בס"ד. ש"פ במדבר, עח"ש, תרד"ע

תסא

ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום משחקת לפניו כו', הנה זהו מא' התו' שאומרת ואהי' אצלו אמון כו', ופרש"י אמון גדולה אצלו ל' האמונים עלי תולע, וכן פי' במצ"ד הייתי מגודלת אצלו, והיינו שהתו' נתגדלה ונתאמנה אצל הקב"ה, ולפ"ז תי' אמון הוא ל' נפעל שהתו' נתאמנה כו', ובמד"ר פ' בראשית פ"א אי' א"ת אמון אלא אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה כו', ולפ"ז אמון הוא ל' אומן ל' פועל שהקב"ה פועל ע"י התו' כו'. וצ"ל מה הם ב' הענינים בתורה מה שהתורה נתגדלה ונתאמנה אצל הקב"ה, ומה שהקב"ה פועל ע"י התורה כו'. גם צ"ל מ"ש ואהי' אצלו אמון דהול"ל והייתי אצלו וכמש"א הייתי מגודלת הייתי כלי אומנתו כו', מהו אומרו ואהי' שזהו ל' עתיד והוה כו'. ובזהר פ' אחרי דס"ב ב' אי' דואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים זהו ע"ד אהי' אשר אהי', וצ"ל מה שייכות הב' פעמים אהי' לואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים כו'. והנה בפרטי' חשיב כאן ה' ענינים בתו' ואהי' אצלו אמון, ואהי' שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו,

ושעשועי את בנ"א, והוא כמו שהתו' ירדה ונמשכה בהה' מדרי' דכתר וחו"ב וז"א ומל' עד שירדה לבי"ע. דמ"ש ואהי' אצלו אמון היינו התו' כמו שהיא בכתר, ואהי' שעשועים יום יום הוא חו"ב, משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו הן ז"א ומל', ושעשועי את בנ"א היינו כמו שירדה בבי"ע כו', דכל הה' מדרי' הן בתענוג רק מ"ש ואהי' אצלו אמון זהו כמו שהתו' היא בבחי' שעשועי' העצמי'

תסב

דא"ס בחי' שעשועי המלך בעצמותו כו', והד' מדרי' הן בבחי' המשכות והארות התענוג כו', אמנם גם בחי' שעשועים העצמי' נמשכים בכל המדרי', וזהו כללות הענין מה שהתו' אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה היינו המשכת בחי' שעשועים העצמיים בכל המדרי' דהשתל' כו'. ולהבין ענין ואהי' אצלו אמון, ואיך שהשעשועים העצמי' נמשכים בכל המדרי', ילה"ק מ"ש ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כו', ואי' בזהר פ' בלק דקצ"ג ע"ב דה' אלקי אתה כולל כל הע"ס דאצי' הוי' אלקי הן חו"ב אתה הוא חסד ומל', ואו' ע"ז ארוממך שצריכים לרומם כללות ההשתל' בעצמו' אוא"ס כו', דהנה פסוק זה אמר ישעי' בנבואה כעין הקדמה להנבואה שא' אח"כ ושמת מעיר לגל שזהו ביטול מל' דנוגה כו', ובכדי שיהי' ביטול מל' דנוגה בבחי' ביטול לגמרי זהו דוקא ע"י המשכת אור חדש מעצמו' א"ס כו', ובכדי שתהי' ההמשכה צ"ל תחלה העלאה, וזהו ארוממך לרומם כללו' ההשתל' בעצמו' א"ס ועי"ז נמשך האור חדש, שז"ע אודה שמך דאודה הוא בחי' המשכה וההמשכה הוא בשמך בבחי' המל' ועי"ז יהי' ביטול מל' דנוגה כו'.

ואח"כ מבאר אופן ההמשכה דהאור חדש במ"ש כי עשית פלא עצות מרחוק אמונת אומן, דהנה כי עשית פלא קאי על בחי' החכ' כו', ואי' בזהר שם כי עשית פלא כסויא ולבושא לאתלבשא נהורא סתימא עתיקא כו', והיינו כמו שהחכ' עולה לגבי הכתר ומעלמת את אור הכתר כו', וכמו שאנ"ר דמי שהוא במוחין דגדלות ביכולתו להעלים את התענוג אפי' תענוג עצמי כו', וזהו מפני שהחכ' היא תענוג בעצם מהותה רק שבא במהות אחר בכח החכ' אבל באמת מהותו הוא כח התענוג, וע"כ יש בכח החכ' להעלים על התענוג כו', וזהו בבחי' ח"ס דלפעמים היא עולה ולפעמים יורדת והיינו דלפעמים היא מתעלמת ולפעמים יורדת להיות מקור על הגילוי כו', וכמו שהיא מתעלמת למע' ה"ה מעלמת על הכתר כו', ואז החכ' נק' פלא דהרי הכתר הוא בחי' פלא וע"כ כאשר החכ' מעלמת על הכתר גם היא נק' פלא כו'.

