ספריית חב"ד ליובאוויטש
ביאור לד"ה ואולם
להבין שרשי הדברים ע"פ ואולם חי אני כו': הנה להבין ענין בכה"מ מהו ענין ממקומו, שנת' בפנים שיש ב' בחי' היינו בחי' הכבוד עצמו ובחי' מקומו של הכבוד שהוא ענין הי' הוא ושמו בלבד, דהיינו שבחי' שמו הוא ענין מקום כבודו וע"ז אומרי' איה מקום כבודו, להבין זה הנה יש להקדים הקדמה א' בענין ע"ס דאצילות שמבואר בפרדס שיש ב' מדרגות בהן הא' בחי' ע"ס דאצילות ממש והב' בחי' ע"ס הגנוזות במאצילן שהם שרש ומקור של י"ס דאצי' הגלויות (ולפי קבלת האריז"ל נת' במ"א בביאור ע"פ ועשית בגדי קדש שהן ע"ס דעתיק או דא"א וע"פ ארדה נא ואראה נת' שהן ע"ס דעקודים, והמכוון הכל א' כי מה שלמעלה מאצי' נחשב בכלל בחי' עולם הא"ס לגבי האצי' כמבואר בפי' הרמ"ז פ' שלח בענין תלת עלמין אית לי' לקוב"ה, לכן הע"ס שלפני האצי' נק' י"ס הגנוזות והם למעלה מעלה מבחי' ע"ס דאצילות). וביאור הדבר כי הנה מבואר בס"י שהעשר ספירות הם כשלהבת הקשורה בגחלת, וי"ל הטעם למה המשילו דוקא לשלהבת הקשורה בגחלת, אך הענין דהנה משל זה כולל כללות יחוד הע"ס במאצילן היינו י"ס הגנוזות וי"ס הגלויות, כי בענין משל דשלהבת הקשורה בגחלת יש ב' ענינים הא' השלהבת הטמונה ונעלמת בתוך הגחלת ממש ואינה מתפשטת כלל חוץ מעצם הגחלת, ולפ"ז פי' קשורה בגחלת היינו גנוזה ממש בהגחלת, הב' היינו השלהבת שנתפשטה ע"ג הגחלת מבחוץ דהיינו בגחלים בוערות ולפ"ז פי' קשורה בגחלת אין ר"ל גנוזה בגחלת אלא שמתאחדת ומתקשרת עם הגחלת, וענין חיבור וקשר זה היינו ששלהבת זו שע"ג הגחלת קשורה עם שלהבת שבתוכיות הגחלת הטמונה וגנוזה בהגחלת, שהיא המתאחדת ממש עם עצם הגחלת ביתר שאת ויתר עז מקשר ויחוד השלהבת שמבחוץ לגחלת, ומ"מ גם שלהבת זו שמבחוץ היא קשורה ממש עם הגחלת כמובן, זהו המשל, ושני הענינים האלו שבמשל, רומזים ג"כ בנמשל למעלה בענין המשכת הע"ס ממאצילן ב"ה ויחודן עמו לשני בחי' הנ"ל
בהע"ס, שהן ע"ס הגנוזות וע"ס הגלויות, שבחי' גלוי השלהבת נמשל לבחי' י"ס הגלויות דאצילות שהן בחי' גילוי אור לכך נמשלו לשלהבת המתגלה מחוץ לגחלת, וכך ע"ס אלו נמשכו לאנהגא בהון עלמין כו', ובחי' ע"ס הגנוזות שהן נעלמים תכלית ההעלם וכמוסים וגנוזי' במאצילן הם נמשלו לבחי' כח השלהבת שבתוך הגחלת ממש, ומ"מ גם בחי' י"ס הגלויות הם קשורים ומיוחדים ממש בא"ס ב"ה דאיהו וגרמוהי חד ממש, רק שמ"מ ענין יחוד והתכללות הע"ס הגנוזות במאצילן הוא ביתר שאת ויתר עז וזהו ענין מאמר אליהו בתיקונים אנת הוא חד ולא בחשבן כו' אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון