ה'קיד

ב"ה ה' ז' כסלו רפ"ב

התמי' מו"ה שניאור זלמן שי'

שלום וברכה

םימתה ונידידי הפמ תאצ ירחא םויה ינעיגה,אריו 'גמ ובתכמ... שי' אשר אתו דברתי דבר הישיבה שבמחנם, גם כתבתי בקצרה, צריכים להשתדל, כי ידידינו הר"א שי' מפאצעפ יבוא אליהם בהקדם האפשרי.

כבר כתבתי לכ' אביו ידידי הרד"מ שי' בארוכה (ע"י פאסט בי"ט לחדש העבר) על דבר נחיצות ההשתדלות והעיקר העשי' בפועל וההתמסרות לזה בכל לב ונפש, ויסין אז מיט דעם אייברשטינס הילף דארפמען דאס דורך טאן, כפי רצון ד' הנאמר ע"י עבדו הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ואז יקוים הבטחתו אלינו היות עמנו יחד בהתעוררות רחמי' רבים.

בעינינו ראינו כי העושה בקבלת עול מגיע בעבודתו למעלה מעלה מאשר מגיעי' ע"י השגה, אשר האמת עד לעצמו, ונראה במוחש דבר נפלא במאד, הנה שנים לפנינו, שניהם מתאימים בכשרונותם, זה עוסק בידיעה והשגה (וגם עובד בתפלה וזיכוך המדות לפ"ע) וזה עוסק בעשי' בפועל בקבע"ו ליסד חדר, תלמוד תורה, ישיבה, ועם זה הוא לומד גם לעצמו מעט, ועוסק ג"כ בתפלה לפ"ע כו' אמנם ממעט בזה מפני טרדתו בעשיית אלו לטובת הרבים, הנה רואי' במוחש כי עלה יעלה בעניניו בעבודה ביתרון על העוסק רק בשביל עצמו. והפלא בזה הוא מה שבעצם הידיעה וההשגה, וייס דער א ענין טיפער און איידעלער, עפעס ער נעמט דעם ענין באופן אחר. דלכאורה ידיעה והשגה בא ביגיעה דוקא, וכל אשר יתיגע יותר, הנה יותר יודע את הענין, דכן הוא ענין השגה, דמה שלומד יותר, היינו ענין זה עצמו כמה פעמי' זה אחר זה הרי נמצא לו עומק יותר בהענין, וגם זה מה שנעשה לו ברור יותר מכמו שהי' תחלה, הוא זה שהענין נתקרב לו והוא נתקרב אל הענין. וא"כ אז הרי זה קרוב להתאחדות, היינו שעי"ז ששכלו מקיף את ההשכלה, וההשכלה מוקפת בשכלו (כמבואר בסש"ב) קרוב הדבר שיתאחד ממש עם ההשכלה, וכל התאחדות היא שהאחד מן המתאחדי' צריך לפעול על השני, כלומר המשכיל וההשכלה, הרי שנים הם, וכשמתאחדים צריך הא' לפעול על השני, אם המשכיל על ההשכלה, או ההשכלה על המשכיל (דהתאחדות זו היא כעין התכללו' כו').

ובזה יתחלקו חכמת כל המיני חכמות, וחכמת התורה בכלל והשגה פנימי' בפרט. דשאר החכמות המשכיל פועל על ההשכלה, והתורה וחכמת האלקות ההשכלה פועלת על השכל.

וטעם וסיבת הדבר הוא כי כל החכמות הם מהמאוחר אל המוקדם, ובשכל יסודם, חכמת התכונה הרפואה והדומה, הנה הדברי' הם נמצאי' בפועל נצבים לעינינו, רקיע ובו תנסר שמש וירח וכוכבי אור, רואי' אנחנו כי ביום הירח והכוכבי' לא יראו ובלילה יזהירו, מהלכם באופן כזה או כזה. כן רואי' אנחנו כי האיש וכל החי הוא צומח מקוטן לגודל, וצמיחתו והבראת גופו בענינים מן הענינים תלוי באופן מזונותיו וכלכלתו בכלל. ובאים החכמים לדרוש ולחקור בזה, והיינו דכל ענינם הוא למצוא טעם שכלי על היות הדבר כן, וכמו שיחקרו מדוע יתנענעו הכוכבים בכלל, ומפני מה משנתה מהלך זה ממהלך אחר, כן בדרכי הרפואה, ואינם חוקרים על מקורם הראשון היא ההתהוות מאין ליש. ולזאת כאשר ישיגו טעם מן הטעמים בהשכלה על הדבר מפני מה הוא כן, הם מסתפקים בזה, ואין כוונתם בהבנת הדבר והשגתו כ"א בהמצאתם אשר הם המציאו, וזה יקר אצלם (אשר בדוגמת זה ישנו גם במשיגי ומשכילי בחכמת אלקות, אשר עליהם יתאונן הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בקונטרס תר"ס בענין העבודה שממציאי' המצאות בפירוש מזמורי התפלה וכו').

