ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע > תורת שמואל > תרל"ח > אני לדודי ודודי לי כו'

אני לדודי ודודי לי כו'

בס"ד ש"פ שופטים ל"ח

אני לדודי1 ודודי לי2 הרועה בשושנים, והנה אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול3, ושושנים הם בחי' יגמה"ר כמ"ש בזהר בענין תליסר עלין4 דסחרין לשושנה, והיינו שבחדש אלול מאירים יגמה"ר5, וזהו הרועה בשושנים שלכנס"י נעשה מרעה

משושנים, ולכן דודי הוא הרועה שרואה*6 בשושנים את כנס"י, והנה ביגמה"ר יש ב' בחי' בכלל והיינו יגמה"ר שא' משה בתו' ה"ה6 אל רחום וחנון7 כו', ויגמה"ר שא' מיכה מי אל כמוך8, ונודע ממ"ש בכתהאריז"ל שיגמה"ר דמיכה הם גבוהים יותר שהם בא"א, ודמשה הם בז"א9, והגם שנת' בסידור שבכדי שיהי' ההמשכה מז"א10 צ"ל תחילה המשכה מא"א בז"א כו', וגם לפי מ"ש במ"א שבכדי שיומשך למטה11 צ"ל נמשך מבחי' גבוה יותר, ויגמה"ר דמשה זהו לחיי הגוף12 שזהו המשכה למטה כו' עכ"ז זהו ענין אחר ומ"מ בענין הפרצופים יגמה"ר דמיכה ה"ה גבוהים יותר שהרי הם בא"א, וא"כ צ"ל מדוע ביגמה"ר דמיכה יש בהם דקדוקים יותר שהרי ארז"ל נושא עון למי נושא עון למי שעובר על פשע, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים שא' ע"ז אלי' וקוץ בה13, להיות כי א"ז דבר קל כו', וביגמה"ר דמשה א' רק תיקון ואמת שזהו דקדוק קצת שהרי אמת א' אל יברא14, וגם ונקה לא ינקה ארז"ל מנקה הוא לשבים15 לא ינקה לאינם שבים כו', שאינם בבחי' הדקדוק כ"כ כמו דמיכה כו' שהם לחיי הנשמות כו' אשר לכאו' נהפוך הוא כו'. ויובן בהקדם ענין הנשמה שארז"ל חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חיה יחידה (במד"ר פ' בראשית16 ) פי' נר"נ הם פנימים, שיש להם כלים אשר הארתם מתלבשים בהם, וכמ"ש בזהר שמוחא לבא וכבדא הם כלים לנר"נ17, משא"כ חי' יחידה אין להם כלים18 פרטי' בגוף, אבל מ"מ הם העיקר, וכמ"ש נשמה שנתת בי19 שרשה טהורה היא מבחי' טהירא עילאה20, ובכדי שתוכל להתלבש בגוף הגשמי ירדה בבחי' בראת כו' נפחתה ויפח באפיו21 כו' כתי' נשמת חיים דוקא משא"כ

מקיפי'22 דחי' יחידה הם בחי' ואתה משמרה בקרבי שזהו העיקר, וכמשל שומר הגשמי שהוא עיקר המקיים הדבר לבלי ישלטו בו ידי זרים כו'.