רכח) עוד שם בזהר ד"א כי עשית פלא כי עשית אלף, ומהו אלף הא תנינן אלף בית אלף בינה, אבל דיוקנא דאלף איהו תלת סטרין, ראשית דרזא עילאה דאדם קדמאה בגין דבדיוקנא דאלף אית תרין דרועין חד מכאן וחד מכאן וגופא באמצעיתא וכולא רזא חדא, ובג"כ אלף חושבן אחד והיינו כי עשית פלא ע"כ. ומש"א ד"א היינו משום דכאן מפרש מ"ש כי עשית פלא באופן אחר ממה שפי' קודם, דהנה לפי' הראשון הרי מה שהחכ' נק' פלא הוא מפני שהיא כסויא ולבושא לאתלבשא לנהורא סתימא כו', דהיינו מפני שמלבשת ומעלמת אור הכתר כו', ויתפרש הענין בבחינת חכ' סתימאה שהיא בבחי' סתימות והעלם כו', ומתעלם בה אור הכתר כו', אבל א"ז בבחי' החכ' מצ"ע דאדרבה החכ' מצ"ע היא בחי' גילוי וכמ"ש אאלפך חכ' שהיא בבחי' אולפנא ולימוד דהיינו בחי' הגילוי כו', דזהו כל בחי' החכ' להיות בחי' גילוי אור כו'. וכמו בנפש הרי ראשית הגילוי הוא כח החכ' כו', דגילוי הוא בחי' או"פ דוקא והוא כח החכ', דהרי תענוג הוא בבחי' העלם בנפש, וכידוע ההפרש בין תענוג לשמחה דשמחה הוא בגילוי והוא

מן השגה דוקא, אבל תענוג הוא בהעלם כו', וכאשר התענוג מתגלה ה"ז עושה עלי' וסילוק בהכחות, דזהו גם בתענוג המשיב את הנפש שהוא התענוג דאו"י וכ"ש בתענוג דאו"ח כו', הרי א"ז גילוי עדיין כו', ורצון הוא בבחי' מרוצה שהוא המשכה וגילוי כו', הרי אינו

תסג

או"פ כו', וראשית הגילוי בבחי' או"פ הוא כח החכ' כו'. וכמו"כ הוא למע' דבחי' החכ' הוא בחי' גילוי כו', וכידוע שהחכ' נק' אור וכמ"ש ויהי אור דא נהורא קדמאה כו' הרי החכ' מצ"ע היא בחי' אור וגילוי כו', וכתי' והחכמה תחי' כו' שהחיות הוא בחי' גילוי דוקא כו', והיינו דהתחלת הע"ס דאצי' הן מבחי' החכ' לפי שהוא ראשית הגילוי כו'. דענין האצי' הוא להיות גילוי אוא"ס כו', וכמ"ש בזהר דאצי' הע"ס דאצי' הוא בגין דישתמודעון בי' כו', ובפרד"ס כ' אצי' שמו של הא"ס מורה על עצמותו כו' וכמ"ש במ"א, וע"כ התחלת האצי' הוא מבחי' החכ' שהיא ראשית הגילוי כו'. וכמו"כ גם בחי' ח"ס הרי מצד שהיא בחי' חכ' ה"ה בחי' מקור הגילוי כו', ולכן באמת התחלת אצי' הוא מח"ס כו' וכמ"ש הרמ"ז פ' אמור דפ"ח (וכ"ה כללות ענין החכ' גם בשרשו ומקורו הראשון בעצמו' אוא"ס שהו"ע מה שבידיעת עצמו יודע כו', ה"ז בבחי' גילוי לעצמותו עכ"פ כו', דגילוי הידיעה לעצמותו הוא בכדי להיות הידיעה בעולמו' כו', דהרי לכאו' א"מ מה נתחדש בידיעה זו בעצמותו שהרי לעצמותו ידוע גם קודם