ובא לב' סבות עיקר ותולדה. העיקר, דיסוד החכמה הוא רק ביאור על דבר מופתי (ידוע במושכלות אמיתיות, כי המופת הוא בכן החכ', ולא שהמופת יהי' ראשי' החכמה ותכליתה, שזהו הגסות והחומריות שבציור קומה דחכ'), והתולדה דשכל בכלל (למהותו העצמי) אינו בענינו לשנות את המדה (בטבעו משנה את בשר פני האדם ועורו הגשמי, כנודע בפשיטת ענין חכמת אדם תאיר פניו, וגם זה על היותר בחכמות הקרובי' אל נתוח או הילוך הנפש, באדם ובכל דבר, מכמו המתחכמים רק ולבד בעניני הגופנים של הנבראי' והנוצרים). ולא זה בלבד, אלא שהשכל הוא בטבע כזו שענינו לפעול (דשרשו ענג, ותענוג נמצא בכל, ופועל על הכל), אמנם אם אי אפשר לפעול מאיזה סיבה שתהי' (כמשי"ת אי"ה) והפעולה בשכל מוכרחת היא (מפני מהותו העצמי שהוא ענג כו'), א"כ אם אינו פועל לטוב, הוא פועל בהפכו,

(והעיקר נראה ההיפך בחיות המדות, כמו אהבה שהוא קירוב, ובמילא הוא הכנעה ושפלות, וכמו ב' אוהבים נאמני' גם אם יהי' הא' שיתגדל ויתעלה ואוהבו ירד במצבו הן בחומר והן בעניני' הרוחנים (באופן שלא יגרום ברוע מעשיו להתפרד בשביל זה), הנה מפני האהבה מתקרב אל השפל והדל, החיצוני' היא האהבה שהוא הגוף והחיות הוא ההתמסרות פנימי, וכן בהיפך האהבה שנאה זה הגוף והחיות הוא הרוממות והתנשאו' ודחיית זולתו. הנה השכל להיות שבעצם מהותו אין ענינו לפעול בהמדות, וגם זה שהמדות הם ציור לעצמם בשרש מיוחד אינם נפעלי' מן השכל, בדבר שהוא היפך מהותם העצמי (דאמיתת העבודה הוא לעשות ממדות שכל, כמבואר בדא"ח, דשכל מהותו מנוחה, ומדות מהותן התפעלות, והעבודה האמיתית להפוך את המדות מן הקצה אל הקצה, באהוי"ר לד' בתומ"צ בהתפעלות של מנוחה כו'), אמנם השכל בעצם מהותו העצמיי ענינו לפעול מבלי התחשב אם מתקבל בהמקבלים או שאינו מתקבל, ולהיות שבהמדות אינו מתקבל, לזאת הוא פועל יותר בחיות המדות, להיותם אינם כל כך מדה, והם קרובים יותר אל מהות השכל, שהוא חיות, ושכל על שכל פועל. אשר נמצא יוצא מזה כי השכל במקום שאינו פועל על המדות (והיינו כשאין עבודה ויגיעה כמבואר בדא"ח בענין פעולת השכל על המדות) אז הוא פועל להיפך כו').

אמנם התורה בכלל וחכמת האלקית בפרט, באה מן המוקדם אל המאוחר, מן האמונה אל ההשגה. מאמינים אנחנו כולנו בתורת משה הנתונה מאת האלקים בסיני ויודעים אנחנו כי כל הנאמר כן הוא מבלי נצרך לנו טעמים על זה. וביאור עיקרי בכל הוא, כי זהו חכמתו ורצונו ית', ויסוד ההשגה בעיקרה הוא החלטת הדבר כי הבריאה היא יש מאין, ואשר מאמיתת המצאו ית' במציאות בלתי נמצא, נבראו ונתהוו כל הנבראי' מרוכ"ד עד סוכ"ד ברצון המוחלט, וכל העבודה היא לזכך הבשר, בשר הגוף, כי יכיל כחות הנפש המתלבשי' בו, להיות כולם בטלים ומיוחדי' לנפש, כי יאירו כחותיו בהם, כאשר ישכון האור בהכלי, בשלימות מציאות הכלי והזדככותו.