ויובן זה דהנה כל מה שנת' באורך הנה כ"ז הוא בבחי' א"פ23 דוקא דהיינו בבחי' נר"נ שיש להם בחי' כלים כנ"ל, אבל בבחי' חיה יחידה אורות המקיפים שאין להם בחי' כלים אין בהם בחי' ראש וסוף כלל עד שנאמר בהם ההפרש בין מלמטה למעלה שלמטה הראש ובין מלמעלה למטה שלמעלה הראש כנ"ל מאחר שאין בהם בחי' מעלה ומטה כלל וכלל כו', וזהו שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי24 ואת כל אלה ידי עשתה25 ויהיו כל אלה נאום ה', דהיינו כל הענין המבואר למעלה בתשב"כ ותושבע"פ שנק' שמים וארץ26 והן בחי' עשי' ודבור כנ"ל27 שכ"ז רק בבחי' או"פ דוקא, אבל בבחי' א"מ איזה בית אשר תבנו לי כו' ואל זה אביט28 אל עני ונכה רוח כו' (וכמשנת"ל29 פי' עני ונכה רוח ע"ש, ואמנם גם בזה צ"ל הלא מצד המקיף אין בו התחלקות, ולמה דקדוק שאל עני ונכה רוח דוקא יביט כו', אלא שזהו כענין יגמה"ר דמיכה שנא' בהם ג"כ דקדוקי' וכמשי"ת), [וזהו השלשה דיעות שבגמ' פ"ב דחגיגה די"ב ע"א ב"ש אומרים שמים קדמו לארץ ובה"א ארץ קדמה וחכ"א זה וזה כאחת נבראו, ובמד"ר פ' בראשית ספ"א ובפ' בחוקתי פל"ו הובא דיעה זו הג' בשם רשב"י אמר רשב"י תמיה אני על אבות העולם כו', והיינו כי מצד סדר ההשתל' מלמעלמ"ט שמים קדמו וכמו הראש לגבי הרגל ובבחי' מלמטה למעלה ע"ד נעוץ סוב"ת30 ארץ קדמה שהמל' היא כתר מלמטה למעלה31 אך מצד המקיפים דחי' ויחידה שאין שם ראש וסוף כלל קורא אני אליהם32 יעמדו יחדיו, ועמ"ש בת"א פ' בשלח סד"ה להבין ענין לחם משנה ומ"ש בענין זכור ושמור בדבור א' נאמרו שם פ' יתרו בד"ה להבין ענין האבות הן הן המרכבה33].

ולהבין בתוס' ביאור שרש ענין ההבטה שהוא בבחי' אור מקיף דוקא כנ"ל, יש להקדים ענין א' והוא מה שידוע34 שאין בהסתכלות והבטה ענין תחלה וסוף35 כלל כמו בשאר החושים, דהנה בחוש השמיעה א"א שישמע האזן כל

הדבורים והקולות בפעם אחת אלא מעט מעט וכל דבור וקול שומע האזן בהבדל מדבור זולתו וא"א לב' דבורים שישמעו בבת אחת36 וכמארז"ל37 בענין זכור ושמור38 בדבור א' נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האזן יכולה לשמוע, ונמצא הדבור והשמיעה וכן הריח לא יתפוס הכל בבת אחת אלא חלקים חלקים דוקא, משא"כ חוש הראי' אינו כן שהרי אנו רואים בכל מי שיביט ויסתכל על איזה דבר שטח מה הנה מיד כרגע יתפוס כח הראות אותו כללות השטח בבת אחת ממש בלתי קדימה לראיית העין על חלק א' ממנו מעל חלק זולתו כלל אלא הכל נסקר בסקירה אחת בעין הראות, מפני שכח חוש הראי' הוא בא ונמשך בבחי' אור מקיף כלומר לפי שהוא תופס בבחי' עגול והיקף לאותו דבר הנתפס בכחו עד שכאלו אותו הדבר שהוא מביט עליו הוא באמצעית וכח ראייתו מקפת אותו ומסבבת מכל צדדיו39, וא"כ מובן שאין בבחי' הראי' חלקים אלא הכל בהשואה אחת ופעם אחת כו', וממילא מובן שאין בה תחלה וסוף ולא מעלה ומטה40 (ומה שאנו רואים שכאשר יביט הרואה על איזה דבר שיש בה ציורים עד"מ ציצים ופרחים שאם41 היות שמביט על כלליות הדבר בסקירה אחת כו' כנ"ל, עכ"ז לא ירגיש לראות בדברים הדקים מן הדקים שיש בציור הזה בפרטיות הציצים והפרחים או ברשומות הדקים שבם, כ"א עד לאחר זמן שיביט בדבר ההוא הרבה אז ימצא כל הפרטי' הדקים וירגיש בהם כו', ולכאו' ה"ז כמו שארי הכחות שאינם באים בב"א שהובא לעיל, אמנם באמת אינו כן שזהו רק כמו כלל ופרט, שאין בפרט אלא מה שבכלל42 שכאשר כלל זה כולל פרטי' אלו בהכרח לאמר שישנם בבחי' הכלל כו' דאל"כ אינו כלל מכל פרטי' אלו כו', ואינו דומה לכח השמיעה שאזן מילין תבחן43, ומעט מעט נרגש דבור המספר עד שיודע הדבר שמספר לו, משא"כ הרואה הרי רואה בב"א כנ"ל אלא שרואה הכלל והפרטי' הנראי' לעין כל, ולא פרטי' הדקי' שזה יכול להיות מב' טעמי' או שמקיף העין אינו מתחלק כ"כ לפרטי' דקי' עד שיעמיק היטב, או מפני שגם כח הראי' מוגבלת היא שעד פה תבוא44 כו', אבל עכ"ז תפיסת כח הראי' ה"ה בב"א אלא שבא בבחי' הכלל, והרי מצינו שארז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות45, שנת' פי' שמאמר אחד כולל כלליות ע"מ והוא מאמר דבראשית46, נמצא עכ"פ הי' יכול להיות ההתהוות כמו שהיא עתה גם ממאמר בראשית שהוא כלל שכולל כל המאמרות כו' (דאם נא' שהי' בלתי פרטי' א"כ א"ז נק' יכול להבראות שהרי הי' באו"א, וגם הלא לא לבד מטעם כדי