שנאצלה הידיעה הכלולה בעצמותו כו', מאחר שזהו רק מה שבידיעת עצמו יודע הרי כשנאצלה הידיעה היא רק לעצמו ובעצמותו הרי ידוע גם קודם שנאצלה כו'. אך הענין הוא דקודם שנאצלה הידיעה הי' הידיעה בהעלם בעצמותו ולא הי' אז גילוי ידיעה כלל כו', ונאצלה החכ' בבחי' התכללות בעצמותו להיות הידיעה בגילוי בעצמותו עכ"פ בכדי שתהי' אצי' בחי' החכ' בחי' הידיעה בנשמות ובעולמות כו' ועמשנת"ל פמ"ז). הרי דבחי' החכ' הוא בחי' הגילוי כו', דבחי' כתר הוא בחי' העלם דעש"ז נק' חשך להיותו בבחי' העלם אבל חכ' הוא בחי' אור וגילוי כו', וי"ל דכתר וחכ' זהו אצי' בחי' חשך ואור כו', וכידוע שהחשך אינו רק העדר האור כ"א היא בריאה בפ"ע ולמע' מן האור וכמ"ש יוצר אור ובורא חשך כו', י"ל דבשרשן זהו בחי' כתר וחכ' שהו"ע חשך ואור חומר וצורה כו' (וכמו"כ הוא בעבודה דהביטול שמבחי' הכתר הוא הביטול שלמעלה מטו"ד לגמרי וכמו ברעו"ד שהוא בבחי' רצ"פ כו' (וכן בענין אמונה פשוטה כו'), והביטול שמצד החכ' ה"ז ביטול שמצד הידיעה כו', דע"ה שזהו ביטול אמיתי לפי שא"ז

הביטול שמצד השגה שהוא ביטול היש בלבד, שהרי השגה היא רק בבחי' המציאות דאלקו' והיא העבודה דרוב הנשמות בהשגה והתבוננות באלקות שעי"ז היא היציאה מן הישות כו', דבהעדר עבודה ה"ה נמשך אחרי החומרי' והישות כו', וע"י העבודה נעשה ביטול היש שנעשה בבחי' קירוב לאלקו' וחפץ באלקו' כו', והביטול דחכ' להיות שזהו מבחי' ראיית מהות אלקו' ה"ז בבחי' ביטול אמיתי כו', מ"מ ה"ז ביטול שמצד הידיעה דוקא כו', וכמ"ש זה אלי ואנוהו אני והוא דהביטול הוא בבחי' אני והוא חד כו', ומ"מ זהו דוקא ע"י שזה אלי בבחי' ידיעה כו', וכמשנת"ל פל"ח ופקס"ג). וא"כ מה שהחכ' נק' פלא א"ז מצ"ע רק מפני שמעלמת לאור הכתר כו', והנה לעיל פרכ"ד נת' דהעלם זה שהחכ' מעלמת אור הכתר א"ז כמו לבוש המעלים כ"א מה שהעונג נעשה בחי' חכ' ובזה הוא מתעלם כו', וא"כ ההעלם הוא בבחי' העלם עצמי ובבחי' סתום מצ"ע כו', והיינו שהחכ' הוא במדרי' הכתר ממש שהיא בבחי' העלם בעצם כו', הנה בד"כ העיקר הוא בבחי' ח"ס (ועמשנת"ל סד"ה דרשו), וג"ז ה"ה בבחי' עליונה דח"ס כמו שהיא מצד עצמו'

המאציל כו', אבל בבחי' תחתונה דח"ס וכ"ש בחי' חכ' הגלוי' דאצי' לא יתכן לקרות בשם פלא כו'. וכאן מפרש דהחכ' נק' פלא מצ"ע דוקא, והכוונה דוקא בבחי' הגילוי והיינו

תסד

דבחי' הגילוי דחכ' נק' פלא, וז"ש כי עשית פלא כי עשית אלף דבחי' אולפנא ולימוד דחכ' הוא בחי' פלא, ומפרש ע"ז אלף בית אלף בינה שזהו בחי' הגילוי דחכ' שבא מיסוד אבא לבינה (וכמו עד"מ נקודת ההשכלה שזהו בחי' שכל גלוי שבאה לידי השגה דבינה כו') ה"ז מבחי' פלא דוקא כו'. ולכאו' א"מ איך הוא פלא מאחר שהוא בחי' גילוי ואם הוא בבחי' פלא הרי פלא מורה על ההסתר ואיך יהי' מזה הגילוי ובבחי' המשכה אל הבינה כו', אך זהו שמבאר באומרו אבל דיוקנא דאל"ף איהו תלת סטרין כו', דהנה ידוע דציור תמונת האל"ף יש בו ב' יודי"ן יו"ד א' למע' ויו"ד א' למטה וקו באמצע המחבר ב' היודי"ן כו', והנה יו"ד העליון הוא בחי' חכ' שבחכ' שמקבל מאור הכתר וכמ"ש והחכ' מאין תמצא כו', והוא בחי' נקודה עילאה דחכ' כו', ויו"ד התחתון הוא בחי' יסוד אבא והוא מה שהחכ' הוא בבחי' משפיע בבחי' נקודה אל הבינה כו', והיינו אלף בינה כו', והקו שבאמצע הוא ו"ק דאבא והוא הקו שדומה לוא"ו כו', ונמצא כל ציור תמונת האל"ף מראשו לסופו הוא בבחי' החכ' רק שיו"ד העליון בחכ' שבחכ'

