בס"ד. ליל א' דחה"ש, תרד"ע

תסט

וידבר אלקים את כל הדברים האלה כו', וצ"ל מפני מה נא' במ"ת ש' אלקים והלא ידוע דש' אלקים הוא מדת הצמצום וההעלם כו', ובמ"ת הי' גילוי אוא"ס וכמ"ש וירד ה' על הר סיני שהי' גילוי אוא"ס ממש למטה, וכתיב וכל העם רואים את הקולות רואין את הנשמע כו', ובנתינת התו' פתח באנכי ה' כו', שכ"ז הוא גילוי אוא"ס ממש כו', וא"כ למה נא' כאן ש' אלקים דוקא כו'. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל דספי' דתהו היו בבחי' פירוד שלא נתנו מקום זל"ז ולא היו סובלים זא"ז כו', ולכאו' הענינים סותרים זל"ז דמאחר שהספי' האחרת לא הי' לה תפיסת מקום כלל איך לא היו יכולים לסבול כו', וגם מצינו להיפך שהמרומם דוקא נותן מקום לכל דבר וטבע המרומם להיות נמשך אל השפל כו'. ונת' דכאשר המרומם רואה את הזולת בבחי' העדר המציאות ה"ה נמשך אליו, אבל כאשר רואה אותו בבחי' מציאות אז לא יוכל לסובלו כו'.

רלא) והנה סבת הדבר מה שהזולת נראה למציאות לכאו' זהו מפני שהוא בבחי' מציאות בעצם כו', וכמו בספי' דתהו הרי גם מדת הגבו' הי' בבחי' מציאות מורגש כמו החסד כו', וע"כ לא הי' יכולה החסד לסבול מציאות מדת הגבו' כו', אך באמת לא זהו עיקר הסבה שהרי גם במדות דתקון כל מדה וספי' היא בבחי' מציאו' דבר כו', וע"ה שאינו בבחי' מציאות מורגש כמו בספי' דתהו מ"מ ה"ז בבחי' מציאות כו', דבכל המדרי' יש בחי' המציאות גם במדרי' שלפני אצי' כו'. וכידוע דמן הצמצום הראשון הי' התחלת ענין המציאות כו', וז"ע עד שלא נבה"ע כו' דהיינו קודם שהי' הצמצום כו', דבאוא"ס שלפה"צ לא יש ענין המציאות כלל, דהגם דגליף גליפו בטה"ע והו"ע שיער בעצמו בכח כו' א"ז בבחי' מציאות כלל כו' וכמ"ש במ"א. אבל לאחה"צ הי' התחלת ענין המציאות כו', וכ"ש באצי' שהוא בחי' המציאות שגם האור הוא בחי' מציאות האור כו', וכ"ש שהכלים הם בבחי' מציאות כו', וידוע דכל ענין המדות הן בחי' הרגש עצמו כו' וכמשנת"ל פל"ג ובכ"ד, וע"ה שהמדות למע' אינם כמו למטה וכמ"ש במ"א

שהמדות למע' הן עצמי' לא מה שמתפעל בהדבר כו', הנה זהו בעצם המדות כמו שהן למע' מבחי' פעולה עדיין כו', אבל פעולת המדות דהיינו חיצוני' הכלים וחיצוני' האור ה"ז בבחי' התפעלות כו', שהרי בהכלים נוגע מעשה התחתונים כו', וכידוע בענין עיני ה' המה משוטטים שהן המלאכים הממונים כו' שע"י החטא נעשה כתם בהמלאך ומגיע הפגם בהכלים (בבחי' החיצוני' שלהם כו'), ומ"ש גלוי וידוע כו' הוא בהאור, אבל בהכלים הוא בבחי' יודע וע"י הכלים מגיע בהאור בבחי' ידוע כו' וכמ"ש בתו"א ד"ה ארדה נא דרוה"ב, ומאחר שמגיע שם פגם הרי מובן דהפעולה היא בבחי' התפעלות כו', וגם שהמדות לגבי למע' והוא מה שהחסד הוא בחי' האה' וגבו' בחי' היראה כו', והו"ע רצו"ש דמבו' במ"א ששייך גם בע"ס דאצי' (בבחי' הכלים עכ"פ כו' ועמ"ש בד"ה דבר אל בנ"י וישובו כו'), י"ל שזהו ג"כ בבחי' מורגש כו'. הרי שיש ענין המציאות והמורגש גם במדרי' התיקון כו', ובאמת הרי אין לך דבר שאין לו מקום כו' כנ"ל, והגם דספי' דתיקון אינן בבחי' רוממות והתנשאות כו', הרי יש מדרי' שהן בבחי' רוממו' וכמו בחי' הכתר שהוא בבחי' רוממות דוקא, ומ"מ