להפרע כו' אלא מפני שרצה שיהי' בפרטיות הדברי' כמו שהן עתה כו'), אלא מפני כדי להפרע כו' ברא בע"מ וכדפי' במד"ש47 שהכלי שעולה לו יו"ד זהובי' יקר יותר כו', וגם יובן ממה שנודע שהמח' היא כלל ודבור הוא פרט48 כו' ובתחלה כשעלה במח' להבראות תיכף כשעלה במח' להבראות נבראו כל העולמות אלא שזהו בכלל וברוחניות ודקות, וחזר ופרטן בדבור בכדי שיהיו בגשמיות כמ"ש עתה, ונמצא כי יש עוד יתרון מעלה לכלל לגבי הפרט כו', ומה שי"ל שלא הי' רק רוחני' לבד הלא הוא כל יכול וכשהי' רוצה שיהי' ממח' גשמי' הי' מתהוה ג"כ כו', ועכ"פ מובן שהכלל כולל כל מה שבא אח"כ בפרט. ובאמת אין הנדון דומה לראי' כלל שבנ"ד הרי הפרטי' כבר ישנן, אלא שבסקירתו הנה ע"י ראייתו ה"ה רואה וסוקר הכלל מהדבר והפרטי' שבו שנראי' לעין ומ"מ כבר ישנם בזה גם הפרטי' ג"כ, והנם פועלים בדבר הנראה גם שאינם מורגשי' שהרי הדבר הנראה מתייפה ע"י הרשומי' הדקי' שאינם נראי' לעין להדי', ונמצא כי גם מהם יש תועלת בראיית העין בהדבר ההיא כו'. ויובן זה ע"פ משנ"ת בכ"ד שענין ראיית העין הוא ג"כ ע"ד כמו מה שרואי' במראה49 שהוא ע"י שמחפי' הזכוכי' בחיפוי דק הנה עי"ז אינו נראה דרך בה כ"א שהדבר שמחזיקי' או עומדת נגדה מצטיירת בזכוכית החפויה הנ"ל, ועד"ז הוא בכלי העין ג"כ שבעצם נקודת העין מה שבתוך הקרומי' המחפים עליה הנה דופן האחרון שבה היינו מה שלצד הראש הוא חשוך שזהו כמו הסתר הציפוי הנ"ל וכל דפנותי' בעיגולה הם בהירים (ולרוב בהירותם צריכים כיסוי והיינו הקרומי' שהם כגלדי בצלים זעג"ז כו', ולכן למי שנחשך כח הראות קורין סגי נהור50, לפי שבאמת כן הוא שהקרומי' נעשו דקי' או נעברו לגמרי וע"י בהירות אור הנקודה שהוא סגי נהור בלתי אפשר לראות שאינו מרגיש הציור כמשי"ת) מאד, והדבר שרואה אותה מצטיירת בכלי העין51 וה"ה מקפת לגמרי הדבר הנראה, ולפ"ז מובן שגם דברים הדקי' מצטיירים שם כמו שמצטיירים במראה הנק' שפיגל בל"א, ומה שאינו מרגיש אותם בפרטיות כ"א רק בכלל והוא מה שמתייפה הדבר ההיא י"ל שזה אינו שייך לכח הראי' כלל כ"א להשגת הרואה עצמו, ובאמת בהכרח לומר כן שהרי במראה בודאי נצטייר הכל בב"א, והיתכן שכלי העין שזהו ג"כ כענין המראה יוגרע שזהו א"א כלל כו', אלא שזהו שייך להמשיג כו', וכמו שיש הפרש בין מי שיש חוש52