אשר היוצא מזה הוא כי האמונה תתגבר על השכל, לא לבד במהותה העצמי, כי אם גם בפעולתה על השכל. דהכת הא' הנה לבד שכללות התעסקותו הוא במושכל פחות וכנ"ל, הנה עוד זאת ישיגו בו רק כאשר יוכלו בכח עצמם, ובמילא כל ענינם להוריד השכל לעצמם ולגשמו, ואז יבינו אותו כמו ובמה שיבינו. והכת הב' מתחילים מן האמונה ובאים אל הידיעה, ומה גם בידיעת חכמה נסתרה, ובאה ברורה וגלוי' אליהם, אשר בעין שכלם יראוה מקרוב, ועוד זאת כי החכמה תאציל מאורה עליהם בכלל ועל מדותם בפרט, כי גופי המדות הם מבררי' ומזככים בעצמם (להיות זה ראשי' ענינם כנ"ל) ותוכן לבותם משתנה בדרך ממילא מפני תוקף אור המושכל הנפלא.

והיוצא מהבכן הוא, דבכת הא' המשכיל פועל על ההשכלה, כלומר שמגשמה ואז מבינה, ער פאר גרעבט דעם ענין און יעמולט פאר שטייט ער דאס. אשר בכל אופן הנה זה שמבין הוא רק הגשמת הדבר, והיינו ביאור וטעם היות הדבר כן, ועיקר הדבר היינו השגת פנימי' אמיתת סיבת היות הדבר אינו יודע. והכת הב' הוא שההשכלה פועלת על המשכיל, והיינו שהוא מזדכך ונעשה כלי לקבל ענין רוחני, ער וערט איידעלער, און דורך דעם פאר שטייט ער דעם ענין, שאז היא התפיסא בעצם הדבר. הכת הא' שובר' את ההשכלה שהיא הצורה ומגברת החומר, והכת הב' שוברת את ההגשמה שהוא החומר ומגברת את הצורה. אשר כל אדם יבין ויסכים כי יתרון כת הב' על הא' הוא בעיקר ועצם הדבר. וכאשר יתבונן המבין בגוף ועצם הדבר ימצא כי יתרון כת הב' על הא' הוא רק בענין א' בהגברת הקבע"ו על השכל, והיא השליבה הראשונה בסולם המוצב במוח דעת האדם וראשו מגיע בהשגת השכלות אין סוף וחקר.

אמנם כל זה יבאר לנו בכללו' ההבדל בין שאר החכמות לחכמת האלקי, אשר בזה נמצא טעם כי חכמי כת הא' גסי הרוח, ושאר מדות, המראה לדעת כי החכמה לא האירה בקרב ביתם פנימה להאיר מחשבתם דיבורם מעשיהם והנהגותיהם, וכת הב' הם בעלי מדות נעימי' (על הרוב), ובכל אופן החכמה תאיר בפנות כל מעשיהם עכ"פ (מלבד אשר המצא כי לא יבוא בפועל מפני העדר העבודה לגמרי, כמבואר בדא"ח).

אבל מ"מ יוקשה מדוע יהי' ההבדל גם בין חכמי ועובדי כת הב' עצמם, כמבואר לעיל במה שנראה במוחש כי העובד יתרון מעלה לו על המשכיל. ובעומק יותר יוקשה הנסיון הזה כי על הרוב נראה כי גם בגוף ועצם ההשגה (באם שהוא שייך בכללותו למדרי' כזו, כי ישנם כמה שהם רק עובדים א' בגופם, בהשתדלות וזהירות כו' ואינם בכלל משיגים, מפני קושי כשרונותיהם או סיבות שונות, אבל מי שאין לו סיבות המונעי' אותו מהשגה, ורק זה שלהיותם בעלי עבודה כנ"ל ומ"מ משיגי' בטוב, ועוד יותר כי בגוף ועצם ההשגה) הם מבינים בעומק ופנימי יותר מן המשכילים.

אך הענין הוא דהנה אמיתת עצם ענין השכל הוא שתופס את הענין בהפשטה שלא בהתלבשות, וכן הרגשת דקות הענין קודם שבא עדיין בהתלבשות דבר מה, ער דער הערט דיא איידלקאייט ויא איידער עס טוט זעך נאך אן אין א זאך, כן מבואר בדא"ח, ושזהו שכלי בעצם.

ביאור דבר זה הוא כי בכל דבר יש חומר וצורה (ולהיות כי העצמי (של ההשכלה בהפשטה) והרגש דקות הענין, מתאחדים ביותר, אף שהם חומר וצורה, אמנם לעוצם מעלתם, להיות כי האמור בזה ימצא גם בזה, והאמור בזה ימצא גם בזה, לזאת יתבאר כי לפעמי' הרגשת דקות הענין הוא החומר ותפיסת עצם השכלי היא הצורה ולפעמי' יובן באופן אחר (ומבואר במ"א בארוכה בטעם הדבר), ושניהם אמת).