ע"ס וכו' ולבסוף בסיום המאמר אמר אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו' והפי' דמתחלה אמר דאפיקת ע"ס הגלויות דאצי' לאנהגא בהון עלמין כו' אבל הוא ית' עצמו הוא חד ולא בחשבן י"ס כלל, ולבסוף אמר דאנת חכים כו' ר"ל אף שגם שלמעלה מאצי' שייך ג"כ בחי' חכים ומבין שהם י"ס הגנוזות שרשי י"ס דאצילות אך הם למעלה מעלה ממהות הי"ס דאצילות ולכך אע"פ שהם י"ס הם מיוחדים ביחוד נפלא הפלא ופלא יותר מיחוד הע"ס דאצי' עד שאין שייך בהם בחי' התחלקות כלל, ולפיכך מה שלמעלה מאצילות נק' חד ולא בחושבן י"ס דאצי' אע"פ שלמעלה מאצי' יש עדיין י"ס הגנוזות (דהיינו בעקודים או בע"י כנ"ל):
ב. אמנם הגם שמשל זה דשלהבת הקשורה בגחלת צודק הוא שמרומזים בו יחוד ע"ס הגלויות והגנוזות במאצילן, אך מ"מ להשכיל יותר ענין ע"ס הגנוזות במאצילן דהיינו איך שאע"פ שהם ע"ס שייך לומר ע"ז חד ולא בחושבן כו' (וכמשנת"ל דהגם שע"ס הגנוזות הוא לפי קבלת האריז"ל בחי' עקודים או ע"י מ"מ הקדמנו שכל מה שלמעלה מאצי' נק' עולם הא"ס ושייך לומר ע"ז חד ולא בחושבן עם שאינן בערך למהו"ע ית' ח"ו כנודע מע"ח רבוי הצמצומים עד התהוות עולם העקודים כו') יובן יותר ממשל התכללות כחות הנפש בעצם הנפש. כי הנה כחות הנפש שנתפשטו ברמ"ח איברי הנפש כמו הראי' בעין ושמיעה באזן כו' הרי הם נמשכים מהנפש וא"כ מתחלה היו כלולים בעצם הנפש ושם לא היו כלל בבחי' התחלקות כמו שהם אח"כ כאו"א בכלי בפ"ע רק היו כלולים יחד ממש והיינו מפני שבעודם כלולי' בהנפש הם ג"כ נעלה יותר מהותן ועצמותן מכמו שנמשכו אח"כ כשנחלקו כאו"א בפ"ע להיות בגלוי בהאיברי הגוף ע"כ היו כלולים יחד ממש והיו ג"כ מתאחדים עם עצם הנפש ובטלי' אצלה בתכלי' יותר מכפי שהם אח"כ כשנתלבשו באיברים שעם היות שגם אח"כ הם בטלים לגבי הנפש אין זה בערך לגבי הביטול כשהיו כלולים ממש בהנפש, וכך יובן עד"ז ענין י"ס הגלויות שהם כאו"א בכלי בפ"ע הוא עד"מ כחות הנפש המלובשי' באיברי' והם ג"כ בטלים לגבי הנפש. אך בחי' י"ס הגנוזות הוא עד"מ כחות אלו כשהם עדיין כלולי' בעצם הנפש שהוא למעלה מבחי' התחלקות (ולכן עקודים הם הכל בכלי א') וגם הם במהותן נעלי' הרבה ביתר שאת וגם ביטולן יותר כו' (ובמ"א ע"פ כמים הפנים לפנים נת' משל אחר. והוא ענין גלוי השכל וכח המשכיל שהכח המשכיל מיוחד עם עצם הנפש ביתר שאת מגלוי השכל שהגלוי השכל נרא' ומורגש במוח ליש ודבר בפ"ע משא"כ כח המשכיל כלול ומיוחד ממש בעצם הנפש ובטל אליה ביתר שאת והוא כשלהבת שבתוך הגחלת משא"כ גלוי השכל הוא כשלהבת שנתפשט' חוץ לגחלת, ומה"ט בכח המשכיל הנה שם יש ג"כ כח המדות עד"ז וכולם מיוחדי' בעצם הנפש יותר מגלוי