והוי"ו שהוא הקו הוא בו"ק שבה והיו"ד התחתון בחי' יסוד שבה כו', ועז"א כי עשית פלא דבחי' החכ' כמו שהיא בבחי' אל"ף דהיינו בחי' גילוי דוקא ה"ה בבחי' פלא כו'. והענין הוא דהנה ידוע דחכ' הוא בחי' כח מ"ה ומ"ה הוא ש' הוי' במילוי אלפין וכמא' מלגאו איהו ש' מ"ה כו', שזהו הוי' דאלפי"ן והיינו דאל"ף דחכ' הוא בחי' מ"ה כו', ובחי' מ"ה שבחכ' זהו בחי' פלא כו' (והיינו בחי' מ"ה שבגילוי החכ' לא בחי' מ"ה דחכ' שזהו בחי' עליונה שבחכ' וכמ"ש במ"א, כ"א הכוונה על בחי' מ"ה שבגילוי החכ' כו').

קיצור. עו"ש ד"א כי עשית פלא כי עשית אלף, א"ב אלף בינה, הנה חכ' היא ראשית הגילוי, גילוי הוא או"פ, ותענוג הוא העלם, וחכ' גילוי ונק' אור וחיות, ואצי' שהוא גילוי ראשיתו חכ', גם ידיעת עצמו הוא הידיעה בעצמותו בכדי שתהי' ידיעה בעולמות, כתר וחכ' אצילות חשך ואור, ובעבודה כתר למעלה מטו"ד וחכ' ביטול אמיתי שמצד הידיעה, ומפרש הזהר כאן דבחי' גילוי דחכ' אלף בינה, יסוד אבא הוא בחי' פלא, וזהו שהחכ' היא בחי' מ"ה ש' הוי' באלפי"ן, והציור דאלף ב' יודי"ן וקו שהן חכ' שבחכ' ומדות שבחכ' ויסוד אבא והכל הוא בחי' פלא.

רכט) וביאור הענין ילהק"ת ענין שם מ"ה מהו, דהנה כללו' ענין ש' מ"ה הוא לחבר שני הפכים כמו חו"ג או משפיע ומקבל כו', דמשפיע ומקבל הן ג"כ כמו הפכים זמ"ז כנודע, וזהו דאדם בגימט' מ"ה וידוע דאדם הוא בחי' התכללו' ההפכים, שזהו ההפרש בין האדם לכל הבע"ח, וכמ"ש הרמב"ם בהשמונה פרקים שלו דכל הנמצאים יש להם פעל א' או ב' פעלים אבל האדם משתנה לכמה פעולות כו', הרי שהאדם כלול מכמה הפכים וכמשנת"ל פקס"ו, ולכן אדם בגימט' מ"ה דענין ש' מ"ה הוא לעשות התכללו' והתחברות ההפכים כו'. וזהו ג"כ ענין מלגאו איהו ש' מ"ה דאיהו אורח האצי' והיינו בחי' אור הקו שעושה ההתכללות בע"ס דאצי' וכמא' אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון כו', דהע"ס הן מדרי' מובדלות זמ"ז והן הפכים זמ"ז כו' והקו הוא מייחד ומחבר אותן כו'. דהנה הקו בכלל נק' אורח האצי', וכמ"ש בבה"ז פ' וישלח במאה"ז ע"פ כי ישרים דרכי הוי' דהקו הוא כמשל הדרך הגדול הנמשך מאוא"ס ב"ה ויש דרכים קטנים שהוא ההמשכה לכל

תסה

ספי' בפרט כו', וכדאי' בע"ח דהמשכת הקו הוא מהאוא"ס שלפה"צ והוא כעין צנור הנמשך מאוא"ס כו', וכמו הצנור המקלח מים מהנהר דמהנהר עצמו א"א למלאות הכלים מפני שהי' שוטף לגמרי, כ"א ע"י הצנור שבעברו בשטח הארץ ה"ה ממלא הכלים הנמצאים סביביו, והוא ע"י צנורות קטנים שנמשכים לכל כלי בפרט. וכמו"כ הוא בדוגמא בבחי' הקו שיש צנורות פרטים שהן המשכות אורות פרטים וכמו אור החכ' נמשך בצנור מיוחד, ואור הבינה בצנור מיוחד כו' (ונר' שם דהצנורות פרטים הן מקורי האורות, וכמו המזלות דונוצר ונקה שהן מקורי חו"ב כידוע ז"ע הצנורות וי"ל דזהו מש"ש וכ"ז בבחינת האורות וגם בבחי' הכלים כו', והיינו שהצנורות, הן מקור האורות והן למע' עדיין מהתלבשות בכלים כו', ואח"כ היא ההמשכה וההתלבשות בהכלים שזהו עוד צמצום כו', ותמיד נמשך השפע ממקורי האורות אל האורות ומהאורות אל הכלים כו', ועמשנת"ל פכ"ט שיש ג' מדרי' באורות כו' הא' האור כמו שהוא במקורו טרם שמתגלה כו', הב' כמו שהוא מתגלה ממקורו כו', והג' כמו שמתלבש בהכלים כו', ולעיל פל"א שהמדרי' הב'

