ביאור ושבתה (תקס"ב)

קסט, ב

הוא שהם מגבילים את האור ר"ל שהוא בחי' כח ההגבלה והצמצום שיש בעצמות האצי' במה שלא יומשך הכח והשפע אלקי מהאא"ס יותר מדאי ויהי' בו צמצום ועכבה לעכוב ולעצור את השפע עד שתהי' ההשפעה בבחי' גבול, והכח של הצמצום והעכבה הזה בעצמות הוא כח מיוחד לצמצם שפע הכח של העצמות הנק' אור, וכח הצמצום זה נק' כלי ונמצא שהכלי עצמו אינו בבחי' גבול כלל אלא רק שמגביל לשתהיה ההשפעה הנשפעת מהאור בבחי' גבול ממש, כי מצד האור הי' השפעת החיות בבחי' א"ס ממש שהאור הוא מעין המאור ואז לא היו הנבראי' בגבול ותכלית כלל וכדי שיהיו בגבול ומדה נתלבש האור בכלי דהיינו שיהי' השפעת האור ע"י כח אלקי המגביל ומצמצם לענין שתהי' ההשפעה בגבול ומדה, ואע"פ שכח זה עצמו אינו מוגבל כלל רק שמגביל ההשפעה כו', ויובן דוגמת זה באדם התחתון כשפועל בכח שבידו לכתוב וכדומה והנה הכתיבה היא המשכת הכח היד בצמצום לכתוב תחלה רק אות אלף בתנועה של הולכה והובאה כזו ואח"כ אות ב' שהוא ג"כ הולכה בסגנון אחר וכ"ז הוא צמצום לגבי עצמו' כח היד שיוכל להתפשט הרבה מאד ואילו הי' מתפשט כן לא היו מתהוי' כלל אותיות הנ"ל וצמצום זה הוא ממה שיש בכלי היד כח רוחני מכח היד עצמו שפעולתו לעצור ולעכב את כח המעשה שביד שלא יתפשט אלא בקצבה כך וכך דהיינו לכתוב ציור אות אלף כו', ונמצא יש כאן ג' דברים הא' כח המעשה שביד שמצד עצמו הי' מתפשט בלי קצבה וצמצומי' כ"כ הב' הכח שביד שפעולתו לעכב ולצמצם הג' ההשפעה הנמשך מכח המעשה שביד ע"י כח המצמצם והוא כשמקיים בפועל ממש צמצום זה וכותב רק אלף לבד הרי בא כח היד לידי השפעה והוא שנמשך מכח היד בפעולה נגלית על הנייר לכתוב אות אלף ואמנם השפעה זו הוא מוגבל ומצומצם בצמצום גמור רק כדי התהוות אות אלף לבד והוא כלא חשיבא לגבי עצם כח שביד שיכול להתפשט כחו הרבה מאד יותר מכח זה המעט מזעיר כו', ואמנם הכח הב' והוא הכח שביד שפעולתו לעכב כנ"ל שגרם סבת צמצום הזה הוא אינו בבחי' צמצום וגבול כמו הכח הג' שהוא מה שמתפשט מכח היד על הנייר ממש שהרי הכח המעכב הנ"ל לא נמשך על הנייר כלל אלא הוא בעצמות כח היד כמו עצם כח המעשה שביד שאינו נמשך כולו על הנייר רק מעט מזעיר ממנו כנ"ל אלא שכח המעכב הזה הוא רק שעושה הגבול והצמצום בכח המעשה שביד לענין ההשפעה ולא שהוא עצמו מוגבל ומצומצם כענין הגבול של ההשפעה לא מיני' ולא מקצתי' כנ"ל, והנמשל מזה יובן למעלה בענין כלים דאצי' שעם היות שנאמר עליהן בס"י ל' רל"ו אלפים רבבות פרסאות וכל פרסא מכך וכך מספר אותיות כו' והנה ל' רל"ו אר"פ הוא כמו לשון מהלך ת"ק שנה בענין הגבול של הנבראים אבל באמת אינן דומים זה לזה כי בנבראי' החיות מוגבל ממש במדה וקצבה, משא"כ בענין הכלים דאצי' היינו בחי' הכחות לצמצם ולעצור כח הפועל של עצמות האצי' שיהי' השפעתו במדה וקצבה, ואותו כח המצמצם אינו בגבול ומדה כלל (אלא הוא בחי' א"ס כמו שעצם כח הפועל הוא א"ס והוא בחי' האורות דאצי' שמיוחדין במאצילן ב"ה וכמ"כ הוא יחוד הכלים ויובן ע"ד מארז"ל בענין שדי שאמר לעולמו די הרי שהוא ית' עצמו הנק' שדי שאין לו סוף ותכלית הוא המצמצם להיות העולם בגבול ומדה, א"כ הא קמן שאע"פ שהוא א"ס מ"מ יוכל להיות על ידו דייקא הצמצום שיהי' ההשפעה בגבול והיינו באמת ע"י התלבשותו בכלים שהן בחי' כח הצמצום והעיכוב עם היותן בעצמן א"ס וע' בלק"א ח"ב ספ"ד, ומ"ש רל"ו אר"פ היינו שכך עולה שיעור התפשטות השפע הנמשך בנבראי' ולפי שמדת והגבלת שפע זו מהאא"ס נעשה ע"י הכלים לכן אמרו זה על הכלים ועמ"ש בסידור ע"פ גדול אדונינו ורב כח כו') ולכן אמרו בזהר דאיהו וגרמוהי חד ממש שכח