להבין היטב מה שהוא רואה, למי שאין לו חוש כ"כ, שמי שיש לו חוש להבין מתפעל באו"א לגמרי ממי שאין חוש בזה כ"כ, וקרוב הדבר שמי שיש לו חוש טוב הנה הוא מרגיש יותר במהירות גם בראיית דברי' הקטנים והדקים, ונמצא כי עיקרו בבחי' ההשגה שבא ע"י הראי', אבל הראי' תופסת ומקפת כל הדברים רק שבכלל מתגלה תיכף גם בהשגה והפרטי' הדקי' מתגלי' לאחר זמן ולפי ערך המשיג כנ"ל שזה אינו שייך כלל לעצם כח הראי' כו'. וגם אנו רואי' ההבדל בין ראי' לשמיעה שבשמיעה לבד מה שבא לא בפ"א כ"א מעט מעט, הנה בשמיעה בא הפרט תחלה ואח"כ מבין כלליות הענין לאן הדברים מגיעים וכוונתם, ומקור נביעתם, והכרח המדבר המבקשו עד"מ או כוונת המספר, משא"כ בראי' בא הכלל תחלה ואח"כ הפרט, והיינו מפני שהוא חלוק בעצם להיותו בחי' מקיף שהוא כלל כו') [והנמשל מזה יובן למעלה דבחי' הארת המקיף עליון נק' ואל זה אביט כו'].

[(אך53 הנה לפ"ז הי' בזה ג"כ הכרח54 לומר שלא יהי' לכח הראי' גבול וסוף מאחר שאינה תופסת בגדר חלקי' כלל כנ"ל, אך הענין הוא דמ"מ יש לראי' גבול דכל הדברים שלמטה הן תחת בחי' הגבול שהרי אנו רואים שגם לכח השכלי שבמוח יש גבול שההשגה בשכל מוגבלת היא עד כאן יוכל להשיג ויותר לא יוכל להשיג מפני עומק המושג וא"א כלל שתהי' ההשגה בלי שיעור גם במופלג שבדור בחכמה כי מאחר שנפשו נברא יש מאין הרי היא תחת הגבול (גם55 בבחי' חי' יחידה שבה, אך מ"מ הנה יש הפרש בין חי' יחידה לנר"ן והוא מצד הכלים לפי שהן56 מגבילי' באמת) להיות ידוע דנר"ן דאצי' נתלבשו בכלים שנק' מוחא ולבא וכבדא כו', ואותן הכלים מאירים בעולמות הנפרדי' בבי"ע עד בחי' הכלים דעשי' כידוע, וא"כ ע"ד דוגמא מי שנפשו מעולם העשי' הרי יש לה בחי' כלים דעשי', והנה בחי' הכלים הוא עיקר הסיבה שמביאה לידי הגבלה אמיתי' עד"מ כח השכלי בכלי המוח הנה מה שתקצר כח השגתו להשיג עומק המושג יוכל להיות שאינו מצד עצם כח השכלתו הנפשיות אלא מצד בחי' הכלי של המוח שנתקלקלה או שיש בה חסרון בטבע תולדתה או מפני מיעוט המעלות הצריכות באופן שתהי' כלי מוכן לקבל צורת כח השכל הרוחני וכיוצא, והרי זהו הסיבה שמביאה לידי הגבלה אמיתי' משא"כ עצם כח השכלתו אינו בהגבלה כזו עדיין אך ורק שאינו מתפשט בלי שיעור כי נברא יש מאין ויש לו גבול בעצם אבל אינו נגבל כ"כ עד שלא ישיג דבר שכל כמו זה שחסר בכלי השכל שאינו משיג כלום, וכיוצא בזה יובן שגם אם הכלי שלם