היא הקו כו', ולפי המבו' כאן י"ל שזהו הצנורות פרטים הנמשכים מן הקו כו'), והקו בכלל הוא אורח האצי' היינו בחי' הדרך והצנור הגדול שהוא למע' עדיין מבחי' התחלקות אורות פרטים לפי שהוא דבוק באוא"ס שלפה"צ כו', ע"כ אין בו עדיין התחלקות אורות כו'. והגם שנת"ל שם שהקו הוא בחי' התגלות הפרטים מהע"ס הגנוזות כו' (דהקו עשוי מנקודות כו'), הרי נת' שם דבהקו מאיר בחי' פשיטות דהע"ס הגנוזות ולכן הספי' שבו הן בבחי' בלי מ"ה כו', וגם יש בו מרושם הא"ס כו' וכמו שנת"ל פכ"ח, וז"ש בבה"ז דבהכרח הוא שיהי' צנורות קטנים שע"י נמשך המים בהכלים כו', דמהצנור הגדול הגם שזהו צמצום לגבי הנהר, מ"מ מפני שהמשכתו הוא מהנהר א"א שיומשך ממנו בהכלים כו', והדוגמא מזה הוא בבחי' הקו שהוא הצנור הנמשך מאוא"ס שלפה"צ כמ"ש בע"ח, ה"ה בבחי' פשיטות עדיין וא"א להכלים דע"ס לקבל האור מהקו עצמו כ"א מהצנורות פרטים שהן מקורי האורות כו', וע"כ הקו בכלל עושה בחי' התכללות הספי' כו', וז"ע מלגאו איהו ש' מ"ה דאיהו אורח האצי' דהיינו בחי' הקו בכלל כו'. והנה

הפרד"ס שע"ד פ"ו מבאר דמש"כ מלגאו איהו כו', הוא האור העצמו' המתפשט בתוך הספי' וזהו מלגאו דוקא כו', ובפלח הרמון סוף שע"ד כ' נקוט האי כללא בידך דבכ"מ שנזכיר עצמו' וכלים יהי' העצמו' הוא הנשמה הפרטי' דהיינו אור הפנימי כו', לא שנרצה בו עצמו' אלק' ח"ו כו', אמת כי העצם הנעלם מחי' את הכל והוא נשמת הנשמו' עכ"ל (ומ"ש העצם הנעלם נר' שהכוונה על עצם השם דהוא ושמו אחד ושמו בגימט' רצון כו' ועמ"ש שם ספ"ג, וא"כ גם זה אינו עצמו' אלק' כו', וי"ל שזהו בחי' הא"ס הבל"ג כו'), וא"כ מלגאו איהו ש' מ"ה לפי' הפרד"ס הוא בחי' או"פ המחי' את הכלי, אכן דוחק לפרש כן דא"כ מהו"ע דאיהו אורח האצי' הלא בכל כלי ודאי יש או"פ המחי' את הכלי ומה נק' זה בשם אורח אצי' סתם כו', וגם הרי האו"פ הן אורות פרטי' ול' אורח מורה על אורח ודרך אחד כו', ויש חילוק בין דרך א' או דרכים הרבה כו' (וכמ"ש באד"ר בתחלתו וההוא אורחא אתפרש לתרי"ג ארחין כו', הרי יש הפרש גדול בין חד ארחא לכמו שמתפליג לתרי"ג ארחין כו', ועמ"ש באגה"ק סי' ז'), וגם מדוע מתייחס זה

לש' מ"ה דוקא שהרי בפרטי השמות שהן פרטי האורות ש' ע"ב בחכ' ושם ס"ג בבינה כו', וא"כ מהו אומרו ש' מ"ה דוקא כו', דנר'