תע

מרום וקדוש אשכון את דכא דוקא שאינו נראה לבחי' מציאות כו', וגם בחי' המל' שהיא בבחי' רוממו' והתנשאות דענין המלוכה הוא בבחי' רוממות דוקא כו', ומ"מ ה"ה בחי' מקור לבי"ע ונמשך בבחי' חיות לכל העולמות ונבראים וכמ"ש ואתה מחי' את כולם כו', ע"ה שבי"ע הן בבחי' מציאות ממש כו', הרי שאין הסבה מצד מציאות הזולת כו'. אך עיקר הסבה לזה הוא הרוממות, היינו מה שהמרומם הוא בבחי' מציאות מורגש בעצמו כו', דלהיותו בבחי' מציאות בעצמו ה"ה רואה את הזולת ג"כ בבחי' מציאות כו', וההעדר תפיסת מקום מה שכולא קמי' כלא כו' הוא רק מה שמבטל הכל, לא שהכל אינו בבחי' מציאות נגדו להיות בטל במציאות לגבי' ושהוא רואה אותו בבחי' העדר המציאות כו', כ"א אדרבה כל דבר הוא בבחי' מציאות דבר נגדו והוא רואה אותו בבחי' מציאות שיש לו ערך ותפיסא כו' מאחר שהוא בעצמו בבחי' מציאות כו', אבל כאשר הרוממות הוא בבחי' בלי מציאות בעצמו אז באמת כל דבר כלא וכאין קמי' וכן נראה כל דבר בבחי' העדר המציאות כו'. ועיקר ההפרש בזה הוא בסבת הרוממות אם שהוא בבחי' רוממות

והתנשאות לבד, או שהוא מצד העצם שהו"ע רוממות עצמי שבעצם הוא מרומם לא שמרומם עצמו כ"א בעצם מהותו הוא מרומם ונעלה מאד וממילא בא הרוממות לגבי זולתו כו', והיינו שהרוממות אינו בבחי' מציאות ובבחי' מורגש כי אדרבה אינו בבחי' מציאות ובבחי' מורגש כלל, שז"ע שהוא מרומם בעצם היינו שאינו בבחי' מציאות בעצמו, דכל שהוא בבחי' מציאות בעצמו אינו מרומם בעצם מהותו כו', ובד"כ ענין המציאות הוא שמשו"ז הוא מתרומם על הזולת (וגם בזה יש חילוקים בענין המציאות וכמשי"ת), אבל רוממות עצמו אינו בבחי' מציאות דבר כו', וגם הלא ענין רוממות עצמו היינו שהוא למע' מגדר הזולת (ולמע' היינו שזהו למע' מהעולמו' כו') הרי אינו בבחי' מציאות כו', ובבחי' רוממות זו אין הזולת נראה בבחי' מציאות כלל כו'.

קיצור. והנה מה שהזולת נראה למציאות אין זה מפני המציאות שלו, שהרי כ"ה גם בתיקון, דמהצמצום הו"ע המציאות גם לפני האצי' וכ"ש בחי' או"כ דאצי', וחיצוניות המדות הן בבחי' התפעלות, יודע וידוע, רק לפני הצמצום גם בחי' השערה בכח אינו בבחי' מציאות, ויש בחי' רוממות בתיקון בחי' הכתר, גם מל' בחי' רוממות ומחי' בחי' המציאות דבי"ע, רק הסבה היא מה שהמרומם הוא מציאות בעצמו, להיות הרוממות הוא שמרומם עצמו, ע"כ כל דבר תופס מקום ומציאות רק שמבטל אותו, ובבחי' רוממות עצמי שזהו לא בבחי' מציאות בעצמו כלל, אין הזולת נראה למציאות כלל וכלא ממש.

רלב) והענין למע' הוא דהנה הביטול דתיקון בכלל הוא הביטול בעצם המציאות, שז"ע רך כקנה וקשה כארז, דמדות דתהו בכללות הן בבחי' המציאות ומדות דתיקון הן בכללות בבחי' ביטול המציאות כו', וע"ה שיש בזה מדרי' שהן בבחי' המציאות (וכמשנת"ל פרל"א דגם מדות דתיקון הם בבחי' מציאות דבר כו'), מ"מ בכללות הוא בבחי' ביטול בעצם כו', וכמו מי שהוא בטבע הרך שהוא בבחי' ביטול ושפלות בעצם המציאות שלו, דע"ה שהוא מ"מ בבחי' מציאות ושייך בו עבודה בבחי' ביטול היש כו' מ"מ הוא בטל בעצם כו', כמו"כ הוא במדרי' דתיקון דבעצם יש בזה הביטול בעצם המציאות כו'. אך לפי המבו' כאן בענין הרוממות יובן