בתכונתו מ"מ הוא המגביל כח צורת הנפש להיותה חומריות כו' (ונמצא57 כי ההפרש בין עצם כח הנפש לכוחות המלובשים בכלי הגוף, הוא כהפרש הגבול לגבי השערה שהיא ג"כ גבול ע"ד יכולני לשער כמה טיפים יש בים58 שאינו מדידה בגבול כו' כ"א השערה, וע"ד שיעור עצמו בכח59 שאינו גבול כ"א מקור עכ"פ לגבול ועד"ז יובן ענין בחי' שיעור שבנפש) ועד"ז בשאר האברים הם דוקא בחי' כלים מגבילי' לכחות הנפשיות כי כח הנפשיות מצד עצמם אין להם הגבלה כזו, אך מפני סיבת הכלי הוא שנגבלי' כ"כ וכמו כח הראי' בכלי העין הנה ידוע בספרי הטבע שכלה כח הראי' הבינונית עד ס' מילין60 בודאי ולא שאין כח הראי' בעצם תוכל לראות יותר מס' מילין בשטח אלא שמחמת שכח הראי' הרוחני' נתלבשה בכלי העין הגשמי ולפי צורת כח הראי' לא היתה ענין הגבלה כזו עדיין אך ע"י כלי העין החומרי ומכ"ש אם אין העין שלם בתכונתו הראוי לכך מוגבל שיעור זה דס' מילין דוקא וכיוצא בזה בשאר החושי' כי דוקא האברי' כולן הן עיקר סיבה המביאה לכחות נפשיות שיוגבלו כ"כ כנ"ל (והנמשל61 מכ"ז יובן למעלה דגם בחי' ההבטה וההסתכלו' למעלה הוא בבחי' אור מקיף עליון ואיננו בגדר חלקי' כלל ולכך אמרו צופה ומביט62 עד סוף כל הדורות פי' בסקירה א' כו' וכמ"ש במ"א, אך ע"י בחי' כלי ההבטה הוא נגבל בגבולי' והיינו אל זה אביט להיות בחי' אור מקיף כו')].

ועם ענין הנ"ל מובן הטעם שכתבו המקובלי' שהלובש ב' מלבושים כא' קשה לשכחה63 מפני אור המקיף שמסתלק כו', כי הנה מבואר למעלה דההגבלה האמיתי' באה רק מסיבת הכלי אבל לחי' יחידה שהן בחי' מקיפי' ואין להם כלים שיגבילו אותן וזהו ענין כח הזכרון שיש באדם שהוא בא מכח אור מקיף64 דענין סיבת השכחה היא באה מפני קוצר הגבלת כח הכלי שמגביל את האור השכלי ולכך הולך ומשתכח מעט מעט65, אבל מצד בחי' המקיף השורה על כלי השכל אין