תסו

מזה דכללו' האור הוא ש' מ"ה והיינו שהוא הממשיך להיות התכללו' הע"ס (והיינו דלאחר שחשיב כל פרטי הספי' חסד דרועא ימינא שנכלל בזה גם האור כו', אומר מלגאו איהו ש' מ"ה הכולל כולם כו'), וע"י התכללות זו נמשך עליהם אור עליון יותר לאין קץ מהאו"פ כו', וא"כ אם נא' דהמשכה זו היא רק האו"פ המחי' את הכלי הרי בחי' נשמה זו יש בכל כלי שלא מצד התכללותו עם שאר הע"ס (וי"ל דכללות האור נק' ש' מ"ה ע"ש בחי' הביטול והיינו שנמשך באופן כזה שיוכל לקבל ספי' ההפכי' כו' וכמשי"ת, ועמ"ש בלקו"ת בהבי' דוהניף בענין מה שמו ומה שם בנו כו'). א"ו משמע שהוא המשכת דבר מחודש כו', והיינו שממשיך מבחי' נשמה לנשמה, שאף גם העצמות שבתוך הכלי שהיא בחי' נשמה להכלי, הנה היא בערך בחי' כלי לגבי אותו האור ולכן נק' נשמה לנשמה כו', ועז"א מלגאו איהו ש' מ"ה דאיהו אורח אצי' שהאורח ודרך זה הוא לחבר העצמו' והכלים דאצי' עם בחי' הא"ס שלמע' מהאצי' שהיא נשמתא לנשמתא כו', והיינו כמשנת"ל בשם הפלח הרמון דנשמה לנשמה זהו בחי' העצם הנעלם והוא בחי' אוא"ס הבל"ג

כו', ואורח האצי' הוא בחי' הקו שבו רושם הא"ס כו', וע"י הקו נמשך מבחי' האוא"ס הבל"ג גם בהאורות דאצי' (וע' משנת"ל פכ"ח) והו"ע ש' מ"ה כו'. ובד"כ בחי' נשמה לנשמה הוא בחי' עתיק וכמ"ש בזח"ג דקנ"ב, והוא בחי' עצמו' הקו שלמע' מכל בחי' התלבשות כו', והוא מ"ש בע"ח שיש כדוגמת עתיק לעילא מגולגלתא דא"ק דנת' במ"א שזהו בחי' ראשית הקו כו', והו"ע ש' מ"ה העושה התכללות הספי' כו', וזהו כללות ש' מ"ה דענינו הוא לעשות התכללות כו' (ועמשי"ת לקמן בעזה"י בענין עצם ש' מ"ה וההתגלות שלו שהוא בחי' הארת מ"ה כו', והיינו מה שהקו בעצם הוא בחי' ש' מ"ה והוא בחי' ש' מ"ה דא"ק ובחי' כדוגמת עתיק כו', ובחי' המשכת ש' מ"ה בהאורות דאצי' להיות בהם ההתכללות כו'), וכ"ה ראשית התגלות ש' מ"ה היוצא ממצחא דא"ק שהוא לעשות התכללות הספי' כו', שזהו עיקר ענין התיקון להיות התכללות ההפכים ע"י ש' מ"ה כו'.

קיצור. ויקדים ענין ש' מ"ה שהוא לעשות התכללות ההפכים, וזהו מלגאו איהו ש' מ"ה בחי' הקו, דאיהו אורח האצי' בחי' צנור הגדול הנמשך מאוא"ס (וצנורות הפרטים הן מקורי האורות פרטים), דהנקודות שהן הספי' שבו הן בלי מ"ה, ובו רושם הא"ס, וע"כ עושה ההתכללות באצי', ובפרדס שזהו האור שבכלים, ודוחק שה"ה אורות פרטים ואורח משמע אחד כמו חד ארחא, גם הן עסמ"ב וש' מ"ה הוא בחי' נשמה לנשמה בחי' עתיק, והו"ע כדוגמת דלעילא מא"ק ראשית הקו, וזהו כל ענין ש' מ"ה דתיקון שהו"ע ההתכללות.

רל) והענין הוא דהנה ידוע דתהו ותיקון הן בחי' מ"ה וב"ן, דע"ס דתהו הן ע"ס דב"ן ולכן נק' מלכין דתהו כמ"ש ואלה המלכים אשר מלכו כו', דמלוכה הוא ש' ב"ן כנודע והוא בחי' הישות והמציאות כו', דכל ענין המלוכה הוא בחי' היש ודבר בעצמו דוקא כו', והישות שלהם זה הי' סבת השבירה מפני שלא הי' להם קישור וחיבור זע"ז כו', וז"ע המא' דספ"ד דעד דלא הווה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין, והיינו שהיו זה תחת זה מפני שלא הי' להם קישור וחיבור אלא כאו"א בבחי' יש ודבר בפ"ע עד שלא היו סובלים זא"ז כו', וממילא לא הי' אפ"ל