תעא

זה בבחי' העצמות שהוא בבחי' רוממות עצמי להיותו עצמי כו', והרי אין בזה ענין המציאות כלל ח"ו כו', אמנם בגילוים זהו בהאור שהוא בבחי' גילוי העצם וכלול בעצמו כו' שהרוממות בזה הוא בבחי' רוממות עצמי כו', וכמו המלך המרומם לבדו וכמו אשר מלך בטרם כל יצור נברא כו' שהו"ע רוממות עצמי כו' (וי"ל דבזה שייך ענין רוממות המעלה כו', דהרי הרוממות שלהיותו עצמי הרי אינו שייך בזה מע' לו' שהוא גבוה במעלתו מאחר שהוא עצמי ה"ז למע' מגדר ענין העילוי כו', והרוממות שמצד היותו גילוי העצם וכלול בהעצם כו' בזה שייך ענין העילוי שמרומם במעלתו כו', וכמ"ש בסש"ב במשל זיו השמש כמו שהוא בגוף כדור השמש שהוא שם ביתר שאת וביתר עז דהיינו שהאור שם בריבוי ביותר ובאופן נעלה הרבה יותר כו' וכמ"ש במ"א, אבל ג"ז הוא רוממות עצמי היינו שהוא מרומם בעצם מהותו ואינו בבחי' מציאות בעצמו כמו העצם כו', וכמש"ש בסש"ב שאינו עולה שם בשם אור וזיו כלל כו'). וכמו"כ הוא גם בבחי' הרוממו' שהוא בבחי' התפשטות מן העצם דלהיותו מרומם בעצם ה"ה בבחי' התפשטות הרוממו'

על הזולת כו', וכמ"ש במ"א בענין כתר מל' ולבוש מל', דכתר מל' הוא בבחי' רוממו' עצמי שמנושא ומרומם בעצם וכמו המלך הקדוש כו', ולבוש מל' הוא בחי' הרוממו' על העולמו' וכמ"ש ה' מלך גאות לבש בבחי' רוממות והתנשאו' על עם כו', והוא בחי' מל' דא"ס כמו שהוא לפה"צ שעלה ברצונו אנא אמלוך כו', שזהו סבה על הרצה"פ שעלה ברצונו להאציל ולברוא כו', משום שאין מלך בלא עם כו', דרצון זה דאנא אמלוך גם כמו שהוא לפה"צ ה"ז רק הארה ובחי' התפשטו' לבד כו', וכידוע דבעצמותו הוא בחי' אור השייך אל העולמות כו' וכמ"ש במ"א, אך זהו התפשטות הארה מבחי' הרוממות עצמי דעצמות א"ס שאינו בגדר שייכות אל העולמות שזהו בבחי' רוממו' עצמי כנ"ל, וכמו אשר מלך בטרם כו', שגם ע"ז אמרו אין מלך בלא עם דפי' אין הן שיש מלך בלא עם כו', ומבחי' רוממות העצמות נמשך התפשטות הארה בחי' הרצון דאנא אמלוך כו', וכמו שאו' המלך המרומם לבדו והמתנשא כו' דמפני שהוא מרומם לבד בבחי' רוממות עצמי ע"כ הוא מרומם ומתנשא מימות עולם כו', וע"כ גם הרצון דאנא אמלוך הוא בבחי' רוממות

עצמי להיותו התפשטות הארה מבחי' הרוממות בעצם כו', ועיקר ענין התנשאות על עם שייך לאחה"צ, אבל בחי' מל' דא"ס כמו שהוא לפה"צ ה"ז בחי' רוממו' עצמי עדיין שבא מבחי' הרוממו' בעצם כו' וכמ"ש במ"א (עמ"ש בדרוש שמח תשמח רנ"ז), ועוד זאת דבחי' הרצון דאנא אמלוך הוא שבא ע"י התגלות דבחי' הרוממות בעצם דבחינת עצמות האור כו'. והענין הוא דהנה ידוע דבפרטי' יש בזה ג' מדרי' (בבחי' המלוכה הכלולה באוא"ס לפה"צ כו') הא' בחי' המלוכה כמו שהיא כלולה בעצמותו שאינו בבחי' המשכה וגילוי כו' (וזהו בחי' עצמות האור שנת"ל), והב' מה שעלה ברצונו אנא אמלוך כו' (והוא בחי' התפשטות הארה מבחי' עצם האור כו'), והג' איך שמשו"ז עלה ברצונו להאציל כו'. וכידוע שכל כח מתחלת הווייתו עד שמוכן להתגלות קודם שמתגלה עדיין יש בו ג' מדרי', וכמו מדת החסד יש בזה ג' מדרי', כמו שהיא נטוע ומושרש בנפש שאינו בבחי' המשכה כלל ולא בבחי' מקור אל הגילוי כו', וכמו שבא בבחי' התעוררות כללי כו', ואח"כ ההשערה באיזה אופן תהי' ההטבה כו', ולמע' הו"ע כי חפץ חסד הוא בחי'

חפץ חסד ההיולי העצמי כו', וכמו שעלה ברצונו להטיב שזהו בחי' התעוררות הטבה כבי' רק שהיא בד"כ עדיין כו', ואח"ז ההשערה באיזה אופן