ויובן זה מלבושי הנפש מחדו"מ. המחשבה אם שהוא ג"כ רק לבוש לנפש (ואינו עצמי ממש) ומ"מ הוא לבוש המיוחד עם הנפש, דנפש המשכלת מתגלה ומתלבש בו, בשכלו העצמי כמו שהוא, ולבוש המעשה הוא לבוש חיצוני, והחיות בלבוש החיצון בא מלבוש המח' דוקא, וכמו במצות מעשיו' הרי העיקר הוא הפועל ועשי', אבל חיות העשי' בא מהכוונה שהיא מח' הנותנת חיים בכל פועל, דמצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. התאחדות הפנימי הזה דמח' שהיא רוחניות עם ההגשמה של העשי' הוא ע"י הדיבור שהוא לבוש האמצעי (והוא דיבור דתפלה כמבואר בדא"ח, ובתנאי דיבור זה בכלל, ולפי אופן מהו' הדיבור ותוכנו (והיינו כפי אופן עבודתו בתפלה כו') לפי אופן כזה יהי' עניני בהתחברות המח' והעשי'). אשר כמו"כ הוא בהשגה, דהשגת העיון הוא במח', אבל שם הוא רק כמו כלי בלבד שמתקבל בו גילוי הנפש, והוא הפשטת הענין מכל ציור לגמרי (ולכן יובן בכמה פנים כמו שמבואר במ"א), ואח"כ בא לידי הרגשת דקות הענין (שהם סברות שכליים מבלתי מתלבשים עדיין בענינים פרטיי' וסברא אחת יכולה להיות בכמה הלכות, שגוף ועצם ההלכות רחוקים זמ"ז), ומזה בא לידי השגה והבנה במוח ממש בתפיסת השגת מושכל זה.

ש[מ]הנתבאר יובן שיש כאן ב' עניני', הא' העיון הפנימי בעומק המח' שהוא הנחת פשיטת הענין (כמו שמופשט מכל ציור דבר (ובל' החסידות נק' זה, דער דערהער אין דעם אלקות (געטליכקאייט) פון דעם ענין), ואינו ענין המושג כ"א המתקבל (וזהו משה קיבל תורה מסיני, שקיבלה כמו שהיא, ולא שלמדה בלבד (שהיא מדרי' הג' כנ"ל בהשגה כו') וכן מסרה ליהושע בבחי' קבלה), ומזה בא הרגשת דקות הענין, שהוא כן, כמו שקיבלה, וגם זה בהנחה עדיין[)], והענין הב' הוא ההשגה.

והיוצא מזה כי כל מה שמזכך הכלי' שלו שיוכלו לקבל את אשר מונח בנפש, הוא מגיע למדרי' עליונה יותר, ולזאת העיקר הוא הקבע"ו, דקבע"ו גורם הזדככות הכלי' והנחתם (פי' התמסרותם) למה שלמעלה מהם, לזאת עשי' לעילא, ובזה יתרון העובדי' על המשכילים גם בגוף ועצם ההשגה.

ובזה יוטעם לי הדברים, מה ששמעתי מהוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, דרך אגב, בין הערבים י"ג ניסן אחר שאיבת מים שלנו בשנת תרע"א, וכאשר הביאו את המים להעמידם במקומם, נכנס לדירת כבוד א"ז הרבנית הצדקנית זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע וישב בחדר היוצא להחצר, לא רחוק מהחלון (לחכות על ביאת הרב לסדר מכירת החמץ, להתפלל ערבית, ולהתחיל בבדיקת חמץ), ובתוך כך עברו כמה תלמידי' מה שחזרו מבית הא[ו]כל, מקום שם העמידו את ההין מים שלנו, ויעבור אחד התלמידי' אשר בקיץ תרס"ט הצטער ממנו, אם כי שקד בלימוד בנגלה ודא"ח (בד"כ למד הרבה, ובעל חושים נעלים), רק שהי' מגושם בטבע בחומריו' ואהב צחות (א גלייכוערטיל) והדומה. כאשר עבר התלמיד הזה, אמר לי, זעה ואס עבודה בפועל מאכט, ער איז דאך גאר א אנדערער ויא גיוען, טראגין מים שלנו מיט א הרגש איז משנה את המהות ממש. ר' הלל האט גיזאגט אז ער איז א זהיר במצות כדי פארשטיין און עם זאל זעך אפלייגן א וארט חסידות.

היוצא מכל המובן, האיש החפץ בחיי נפשו, כי אור נשמתו יאיר בקרבו ובכל עניניו, ישתדל בכל כח ועוז בעשי' בפועל בד"כ, ובפרט בהנוגע לרבים בתורה אור, אז יפתח לו השי"ת את אוצרו הטוב, וישלח לו עזרתו מקדש להצליחו בכל מעשי ידיו, וכאל אשר לו יבורך בברכה כפולה ומכופלת בגו"ר.

והי' ברכה כאו"נ והדו"ש בן מו"ר.