אותו השכל בא לידי הגבלה66 עד שישתכח במשך הזמן ע"כ יזכור אותו גם כשיומשך הזמן67 ולא יגרע בו אור השכל מזמן זה לזמן אחר כמאז כן עתה אחר הרבה שנים מאחר שבא מכח שאיננו מוגבל בכלי הגוף כו', וזהו עיקר ענין מוח הזכרון שיש בו מבחי' אור המקיף כו', ולכן בפ' קדש שהוא חכ'69 נא' ולזכרון בין עיניך70 כי חכ' היא בחי' חיה71 כמ"ש והחכ'72 תחיה68, והנה הלובש לבוש ממשיך עליו אור מקיף כידוע שאורות המקיפים שורים על הלבושים73 דוקא74, אמנם כשלובש ב' מלבושים כא' אין אור המקיף הדוחה הקליפה יכול ליכנס ביניהם ומביאתו לידי76 שכחה* [ועמ"ש75 עוד מענן שכחה בת"א פ' תצוה סד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק ובלק"ת79 בד"ה ואהי' אצלו אמון פ"ג, ובאג"ה בסופו סד"ה דוד זמירות קרית להו וע' במאו"א אות שי"ן סל"ז ובפרד"ס80 ערך שכחה וערך זכירה81, ובזח"א ר"פ מקץ דקצ"ג ע"ב ע"פ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו וע' בגמ' פ"ה דברכות דל"ב ע"ב ע"פ ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני כו' עד ואנכי לא אשכחך וע' בתוס'82 פ"ק דר"ה די"ז ע"ב בשם הפסיקתא. ומכ"ז יש

להבין מ"ש בזכרי' סי' ט'83 גילי מאד כו' עני ורוכב על החמור היינו כדי להיות בחי' ואל זה אביט אל עני כו', וענין ורוכב על חמור ועל עיר יובן ממ"ש ע"פ אוסרי לגפן עירה84 כו'. וע' מענין השמים כסאי והארץ הדום רגלי בגמ' פ"ב דחגיגה די"ב סע"א ודי"ד ודט"ז ע"א, פ' בתרא דברכות דנ"ט ע"א וברבות פ' בראשית ספ"א, פ' בחוקתי פל"ו85, ובזח"ב פקודי דרמ"א א'86, ומענין איזה בית ע' ברבות נשא פי"ב קרוב לר"פ, דרמ"ו ג'87, בשעה שאמר הקב"ה88 ועשו לי מקדש כו' אמר משה כו' הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כו' ואומר השמים כסאי כו' ע"ש, ובסנהדרין פ"ק ד"ז ע"א, ומענין ואת כל אלה ידי עשתה ברבות בראשית פי"ב89 וע' ברבות ויקהל פמ"ח90 מענין ג' בחי' אלה יעו"ש, ומענין ואל זה אביט אל עני ברבות משפטים פל"א קרוב לס"פ ע"פ את העני עמך91, וע' עוד מענין השמים כסאי והארץ כו' בזח"ב פ' יתרו דפ"ה סע"ב92, תרומה דקנ"ח סע"א זח"ג פנחס דרמ"ח ע"א ודרמ"ג סע"ב93, פ' שופטים דף ער"ה א', ת"ז בתחלתו דף א' ע"א94 ועיין בשל"ה ר"פ תרומה95, והנה י"ל ע"י חיבור בחי' השמים כסאי והארץ הדום רגלי עי"ז מאיר ממילא בחי' הגבוה משניהם והוא ענין ואל זה אביט כו', ועמ"ש מזה בהביאור ע"פ ועשית בגדי קדש96]. ובכל הנ"ל יובן סוף הפסוק ואל זה אביט כו' ומה שע"ז אמר לא הביט און ביעקב97 כו' ה' אלקיו עמו, כי הנה כתי' עיניך יונים98 כו' וה"ז כמשל יונה שנזקקה לבן זוגה בהסתכלות99 בלבד כו', וכמו"כ כתי' עיניו כיונים100 כו' ולע"ל כתי' עין בעין101 בחי' עין א' כו' כי זהו היחוד בבחי' מקיפי' דחי' יחידה שאין שם כלים (וכמ"ש102 במ"א ע"פ באתי לגני103 כו' באתרי'