תעב

תהי' ההטבה שז"ע שיער בעצמו בכח כו'. וכמו"כ במדת המלוכה למע' הוא בחי' המלוכה כמו שהיא כלולה בעצמותו שאינו בבחי' המשכה כלל וכמו המלך הקדוש כו', ומה שעלה ברצונו כבי' אנא אמלוך שזהו בבחי' התעוררות כללי כו', ואח"ז ההשערה בפרט שעלה ברצונו להאציל כו'. אמנם בכדי שמבחי' המלוכה כמו שהיא בעצמותו תהי' ההתעוררות דהרצון דאנא אמלוך זהו ע"י ממוצע שיש ביניהם, והו"ע התורה דכתי' בה בי מלכים ימלוכו כו', והיינו שע"י התו' בא בהתגלות בחי' המלוכה הכלולה בעצמותו, וע"ה שא"ז שנעשה בבחי' מקור רק שמתגלה כמו שהוא בעצם כו', ועי"ז נמצא מזה בחי' התפשטות הרוממות דאנא אמלוך כו', ולהיות שזהו ע"י התגלות הרוממות בעצם ע"כ גם זאת הוא בבחי' רוממות עצמי כו'.

קיצור. והענין הוא דהנה תיקון בכלל הוא בחי' רך כקנה הנחת עצמותו, אמנם ענין הרוממות הוא בבחי' העצמות, רוממות עצמי, אך כמו"כ בהאור הכלול בעצמותו עצם האור הוא בבחי' רוממות עצמי (וי"ל בזה ג"כ רוממות המעלה להיותו בחי' אור עכ"פ), המלך המרומם לבדו, בחי' מלך בלא עם, וכן בחי' התפשטות האור בעצמותו בחי' הרצון דאנא אמלוך סבת הרצון להאציל, להיות שזהו התפשטות רוממות העצמי, ה"ז ג"כ בבחי' רוממות עצמי, כתר מל' ולבוש מל', ועוד שזהו ע"י התגלות עצם האור, דהנה יש ג' מדרי' בחי' מל' הכלולה בעצמותו שאינו בבחי' המשכה, והיינו עצם האור, ועליית הרצון למלוכה, והשערה בכח, ומדרי' ד' היא התורה ממוצע שיהי' התגלות עצם המלוכה בכדי שיהי' עליית הרצון למלוכה, ע"כ הוא בחי' רוממות עצמי.

רלג) אבל יש רוממות שאינו מצד רוממות עצמי כלל כ"א מה שמרומם ומגביה א"ע או שמגביהים אותו להיות בבחי' ממשלה ברוממות והתנשאות ואין בו רוממות עצמי מצד העצם כו', שזהו ההפרש בין רוממות המלך לרוממות השר, דרוממות המלך הוא מפני שיש בו ענין הרוממות בעצם שגם קודם שנעשה למלך ה"ה מלך בעצם שיש בו ענין הרוממות בעצם כו', וה"ה מרומם ומנושא בעצם מהותו שמובדל בערך מן העם כו', וכמו משכמו ולמעלה גבוה מכל העם כו' וכמ"ש במ"א, וכאשר נעשה מלך ה"ז בחי' התפשטות והתגלות הרוממות להיות משתרר ומושל על עם ומדינה בהתפשטות והתנשאות גדולה כו', אבל כ"ז הוא התפשטות מרוממות עצמותו כו', דכאשר נעשה מלך מתגלה בו בחי' הרוממו' שבעצמו ומזה בא התפשטות הרוממות כו' (ולכן לפ"ע רוממות עצמו כ"ה הרוממו' על עם כו' דזה שהוא מרומם בעצם ביותר (דהיינו שיש בו מבחי' המלוכה במדרי' גבוה יותר והוא מרומם ומנושא ביותר בעצם מהותו כו'), גם התפשטות הרוממות שלו הוא ביותר שמולך ומושל על מדינה גדולה וריבוי עם כו', שלא כ"א יכול למלוך על מדינה

גדולה כו' כ"א כאשר יש בו מבחי' הרוממות ביותר כו', וכן התפשטות הרוממות עושה בחי' הרוממו' בעצם דכאשר מולך על מדינה גדולה וריבוי עם נעשה מרומם בעצם ביותר כו', דבאמת א"ז בו בדרך התחדשות כ"א שיש בו בחי' הרוממות בעצם רק שבא לידי גילוי לעצמו ע"י התפשטות הרוממות כו' וכמ"ש במ"א). משא"כ רוממות השר הוא שאין בו בחי' הרוממות בעצם ואינו מרומם ומנושא בעצם מהותו כו', רק שעשו אותו לשר היינו שהגביהו ורוממו אותו להיות שר ומושל