תסז

ספי' האחרת כ"א כאשר נתבטלה הספי' הקודמת כו', וכמו כאשר נמשך ספי' החסד לא נתנה מקום כלל למדת הגבו' ועוד שלא הי' יכולה לסבול כלל את מדת הגבו' כו', ולכן בהכרח שנשברה ונסתלקה מדת החסד בכדי שיהי' מדת הגבו' כו', וכן במדת הגבו' לגבי הת"ת כו', וע"כ נא' בהם וימת מלך פלוני ואח"כ וימלוך פלוני משום דבשעה שמלך זה לא הי' באפשר שימלוך השני כו', וע"כ אין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא, דמשום ענין הישות שז"ע המלוכה א"א שיהי' שניהם כו'. וכנראה בטבע בנ"א החשובים שכל א' יש ודבר בפ"ע בגדולה וחשיבות ביותר לא יוכל לבא לידי חבור ואחדות עם זולתו הגדול וחשוב כו', וכמו ב' מלכים או ב' שרים גדולים כל שהמה גדולים בעצם ביותר יותר לא יוכלו להתחבר ולהתאחד, לפי שכל א' תופס מקום בעצמו והוא יש גדול בעצמו דכולא כלא ממש חשיבי קמי' ואינו נותן מקום כלל לזולתו ולא יוכל לסבול כלל את זולתו כו', אבל בנ"א הקטנים בערך כל שהמה קטנים בעצמם יותר יותר יוכלו להתחבר ולהתאחד יחד, לפי שכל א' אינו תופס מקום ויש כלל בעצמו ה"ה נותן מקום

לזולתו ובקל הוא נכנע ובטל להתכלל עם זולתו עם שהוא היפוכו (וכמו ב' עניים שפלים בטבעם ונמוכי רוח אע"פ שהן ב' הפכים בטבעם יתחברו ויאהבו זא"ז לבטל עצמו כל א' מפני חבירו, וכן ב' נרדפים שאוהבים זא"ז והיינו מפני הביטול וההכנעה שבהם כו'). והדוגמא מזה בספי' דתהו דמצד תוקף הישות והתנשאו' והרוממו' יתירה שהי' בכל ספי' עד שהספי' זולתה לא הי' תופס מקום כלל להיות נותן לה מקום ג"כ כו', וכמו ספי' החסד הי' בבחי' הרוממות ביותר (שז"ע שהיתה בבחי' מלוכה כו') דרק אנא אמלוך, ולא הי' ספי' הגבו' תופס מקום ליתן לה ג"כ מקום למלוך כו', ועוד זאת שלא הי' יכולה לסבול ספי' הגבו' לפי שהיא היפך מהותה לגמרי כו', וכ"ז הוא מצד הישות כו', ומדות דתיקון הוא בבחי' הביטול לא בבחי' התנשאות והיינו שגם המדה ההפכי' תופס מקום ליתן לה ג"כ מקום כו', וגם יש בהם הביטול וההכנעה להתאחד ולהתחבר עם המדה ההפכיות כו'. וביאור הענין הוא דהנה לכאו' הענינים סותרים זל"ז דמאחר שבמדות דתהו הי' בהם ההתנשאו' שהמדה ההפכי' לא הי' תופס מקום כלל, א"כ מהו"ע

שלא היו סובלים זא"ז, דהרי דבר שאינו תופס מקום ה"ה כאלו אינו, ואיך יתכן לו' בזה שאין יכול לסובלו שזהו מורה שהזולת תופס מקום דמשו"ז לא יוכל לסובלו כו', ומאחר שלא הי' נותן מקום כלל לספי' האחרת (שז"ע אנא אמלוך לבד כו') מפני מה לא היו סובלי' זא"ז כו', ובאמת הי' כן בבחי' הפירוד דתהו שלא הי' סובלים זא"ז לא רק מה שלא נתנו מקום זל"ז דזה הי' עיקר סבת השבירה כו', וגם צ"ל דמצינו היפך מהנ"ל והוא דבחי' הרוממו' דוקא נותן מקום לכל דבר, שהרי אין לך דבר שאין לו מקום דהיינו שאין לו ערך ותפיסא בעצמו ותפיסא אצל הזולת כו' כמשנת"ל פקס"ח, וזה ביותר בבחי' הרוממו' דוקא, דמי שאינו ברוממו' ישנם דברים שהוא מחשב ותופסים אצלו מקום גדול ולהיפך יש דברים שאינם חשובים בעיניו כלל ואינם תופסים מקום אצלו (והיינו מפני שהחשיבות הוא בבחי' קירוב ושייכות אל הדבר וע"כ במה שיש לו שייכות הוא חשוב בעיניו, ושאין לו שייכות לזה אינו חשוב בעיניו לדבר מה כו'), משא"כ בהמרומם דשום דבר אינו חשוב בעיניו (בבחי' קירוב ושייכות אליו כו') והוא

מובדל מהכל, אדרבה נותן מקום לכל דבר, דכל דבר יש לו ערך ותפיסא קצת כו'. וגם אנו מוצאים דטבע המרומם להיות נמשך אל השפל דוקא כו', דהרוממו' אינו מתגלה בדבר שהוא בבחי' מציאות ויש