השכל וגלוי המדות כו' יעו"ש, ומשל זה נ"ל צודק יותר, כי מבואר בפרדס שער הצחצחות פ"ו דענין י"ס הגנוזות הם שרשי הכלי' דאילו האורות הם פשוטים בתכלית הפשיטות אפי' בי"ס הגלויות וכך מבואר בכמה מקומות באריכות דמצד האור אין שייך לקרותו חכמה או חסד שהרי הוא פשוט כו', וכיון שהם שרשי הכלים א"כ אין צודק כ"כ משל הא' דהרי מעלת כחות הנפש כשהיו כלולים בעצם הנפש יותר מכמו שנעשו אח"כ כשנתלבשו באיברים הוא מצד שאז לא היו מלובשים בהאיברים, דהתלבשותן באיברים גרם להן שינוי זה, כמ"ש במ"א ע"פ ויאמר מלך מצרים למיילדות כו', וא"כ משל זה מכוון למעלת האורות כשהיו מופשטין מהכלים שאז היו נעלים יותר מכפי שהם אח"כ בהתלבשותן בכלים שהכלים גורמי' להם תמונה אחרת כנז' אצלינו ע"פ ביאור מאמר זהר פ' בלק שחורה אני כו' יעו"ש, ובמעלת ע"ס הגנוזות על ע"ס הגלויות לא שייך לומר כן מאחר שגם ע"ס הגנוזות הם שרשי הכלים כנ"ל א"כ אין שייך להביא ע"ז משל מה שירד הכח מצד התלבשותו בכלי, דבנמשל לכאורה אין שייך לומר כן בזה. אבל משל הנ"ל מכוון הטיב דמעלת כח המשכיל על גלוי השכל אינו מצד הכלי רק מצד שהכח המשכיל הוא בחי' ההעלם והשכל הוא הגלוי וכך הוא ענין מעלת שרשי הכלים הגנוזי' שהם בחי' ההעלם כו' וגם הנה מבואר במ"א דהשכל הוא כלי לגבי עצם הנפש שהיא למעלה מבחי' שכל ע"כ ענין כח המשכיל הוא כח הכלי הכלול בנפש וזה מכוון להנמשל, ומ"מ יש לקיים גם משל הראשון דמאחר שאפילו כח השכל הוא כלי לגבי הנפש כש"כ שאר כחות שבעין ואזן כו' ובעודן כלולי' בנפש היו נעלים ג"כ מצד שהיו בבחי' העלם כנ"ל במשל כח המשכיל לגבי שכל הגלוי. וגם זה אמת שהאיברים פועלי' בהם שינוי והאיברים הם כלים חיצונים והרי למעלה ג"כ יש כלים חיצונים ופנימים כנז' בע"ח בענין מוחי' וכו' וע"ס הגנוזות הם ודאי שרשי פנימי' הכלים כו' ע"כ צודק ג"כ המשל הנ"ל שבעודן כלולים הכחות בנפש היו נעלי' יותר מצד ההעלם ומצד שלא נתלבשו בכלים החיצוני' וכו' וכך מובן הנמשל. ועכ"פ מובן מזה איך שיחוד ע"ס הגנוזות הוא ביתר שאת מע"ס הגלויות והיינו כשלהבת שבתוך הגחלת ממש. רק שזהו משל בגשמיות ומשל רוחני הוא כמו בחי' כח המשכיל הכלול בנפש הוא שלהבת שבתוך הגחלת וגלוי השכל הוא כשלהבת שמחוץ לגחלת):