תעג

כו', וכמו גדל המלך את המן כו' שזהו רק מה שגדלוהו ורוממוהו אעפ"י שלא הי' גדול בעצם אדרבה הי' הפחות שבהז' שרים כו', ובזה יכול להיות הרוממות בהתנשאות יתירה מאחר שאינו לפי העצם כלל רק שמגדלים ומנשאים ואח"כ מנשא א"ע כו', ע"כ יכול להיות בזה הגדלה יתירה כו' (רק שסופו ליפול דמאחר שאין בזה ענין עצמי כלל ע"כ סופו ליפול וכשהוא נופל ה"ה נופל לגמרי, וכמו סר צלם מעליהם כו' דזהו לפי שאין בהם או"פ רק מה שהמקיף מחזיק ומקיים אותם, ולכן בעת היותם הם בבחי' תוקף ביותר מחמת המקיף וכאשר סר צלם מעליהם ה"ה מתבטלים לגמרי כו' וכמ"ש במ"א, וכמו המן הרשע שנפל אח"כ בנפילה יתירה ונפל תפול שלא נשאר ממנו מאומה מפני שאין בו עצמי כלל כו', וזהו ההפרש בכלל בין נש"י כו' דעם היות דכשהן נגבהין נגבהין עד לשמים וכשהן נופלין ר"ל כו', מ"מ נשאר בהם וכמו ואף גם זאת לא מאסתים כו' וכמו ואותך לא אעשה כלה כו', והיינו מפני שההגבהה והרוממות הוא מצד העצם כו' והיינו שיש בהם ענין עצמי שזה אינו מתבטל ח"ו כו'), אבל רוממות זאת היא בבחי' ישות

ובבחי' מציאות מאד כו', שע"י הרוממות נעשה בבחי' ישות גדולה ביותר עד שהכל קמי' כלא חשיבי ואינו נותן מקום לשום דבר והיינו שמבטל את הכל מצד הגיאות וההתנשאות שלו כו', וזה ג"כ נוגע אל הרוממות שלו, דלהיות שאינו מרומם בעצם לכן אם לא יבטל את זולתו א"א לו להיות בבחי' רוממות כ"כ דבמה יתרומם על הזולת כו', וע"כ לאחר שמתרומם ה"ה מבטל הכל כו', שכ"ז הוא רק מצד תוקף הישות והמציאות הן בתחלתו היינו תחלת ההתנשאות שהיא רק בבחי' ישות לבד, והן אח"כ לבטל כל דבר כו', ומשו"ז אינו נותן מקום וערך אל הזולת שבאם יתן לו ערך אינו יכול להתנשאות כו' (והיינו שהערך והמציאות של הזולת מגרע ומפחית ערכו ומציאותו כו'), וע"כ כשמתנשא אינו נותן מקום לשום דבר כו', אך כ"ז הוא רק בהתפשטות החיצונה, אבל באמת הוא להיפך שכל דבר תופס מקום אצלו היינו שרואה אותו למציאות דבר (ולכן ה"ז מונע להתנשאות שלו אם יתן לו מקום כו' כנ"ל), משום שבאמת הוא בבחי' מציאות לגבי' להיותו ג"כ בבחי' מציאות כו', והמציאות של הזולת מנגד אליו כו', וכ"ז הוא מפני

שהרוממות שלו הוא בבחי' מציאות וישות כו'. משא"כ ברוממות המלך שהרוממות מצד העצמות אין מציאות הזולת מנגד כלל. דהיינו מה שהזולת הוא אינו מגרע ומפחית מאומה, מפני שהרוממות שלו אינו משום ענין המציאות והישות כ"א מפני שהוא מרומם בעצם, ע"כ אין מציאות הזולת נוגע כלל ואינו מגרע ומפחית מאומה גם בהתפשטות הרוממות כו', והגם דהתפשטות הרוממות הוא בבחי' ישות וכנודע דכל מלוכה הוא בחי' יש כו' וכמ"ש במ"א, מ"מ סיבת הישות אינו מצד המציאות בעצם כ"א מצד הרוממות עצמי דרוממות עצמי הוא אדרבא בחי' העדר המציאות והישות לגמרי וכמשנת"ל פרל"א, וזו היא סיבת הישות דהתפשטות הרוממות כו', הרי גם הישות הזאת אינו בבחי' ישות כ"א שבזה בא בחי' רוממות העצמי כו', ובאמת י"ל דישות דמלוכה אין זה ענין הישות והמציאות כ"א הוא תוקף הכח והעוז שזה בא מהתוקף דרוממות עצמי כו'.

קיצור. והנה גם התנשאות על עם הוא התפשטות רוממות עצמי, ולכן לפ"ע שמרומם בעצם הוא ההתפשטות על עם ומדינה, אבל יש שמרומם עצמו

תעד

ואין בזה ענין עצמי כלל, והוא בתוקף רוממות יתירה (וכשנופל נופל לגמרי) ומבטל הכל, ובאמת הכל תופס מקום וערך אצלו, ובכוונה מבטלו בתוקף שלו מפני שמגרע מציאותו, משא"כ ברוממות מצד העצם אין הזולת מגרע מציאותו, מאחר שאין הרוממות מצד המציאות כ"א מצד העצם, והרי מלוכה היא בבחי' ישות זהו ג"כ מצד רוממות העצמי ובאמת זהו תוקף הכח שבא מתוקף רוממות העצמות.

