מו, ב

בה"ג שלפי שעיקר ענין זה דידיעת האלהות הוא מושג ונרגש כנ"ל א"כ לא יתכן ציווי ע"ז כי הציווי אינו נופל אלא בדבר שיש בו בחירה (כמ"ש הרמב"ם פ"ב מן השמנה פרקים) אם בדעות או במחשבה ודבור לחשוב או לא לחשוב, לדבר או לא לדבר, לעשות או לא לעשות אבל דבר המורגש ונראה לעין מה יתכן ציווי ע"ז להרגישו או למנוע מהרגיש אחר שמורגש שהרי אנו רואים העולם חי וקיים מחיי החיים וכמשנת"ל פ"א לכן לא מנה זו במנין המצות אמנם הרמב"ם וסיעתו ור' יונה וסיעתו שמנו זה במנין המצות טעמם כי הציווי הוא על העמקת הדעת וההתבוננות בדבר זה הידוע שע"ז יתכן ציווי כי גם שהדבר ידוע אעפ"כ אם לא יתבונן תמיד בזה ויסיח דעתו לדברים אחרים לא יועיל כלום ואפי' שיחשוב זאת במחשבה והרהור לבד אינו כלום אלא צריך להעמיק דעתו דוקא ואז יפתחו המדות כו' וע"ז נאמר וידעת היום והשבות אל לבבך (דברים ד' ל"ט) וגם הציווי הוא על ההאמנה במה שא"א להשיג בדעת כנ"ל וז"ש הרמב"ם בס' המצות שהציווי הוא בהאמנת אלהות ובריש ס' המדע אמר לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכלל בזה ב' דברים שהם ידיעת מציאותו הנודע בדעת וגם האמונה בו והם מצוה א' להשים דעתו ע"ז וגם להאמין כנ"ל והר' יונה עשה מזה שתי מצות מצות האמונה מפסוק אנכי כו' ומצות הדעת מפסוק וידעת היום, ואמר וז"ל ומעלת התבונן בגדולתו ית' כמ"ש וידעת וגו' נמסרו לנו במצות עשה, וכ"כ בספר חרדים משמו, וז"ש החינוך לידע ולהאמין שיש אלוה ר"ל מה שאפשר לידע ידע דייקא ומה שא"א לידע יאמין כמשי"ת ואיהו בשיטת רמב"ם קאזיל דקחשיב להו במצוה א' במנין תרי"ג:

ג) והנה העיקרים והיסודות שצריך כל א' מישראל להאמין ולידע נאמנה במציאות הש"י הם חמשה עיקרים הראשונים שבי"ג עיקרים שהביא הרמב"ם פ"י דסנהדרין שהד' הם ביאור העיקר הראשון שהוא מציאות הש"י (ולכן מנאם בעל העיקרים בעיקר א' ואמר שהד' הם שרשים מסתעפים מעיקר הראשון והרמב"ם חלקם לעיקרים מיוחדים ונימוקו עמו ומ"מ קרא לעיקר הראשון יסוד היסודות כי הוא עיקר דעיקר וכמ"ש הר"י אברבנאל שם) ושאר השמנה עיקרים שצריך כל א' מישראל לידע הם ביאור ענין תורה מן השמים וענין שכר ועונש יעו"ש, וחמשה אלו, א' שהוא ית' מחוייב המציאות דהיינו שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזו עלה שקדמה לו ח"ו, ב' שהוא ית' אחד האמת, ג' שאינו גוף ולא כח בגוף, ד' שאין לו התלות בזמן, ה' שהוא ית' יש לו יכולת בלתי בעל תכלית ושפועל ברצון ומנהיג העולם בעצמו ולכן הוא הראוי לעבדו ע"ש בראש אמנה פ"ז ובכלל זה מה שהביא בעל העיקרים שהוא ית' מסולק מן החסרונות כי זה הוא בכלל בלתי בע"ג ותכלית שהוא השלימות האמיתי וממילא שמסולק משום חסרון ח"ו: והנה בביאור ענין אחד האמת היינו שאינו מורכב משום כחניות ח"ו אלא פשוט בתכלית הפשיטות, ולזאת הוקשה להפלסופי' בענין התוארים המוכרחים לתאר הש"י כגון בשהוא חכם ויודע וכמו שנמצא כתוב בתורה שא"כ הרי החכמה היא דבר נוסף על עצמותו ולתרץ זה אמר הרמב"ם פ"ב מהלכות יסודי התורה וז"ל הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדיעה שחוץ ממנו כמו שאנו יודעי', שאין אנו ודעתינו אחד, אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד שאלמלא הי' חי בחיים ויודע בדיעה חוץ ממנו היה שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד, נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה הכל אחד, ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו עכ"ל, והודו לו חכמי הקבלה