוא בחי' עלמא דאתכסי', ועי"ז יכול להיות אח"כ שידגו לרוב בקרב הארץ היינו שגם בארץ יהיו במדרי' כמו הדגים שבים, וכמו המלאכי' שנקראי' בשם נוני דימא רבא ונשמות הגבוהות כנשמת משה שנא' בו כי מן המים משיתיהו, ולכן המלאך יכול לומר ע"ע בי נשבעתי25, וכתי' ותקרא שם הוי' הדובר אלי' הגם שזה הי' מלאך, וכן משה אמר ונתתי מטר ארצכם כו', והיינו מפני עוצם הביטול שלהם לאלקות היו יכולים לומר על עצמם שם הוי' או ונתתי כו', ועד"ז יובן ענין וידגו לרוב בקרב הארץ שגם בארץ יהיו כמו דגים שבים בבחי' הביטול דמלאכים ונשמות שהם בחי' נוני דימא רבא כו'. אך כדי לבוא לזה זהו ע"י הקדמת קרי"ס דוקא ולא די בעשר מכות באותות ומופתים שהיו במצרים, כ"א דוקא לילך ביבשה בתוך הים ולבוא לבחי' אמונה ע"י ראייתם שראו היד הגדולה כמ"ש וירא ישראל כו' וכמשי"ת לקמן אי"ה26, וכ"ז הוא ע"י הים דוקא בחי' עלמא דאתכסיא שנעשה יבשה בחי' עלמא דאתגליא כו'.

[ו)] וכדי להיות קרי"ס זהו ע"י שהוליך הוי' ברוח קדים עזה הוא בחי' ההמשכה מבחי' א"ס ב"ה קדמונו ש"ע, ולכן אמרו בזהר ע"פ מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא, ומחמת גילוי עצום כזה יוכל כל איש זר אשר לא טעם טעם עבודה כלל כמו ישראל שהיו במצרים שהיו מושקעים במ"ט שע"ט, מ"מ ע"י שברח העם מבחי' הרע שבנפשם, ואם כי עדיין הי' הרע בתוקף ובשלימות מ"מ ע"י כי ברח העם יכלו לילך בים ביבשה, להיות כי מחמת עוצם ותוקף הגילוי דקרי"ס יכול כל איש זר לקרב אל הקדש פנימה עד שכל שפחה ראתה על הים מה שלא ראה

יחזקאל, להיות כי אמרו זה אלי, וכל הנביאים לא נתנבאו אלא בכה בחי' כ"ף הדמיון ורק משה נתנבא בזה. ולכן ארז"ל במד"ר כמה נתחבט משה רבן של כל הנביאים עד שא"ל וראית אחורי, וכאן כאו"א מראה באצבע זה אלי, עד שראתה שפחה שהיא ממדריגות היותר אחרונים שבישראל כמ"ש ראשיכם כו' עד שואב מימך שזהו מדריגה העשירית שבישראל והיא גם היא ראתה בבחי' זה כו', שזהו שמחמת תוקף ועוצם הגילוי יכול כל איש זר לקרב אל הקדש פנימה. אך מ"מ הי' צ"ל תחלה כי ברח העם, והיינו כי ענין ופי' איש זר אין הכוונה על זר ממש כענין שנא' ועמדו זרים שזה יהי' לע"ל, דאל"כ היו יכולים המצרי' ג"כ להתקרב בהיותם בים ולמה נטבעו, אלא הכוונה בפי' איש זר כמ"ש איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, פי' שהגם שהוא לוי או ישראל לזר נחשב נגד הכהן משרת ה' כו', ועד"ז הכוונה כאן שכל איש זר יוכל להתקרב הכוונה הגם כי איננו מוכשר עדיין כלל מצד עבודתו לגילוי עצום כזה, מ"מ יוכל להתקרב עד שגם שפחה שהיא ממדרגות היותר אחרונו' הוא מ"ש בפ' נצבים עד שואב מימך פרט היותר אחרון, מ"מ ראתה גם שפחה על הים, אמנם מ"מ ניזוזו ממקומם והיא גם היא בערך לבחי' הגבוהי' שבישראל שהרי כולם היו רק בבחי' כי ברח לבד כו', וכמ"ש בסש"ב27, וזהו פי' שכל איש זר יוכל לקרב אל הקדש בעת קי"ס שהי' עלמא דחירו מחמת עוצם הגילוי מבחי' רוח קדים קדמונו של עולם.

ולכאו' צ"ל מאחר שנמשך הגילוי' מבחי' גבוה מאד נעלה למה משם יומשך הדקדוק שדוקא מי שהוא זר ע"ד שפירשנו ולא זר ממש כפשוטו. אך הענין הוא ע"ד שמצינו שארז"ל ע"פ לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים, שג"ז יפלא מאחר שנמשך להיות נושא עון ועובר על פשע ומדוע דוקא למי נושא עון למי שעובר על פשע ולמי שמשים עצמו כשיריים. אך הענין דמי שאינו משים עצמו כשיריים ה"ה אינו כלי לקבל גילוי הוי' מבחי' רב חסד שנושא עון כו', ולכן צ"ל משים עצמו כשיריים בכדי שיהי' קצת כלי לקבל מבחי' זו דרב חסד שלמעלה מהשתל' וכמ"ש בת"א פ' ויקהל28 דבחי' חסד זוטא הוא כלי לקבל מבחי' רב חסד, שרצון התחתון הוא כלי לקבל רצון העליון, וע' בד"ה והי' שארית יעקב בקרב עמים רבים (למ"ד29).

ועד"ז יובן כאן שבכדי שיוכל גם שפחה לראות וכמו"כ כללות ישראל הי' צ"ל כי ברח העם הזזה ממקומם עכ"פ, ואם כי איננו כלי עדיין להגיע באתעדל"ת, והגילוי הוא בבחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת כמ"ש ואתם תחרישון לא תתערון מידי, מ"מ היו צריכים קצת הכנה וכלי במה שיושרה גילוי עצום הלזה כו' שאז יוכל כל איש זר לבא אל הקדש פנימה, וכמו המלך בעת תוקף שמחתו וטוב לבבו מניחים הכל לבוא לראות פני המלך כמו השרים הנכבדים ועושה סעודה

לכולם כמ"ש לכל העם כו' למקטן ועד גדול כו', וכמו"כ ביום ניצוח המלחמה ישראל הלכו ביבשה כו' ופרעה וכל חילו טובעו בים סוף, לכן ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל שהרי כולם אמרו זה אלי כו', ע"ד משה נתנבא בזה ויותר כמובן מהמד"ר הנ"ל.