רלד) והענין י"ל עפמ"ש בש"א בענין וסוס אשר רכב כו', דסוס בגימ' ב"פ ס"ג שם ס"ג שעולה למע' ושם ס"ג היורד כו', דאות סמ"ך מורה על הסתימות וההעלם דא"ס כמו שהוא סתום מצ"ע כו' וכמשנת"ל פ' ר"ה ור"ז, והוא בחי' פלא עליון דהיינו בחי' הפלאת האור למע' בעצמותו בלתי יבוא למטה כלל כו', וכמו שבחי' פלא זה הוא למע' בעצמות, כמו"כ גם בבואו למטה הוא סתום ונעלם והוא מ"ש אתה אל מסתתר, ובחי' הסתר זה הוא באותיות הטבע כו' והוא ההסתר שאינו בהדרגא כלל כו' (ועמשנת"ל פרכ"ד ורכ"ה), וכאשר ההסתר הזה נהפך לאור ה"ז בחי' גילוי העצמות ממש כו' וכמשנת"ל שם, וזהו ג"כ מה שהתהוות המציאות הוא מבחי' העצמות דוקא כו', דכשם שכל ההעלמות וההסתרים הן מבחי' העלם העצמי הסתום בעצם כו', כמו"כ התהוות היש והמציאות הוא מבחי' העצמות דוקא כו', ולכן הביטול שבעולמות עצמן הוא בבחי' אין עוד שלמע' יותר מהביטול שבאור שהוא בבחי' כלא חשיב לבד, ובמציאות היש הביטול הוא בבחי' אין עוד כלל כו' וכמ"ש במ"א ונז' לעיל פקע"ח. וכמו"כ בבחי' המל' דבחי'

הישות והתוקף דמלוכה זהו מבחי' רוממות העצמות שלמע' מבחי' גילוי כו', וכמו ויתן עוז למלכו כו' וכמ"ש ה' בעזך ישמח מלך כו', שזהו מה שנותנים לו התוקף דבחי' הרוממות עצמי כו', דבחי' התפשטות המלוכה שבא בבחי' רוממות על עם בתוקף הישות והמציאות זהו מבחי' הכח והעוז דבחי' מל' שלמע' בבחי' עצם הרוממות כו'. אבל בעצם מהותו ה"ז בבחי' ביטול המציאות לגמרי כו', דכשם דבחי' הרוממות עצמי ה"ז בתוקף גדול, דכל עצמי הוא בתוקף כו', ואינו בבחי' מציאות דבר כלל שז"ע העצם שאינו בבחי' מציאות כו', כמו"כ תוקף ההתנשאות בפועל להיות שזהו תוקף העצמות ה"ז בבחי' ביטול המציאות לגמרי כו'. וכמו דוד המע"ה בתוקף המלוכה שלו הי' בבחי' ביטול ושפלות לגמרי ונקרא דוד עבדי כו', וכתיב כי עני ואביון אני ואם לא שויתי ודוממתי כו' בבחי' תכלית השפלות והביטול כו', ואינם סותרים זל"ז כלל דעם היות שהי' בבחי' ביטול לגמרי היתה המלוכה בתוקף ההתנשאות בבחי' תוקף העצמי כו', והגם שהי' בתוקף ההתנשאות הי' בעצם מהותו בבחי' ביטול במציאות לגמרי כו', וגם זאת שכל

דבר נראה בבחי' העדר המציאות כו', דהרי באמת הכל בטל במציאות לגמרי כו', וכמו דלגבי רוממות המלך הכל מתבטל במציאות לגמרי שאין בו שום תפיסת מקום לעצמו ומתבטל בעצם מהותו כו' כנודע, וזהו דברוממות המלוכה הכל שפלים נגדו והכל אין ואפס נגדו שאין זה מצד התנשאות יתירה שבו שמבטל הכל, כ"א שהן בעצמן (וכן גבי המלך) אינם תופסים מקום וערך כלל לגבי הרוממות שלו (דגם ההתפשטות הוא מבחי' רוממות העצמות כו' כנ"ל), והן באמת בבחי' ביטול כל מציאותם כאלו אינם בבחי' מציאות כלל כו', וברוממות המלוכה נראים כמו האמת שרואין אותם בבחי' בלי מציאות כו'.