לאו אורחא למיכל כו' ע"ש) ושם בא ההארה בבחי' או"מ בהשואה מכל צד, וזהו הסליחה והמחילה שם הוא דוקא לפי שבבחי' הראי' בעיגול שאינה בגדר חלקי' חלקי'104 לא יתפס מקום כלל מה שיש עון ופגם באיזה חלק קטן מן השטח הגדול כו' מאחר שהאור בא בבחי' מקיף כו'. ועוד לפי שהראי' וההבטה הזאת הוא בבחי' מקיף העליון האמיתי שאין שם אפי' בחי' מעומ"ט ובחי' ראש וסוף כלל כנ"ל, וע"כ הוא נושא עון ועובר על פשע כו' כי שם אין נוגע כלל וכמ"ש בביאור ענין י"ג מדה"ר105 למעלה באריכות ע"ש.

ואמנם גם בבחי' יגמה"ר ארז"ל למי נושא עון למי שעובר ע"פ, וכן לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים, והענין יובן בהקדם ענין מה שהמן לא ירד בשבת106, שהגם שהמן הי' בחי' גבוה מאד, כמ"ש וברדת הטל107 ירד המן עליו כמשנ"ת מזה במ"א, ובכלל ז"ע בחי' טל כמו שיורד בהגשמה קצת עד שיהי' בחי' לחם אבירים כו', שנבלע באיברים108 ועכ"ז הוא לחם כו' רק שהוא לחם מן השמים109 כו', ולכן לא ירד בשבת דהנה נת' במ"א ששרש בחי' המן הוא מבחי' עקודי'110 שעקוד בכלי אחד111 שנת' פי' במ"א שהכלי היא ג"כ אחד112, אך מ"מ ה"ה בחי' כלי שהיא בחי' הגבלה קצת כו', וה"ה מקור למקור דהרי כסדר המדריגות הם עקודי' נקודים וברודים113 כו', משא"כ שבת הוא בחי' שביתה מכל אשר עשה היינו דבורו של הקב"ה שחשיב מעשה114 כו', וזהו שבתא דמעלי שבתא בחי' שבת תתאה ע'115 בד"ה את שבתותי תשמרו בפ' בהר, ושבתא דיומא הוא שבת עילאה, וגם בזה יש ב' בחי' סעודה שלישי' היא רעדכ"ר116 ענג העליון, ולכן א"צ סעודה גמורה117 ויוצא גם בד"ת118, וע' בהגהות

עד"ה אכלוהו היום119 שלכן נק' בקרא היום לא120 כו' והיינו כי זהו בחי' שבת שע"ז אמרו רז"ל מתנה טובה121 יש לי בבית גנזי ושבת שמה, מתנה זהו בחי' אתעדל"ע שאין אתעדל"ת122 מגעת כו', והוא למעלה גם מעקודי', וע' בפ' בשלח123 בסד"ה להבין ענין לחם משנה, שלמעלה גם ממקור העולמות כו', ולכן המן לא ירד בשבת כו', והנה ארז"ל מי שטרח בע"ש124 יאכל בשבת, והיינו שיש בבחי' מה125 שעושי' את השבת כמ"ש ושמרו בנ"י כו' לעשות את השבת126, ויש בחי' מתנה כנ"ל, ועכ"ז המתנה אינם נותנים אלא למי שראוי127 כו' דאילו לא הי' ניחא לי' לא הוה נתן לו, נמצא שאם היותו בחי' מתנה עכ"ז צ"ל קצת הכנה לזה, ועד"ז יובן גם ביגמה"ר שהגם שנושא עון כנ"ל, עכ"ז צ"ל כלי לקבל בחי' זו וזהו מי שמשים עצמו כשיריים שמגיע לבחי' המקיף שזהו פי' שיריים מה שנשאר מבחי' או"פ המתיישב בכלי כו' ונשאר בבחי' שיריים כו', וכן בג' בחי' אלו דהשמי' כסאי תורה והארץ מהמ"צ128 או תושבע"פ129 שזהו בחי' או"פ (כי מקיף דמצות י"ל שזהו מקיף הקרוב130 או מקיף פרטי לפ"ע כאו"א כמו הלבוש כמ"ש במ"א), אבל אי זה בית זהו בחי' השתחואה דתפילה ביטול שהראש שוה לרגל131, שאין שם ראש וסוף ה"ז בחי' או"מ שיוכל לשרות עליו בחי' מקיף הכללי בחי' הבטה כו' ולכן ואל זה שהגיע לבחי' או"מ דוקא אביט שישרה עליו בחי' מקיף הכללי, ואפ"ל שב' בחי' אלו זהו ח"י מקיף הפרטי ומקיף הכללי132 שנת' בד"ה לחם משנה133.

וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, ופי' שושנים הם יגמה"ר כנ"ל שמאירים בחדש אלול134, ורז"ל אמרו א"ת שושנים אלא ששונים שגם בתו' יש בחי' יגמה"ר, יג"מ שהתו' נדרשת בהם, וכ"מ ממה שארז"ל ע"פ ואנכי עמדתי בהר135 כימים הראשונים מה הראשונים ברצון136 כו' שנמצא שבחי' רצון זה שביגמה"ר שהוא נושא עון הי' גם במ"ת, אשר לכאו' קודם מ"ת ודאי הי' בלא חטא ועון ומה"ע בחי' יגמה"ר, אלא שבמ"ת הי' גילוי כל מה שיהי' גם אח"כ, והאיר גם בחי' מקיף הכללי, ולכן על כ"ד ודבור פרחה נשמתן137 היינו שיצאו מהגבלת הכלי, לשאר בבחי' המקיף, והחי' אותנו139 בטל שעתיד להחיות בו את המתים138 לע"ל שבחי' טל תחי' זה זהו למעלה משרש המן כו', ובכדי שיוכלו לקבל בחי' זו, הנה ההכנה לזה הי' מ"ש ויחן ישראל נגד ההר140 שנעשו כאיש אחד, והאחדות זהו מדריגה גבוה מאד נעלה שזה מורה שהכלי שלו אינו מגבילנו, ולכן הוא כאיש אחד עם זולתו כו', דהנה מי שאינו יכול לסבול זולתו זהו מצד היותו יש ודבר וגבה רוח עד שזולתו אינו תופס מקום נגדו שיהי' עמו קשור ודבוק באהבת ריעים דבוק מאח, וה"ז הגבלה שאין כמוהו כו', אבל היותו דבוק מאח עם זולתו ה"ז הוראה שהגיע לבחי' ביטול שלמעלה מהגבלת הכלי ע"ד בחי' שיריים כו' ולכן היו נכונים שישרה בחי' המקיף שזכור ושמור בד"א נא' מה שאין הפה כו' ועכדו"ד פרחה כו' והחזירם בטל תחי', ומה הראשונים הי' ברצון אף אחרונים ברצון שבחדש אלול ועשי"ת מאירים יגמה"ר141 כמו ואל זה אביט, וזהו אני לדודי ועי"ז ועלי תשוקתו142 עלי בחי' מקיף, וכמו ביגמה"ר דמיכה שצ"ל עובר על פשע ומשים עצמו כשיריי', ומה שביגמה"ר דמשה לא נא' דקדוקי' כאילו זהו מפני כי הם לחיי הגוף, שע"פ מדת האמת הנה אמת א' אל יברא, רק שהגביר בחי' ורב חסד להטות כלפי חסד שיומשך למטה מטה בלי דקדוק, ועכ"ז ונקה הוא לשבים דוקא, משא"כ אם אינו שב לא ינקה כו', וזהו שצ"ל אני לדודי ועי"ז ודודי לי בבחי' מרעה דשושנים יגמה"ר, וס"ת אני לדודי ודודי לי הם ד' יודין143 שרומזי' לארבעי' יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ ותחילתן ר"ח אלול שבהם הוא הזמן שמאירים בחי' יגמה"ר כנ"ל.