תסח

כ"א אל השפלים דוקא כו', וכמו בענין הרחמים הרי ידוע שזהו משום ב' סבות, הא' מצד הדעת וההרגשה שמרגיש את הזולת והחסרון שלו נוגע אליו ומשו"ז הוא מרחם עליו, והוא הרחמים שבא מצד הקירוב דוקא שיש לו קירוב אל הזולת ויודע אותו ואת עניניו וכ"ז נוגע אליו ומעורר הרחמים בלבו שמרחם עליו כו', והב' הוא מצד הרוממו' דוקא דמשו"ז ה"ה רואה שפלות הזולת כו', וכידוע דרחמים שייך על השפל דוקא דמי שהוא באיזה דרגא הרי אינו נופל עליו רחמים כ"א על השפל, וזהו שהוא מרומם להיותו מובדל בערך ה"ה רואה שפלות הזולת וע"כ הוא מרחם עליו לפי שטבע המרומם להיות נמשך אל השפל דוקא כו'. וזה הטעם שגבי המלך ימצא ענין הרחמים יותר מבשרים הגדולים שזהו דוקא מצד הרוממות שבו, דהשרים להיות שאינם ברוממות כ"כ בבחי' הבדלת הערך והיינו שיש להם קירוב ושייכות אל העם כו', אינם רואים כ"כ שפלות הזולת וה"ה עומד באיזה דרגא ולכן אין לו הרחמים עליו כו', אבל המלך להיותו מרומם בבחי' הבדלת הערך ה"ה רואה השפלות של הזולת שאין לו שום דרגא כלל (והכל שפלים נגדו

כו'), וע"כ הוא מרחם עליו, שזהו מפני שהרוממות נמשך אל השפל דמה שאינו שפל כ"א עומד באיזה דרגא אין בו התגלות הרוממו' כ"א בהשפל דוקא הוא התגלות הרוממות כו' (דכמו"כ הוא למע' דמרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח דוקא כו' דמה שהוא בבחי' יש הרי אין אני והוא יכולים לדור כו', ובד"כ כ"ד שבבחי' מציאות א"ז כלי לאוא"ס כ"א בחי' הביטול דוקא הוא כלי לגילוי אוא"ס ב"ה). הרי שהרוממות דוקא נותן מקום לכ"ד וגם מתחבר עם כל דבר (דזהו מה שמרומם נמשך אל השפל כו'), וה"ז להיפך ממשנת"ל בספי' דתהו שלא נתנו מקום זל"ז ולא היו סובלי' זא"ז שכ"ז הוא מצד הרוממו' כו' (ובענין הנ"ל ג"כ צ"ל מאחר שהמרומם נותן מקום לכ"ד וא"כ איך הוא נמשך אל השפל שזהו שאינו עומד באיזה דרגא, ומאחר שנותן לו מקום וערך ה"ה עומד באיזה דרגא כו'). אך כללו' ההפרש בהעדר תפיסת מקום שמצד הרוממו' הוא שאם רואה אותו בבחי' העדר המציאות באמת אז ה"ה נמשך אליו כטבע המרומם להיות נמשך אל השפל כו', אבל כאשר רואה אותו בבחי' מציאות דבר והוא עוד במציאות הפכי כו' אינו יכול

לסובלו כו', וזהו דבספי' דתהו שמצד הרוממו' שהי' בבחי' החסד עד"מ לא הי' תופס מקום מדת הגבו', מ"מ ה"ז נראה גבי מדת החסד בבחי' מציאות דבר כו', ומצד הרוממות א"א לסבול איזה מציאות (ובאמת הרי היש והמציאות אינו כלי אל הרוממות כו' כנ"ל), וכ"ש שהוא מציאות הפכי כו', אבל במדרי' התקון הוא שאינו רואה אותו למציאות דבר ומשו"ז הוא דוקא נמשך אליו כו', וז"ע מרום וקדוש אשכון את דכא כו'.

קיצור. דהנה תהו ותיקון הן מ"ה וב"ן, תהו מלוכה ב"ן ישות ורוממות שלא היו נותנים מקום זל"ז, ולא היו סובלים זא"ז, ומשו"ז הי' השבירה, ולכאורה מה שאינו נותן מקום הו"ע העדר תפיסת מקום, ושאינו סובלו הוא שתופס מקום, וגם הרוממות נותן מקום וערך לכל דבר, וטבע המרומם להיות נמשך אל השפל, וכמו הרחמים שמצד הרוממות, וכמו רחמי המלך על הכל שכולם שפלים נגדו, מרום וקדוש אשכון את דכה, וכללות הענין דברוממות כאשר רואה השפל בהעדר המציאות ה"ה נמשך איליו, וכשרואהו במציאות אינו יכול לסובלו, וזהו ההפרש בין תהו לתיקון.