תעה

קיצור. וע"ד ש' ס"ג שיש בו ב' מדרי' עולה ויורד, וכמו סמ"ך סתום בעצם, ולפ"ע זה הוא ההסתר לגמרי, וכמו התהוות היש הוא מהעצמות דוקא, ולכן ביטול היש הוא בבחי' אין עוד, וכמו"כ תוקף המלוכה הוא מתוקף העצמות, ובאמת אינו בבחי' מציאות כלל, כמו העצמי שהוא בעצם התוקף ובלי מציאות, וכמו"כ הזולת הוא בלי מציאות בעצמו שמתבטל בעצמו מפני הרוממות וכן גבי המרומם הוא בלי מציאות וערך כלל, שכן הוא באמת וברוממות המלוכה נראה האמת.

רלה) אך לכאו' סותר לזה מה שאנו רואין שהמרומם דוקא בבחי' רוממות אמיתי אינו מבטל שום דבר ואדרבה נותן מקום וערך לכל דבר כו', ובאמת אין לך דבר שאין לו מקום ואיך נאמר שאינו במציאות כלל וכן הוא נראה בהרוממות בבחי' בלי מציאות, דלפי הנ"ל לכאו' הוא להיפך דכל דבר שנמצא ונתהווה יש לו מקום והרוממות דוקא נותן מקום לכל דבר כו'. אך הענין הוא דזה שיש לו מקום ונותן לו מקום אין זה שהדבר מצ"ע יש לו מקום וערך כ"א מה שנותנים לו ערך, דעם היות שאין לו שום ערך ותפיסא כלל וכלל לגבי הרוממות, ובאמת ה"ה בטל במציאות לגמרי לגבי הרוממות כנ"ל, מ"מ טבע הרוממות האמיתי כאשר בא בבחי' התפשטות והתגלות שנותן מקום לכל דבר, וגם לדבר הקטן ביותר נותן לו ערך ומקום כמו לדבר הגדול כו', וזהו מפני שהתפשטות הרוממות הוא מבחי' רוממות העצמות לא בבחי' מציאות וישות כו' כנ"ל, ע"כ הוא נותן מקום לכל דבר הגם שמצ"ע אין לו שום מקום וערך כלל כו', ודוקא בבחי' בהתפשטות הרוממות דכאשר הוא ברוממות עצמי בעצם אינו בגדר נתינת מקום לשום דבר כי

מובדל בערך לגמרי כו', אבל כאשר הוא בהתפשטות הרוממות ה"ה נותן מקום לכל דבר כו', ועם היות שנותן להם מקום וערך אין להם שום מקום וערך מצד עצמן כלל כו', דזה שנותן לו מקום אין זה שהדבר תופס מקום אצלו, דבאמת אין הדבר מצ"ע תופס מקום כלל רק מה שהוא נותן לו מקום וערך, ולכן הגם שנותן לו מקום אין להדבר מקום מצ"ע כלל כו', דכן הוא בידיעת הרוממות דמצ"ע אין להם שום מקום כלל רק שהוא נותן להם מקום וערך כו'. וזהו ההפרש בין המרומם לשאינו מרומם, דמי שאינו מרומם ה"ה נותן מקום וערך לדבר שיש לו מקום מצ"ע היינו לדבר שתופס מקום אצלו, ועם הנתינות מקום נעשה הדבר בבחי' מציאות יותר להיות שזהו בבחי' קירוב הערך, וא"כ בזה שנותן מקום להדבר הרי הדבר הוא אצלו בבחי' תפיסת מקום יותר דהיינו בחי' המציאות והערך יותר כו', משא"כ המרומם נותן מקום לדבר שאין לו מקום וערך מצ"ע דהיינו שמצ"ע אין זה תופס מקום כלל, וע"כ עם הנתינות מקום אין מ"מ להדבר מקום מצ"ע להיות שזהו בבחי' הבדלת הערך ואינו נתפס בזה, לכן הדבר מצ"ע אין לו מקום וערך כלל

כו' (ובזה מתורץ איך טבע המרומם להיות נמשך אל השפל מאחר שהוא נותן מקום להדבר א"כ אינו שפל כו', דלפי הנ"ל מובן להיות שזהו רק מה שהוא נותן לו מקום וערך אבל הדבר מצ"ע אין לו מקום וערך כלל, א"כ הרי מצ"ע הוא שפל שלא בבחי' מציאות כלל וע"כ טבע המרומם כו'). וי"ל הענין למע' ע"פ הידוע בענין דעת עליון דהדיעה העליונה היא שלמע' יש היינו בחי' יש האמיתי כו' ולמטה אין שהכל בבחי' אין ואפס ממש כו', ומבואר הענין במ"א להיות מעצמות האוא"ס א"א שיהי' איזה מציאות דבר

תעו

והתהוות המציאות הוא רק ע"י הצמצום כו', וכאשר לגבי אוא"ס אין שום דבר מצמצם ומעלים כלל ומאיר האוא"ס בגלוי לאחה"צ כמו קודם הצמצום, לכן באמת העולמות והנבראים בטלים במציאות לגמרי שאינם בבחי' מציאות כלל כו', ולכאורה אינו מובן והלא מ"מ נתהוו העולמות וכתיב בראשית ברא אלקי' כו' ואיך אינם במציאות כלל כו'. ולפי הנ"ל י"ל דבאמת כל העולמות אינם במציאות כלל, ומה שהן במציאות זהו רק מה שהאוא"ס נותן להם מקום ומציאות אבל לא שהן בבחי' מציאות מצ"ע כו', ועם היות שנותן להם מקום מ"מ אין להם מקום מצ"ע כו', וכך הוא בידיעתו ית' שאינם בבחי' מציאות כלל וכלל רק שהוא ית' נותן להם מקום וערך כו' (דהעולמות בידיעתם הוא שיש להם מקום מצ"ע וה"ה בבחי' מציאות כו', וזהו בבחי' ד"ת שהוא בההארה השייכה אל העולמות שהיש תופס מקום כו' וכמ"ש במ"א, משא"כ בידיעתו ית' מה שנתהוו הוא רק שהוא ית' נותן להם מקום דבאמת אינם במציאות כלל כו'). ועפ"ז יש להמתיק מה שמבואר במ"א בענין ה' אחד מלמטלמ"ע דהנבראים לאחר שנתהוו ה"ה כלולים בעצמותו וממילא

אינם במציאות כו', ומבו' שם דמ"מ נתהוו הנבראים דהרי שם אלקי' הוא אמת רק שהשם אלקי' כלול בעצמותו כו', ולפי הנ"ל י"ל ענין ההתכללות דשם אלקי' בעצמותו הוא שזהו רק מה שהאוא"ס ב"ה נותן מקום וערך אל הנבראים כו', והרי שם אלקי' אמת בידיעתו ית' שיש מציאות לנבראים וזהו ע"י שם אלקי' דוקא, וכנ"ל דבבחי' רוממות עצמי ממש הרי אינו בגדר נתינת מקום כלל רק בהתפשטות הרוממות כו', וז"ע שם אלקי' שהוא כענין בחי' התפשטות הרוממות כו' (ועמ"ש במ"א בענין המלך הקדוש והמלך המשפט כו') ה"ה נותן מקום וערך לנבראים כו', אך הוא כלול בעצמותו שזהו רק מה שהוא ית' נותן להם מקום לא שיש להם מציאות מצ"ע דמצ"ע אינם בבחי' מציאות כלל כו' (וביחוד דמלמעלמ"ט הוא שהוי' הוא אלקי' והיינו שמציאות הנבראים הוא שהן אלקות כו' וביחוד דמלמטלמ"ע הוא שאוא"ס נותן מקום שזהו באמת בלי מקום ובלי מציאות כו').

ועפ"ז יובן מ"ש וידבר אלקי' את כה"ד כו' דהנה גילוי בחי' ד"ע הוא שנתחדש במ"ת דהרי עד מ"ת הי' העבודה בבחי' ד"ת וכמ"ש וארא כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, ופירש"י לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי והו"ע ואמת הוי' לעולם בחי' ד"ע שהיא הדיעה האמיתית כו' ועל מ"ת נא' לכן אמר לבנ"י אני הוי' גילוי בחי' ד"ע כו', והנה בד"ע הגם שזהו גילוי שם הוי' הרי יש בזה ג"כ שם אלקי' רק שזהו מה שאוא"ס נותן מקום כו', וזהו אמיתית היחוד דהוי' אחד שהעולמות נבראו ומ"מ ה"ה בבחי' אחד לפי שהם כלולים בעצמותו ובטלים ומיוחדים כו', וזהו שנא' במ"ת וידבר אלקי' ומ"מ הי' גילוי אוא"ס ממש למטה ואמר אנכי הוי' כו' גילוי שם הוי' ממש כו' דשם אלקי' אינו מסתיר ומאיר הגילוי דאוא"ס כו', והשם אלקי' הוא כלול בעצמותו דהיינו שזהו רק מה שאוא"ס נותן להם מקום וערך ובאמת מצ"ע אין להם שום מקום כלל כו' והוא אמיתית היחוד דהוי' אחד כו'.

קיצור. ולכאו' הרי המרומם נותן מקום לכל דבר, ונמשך אל השפל, הנה זהו שהמרומם בעצם נותן מקום וערך לדבר שאין לו מקום וערך מעצמו

תעז

ונמשך איליו (ולכן לא נעשה בזה בבחי' מציאות, משא"כ האינו מרומם בעצם נותן מקום לדבר שיש לו אצלו מקום, ובזה נראה אצלו במציאות יותר), ושייך זה רק בהתפשטות הרוממות, כי עצם הרוממות מובדל לגמרי, וז"ע ד"ע דכל"ח והלא נבראו העולמות, זהו רק שהוא ית' נותן להם מקום ומצ"ע אין להם מקום, וזהו ש' אלקים הכלול בעצמותו בחי' התפשטות הרוממות. וזהו וידבר אלקים גילוי בחי' ד"ע שנתחדש במ"ת.