ויובן עוד ענין משל השלהבת שע"ג הגחלת ושבתוך הגחלת שהיא מיוחדת ביחוד אמיתי יותר עם הגחלת ע"פ משל אחר רוחני, בכחות הנפש עצמן הגלויים, והוא עד"מ המדות נמשכים מהשכל, שע"י התבוננות בגדולת ה' יוליד התפעלות לאהבה אותו, ויש בהתפעלות זו ב' בחי' הא' כשההתפעלות כלולה עדיין בתוך ההתבוננות ממש שהיא שם מהות התפעלות שכליית דהיינו שעיקר הגלוי הוא ההתבוננות והעמקת הדעת בגדולת ה' אלא שכלול בזה התפעלות והוא מה שתטה הנפש ותדבק בו במחשבת' בו ותתאוה ותכסוף אליו, והב' הוא כשיצא' האהבה בגילוי להיות חפיצה ותשוקה מורגשת בלב ומ"מ גם אז מקבלת חיות מההתבוננות, והנה הבחי' הא' הוא התכללות העלול בעילתו וזה כשלהבת הגנוז בתוך הגחלת, והבחי' הב' הוא כשנמשך העלול להיות בפ"ע שזהו כשלהבת שמחוץ לגחלת, והנמשל מובן בענין ע"ס הגלויות וע"ס הגנוזות כנ"ל מיהו הגם ששם אין זה בגדר עילה ועלול כמו ממדות לשכל מ"מ לענין ההעלם וגלוי הוא כוונת המשל וכו':
ג. והנה כתיב לך ה' הגדולה והגבורה כו' לך ה' הממלכה, דבחי' מדת מל' ג"כ בבחי' לך ה' שבטילה לגבי מקור חוצבה כמו שאר הספי' חו"ג שע"ז נאמר לך ה' הגדולה כו', והיינו שנכללת ג"כ בבחי' ע"ס הגנוזות, דכמו שבמדת חסד יש בחי' גלוי חסד ויש בחי' חסד הכלול בכח בנפש כנ"ל ומשם נמשך הגלוי כך הוא ג"כ בחי' מל' שבחי' גלוי מדת המלוכה וההתנשאות היא בחי' מל' דאצי', ובחי' מקור ומחצב מדת מל' הוא בחי' מל' דא"ס, וסוף מעשה עלה במחשבה תחלה ששרש בחי' המל' גבוה יותר כנז' באוצ"ח דשרש הט"ס הם ט' היכלין הנז' בזהר פ' נח ושרש המל' בבחי' רדל"א שלמעלה מהם יעו"ש, וזהו שרש ענין מכה"כ וענין איה מקום כבודו, כי הנה כתיב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שבחי' המל' הנק' כבוד מתלבשת בג' עולמות בי"ע וצ"ל ג' צמצומים כלליים כדי להיות ההתלבשות בכל עולם וזהו ענין ג"פ קדוש עד שאח"כ מכה"כ בעשי' (וענין ג' צמצומי' היינו אל שדי מאיר בבריאה ואל הוי' ביצירה כי בריאה נק' חשך והעלם וזהו מבחי' שאמר לעולמו די, ויצי' גלוי כדבור לגבי הוי' לכך הוא בחי' אל הוי' כמ"ש אל הוי' ויאר לנו, ואל אד' בעשי', כך מ"כ, ובפע"ח ליתא כוונה זו בג"פ קדוש אמנם לפמש"ש ענין ג"פ ק' שער י' פ"ד דקדוש א' בע"ק ב' באו"א ג' זו"נ ג"כ הפי' פשוט שהם ג' צמצומים עד שנמשך מא"ס להיות מכה"כ שמתחלה נמשך בע"ק ואח"כ צמצום ב' להיות או"א דיונקים רק ממזלא וצמצום ג' להיות זו"נ ואח"כ המל' היא מכה"כ), אמנם מ"ש אח"כ ברוך כבוד ה' ממקומו היינו כי אומרים איה מקום כבודו שאינו מושג כי מכה"כ היא בחי' מל' דאצי' אבל שרש המל' שבבחי' ע"ס הגנוזות שהיא מל' דא"ס נק' מקום כבודו שהיא שרש ומקור דבחי' המל' דאצי' הנק' כבוד כנ"ל וע"ז נאמר איה מקום כבודו ואח"כ משם ממשיכים להיות בכה"מ שיומשך מבחי' מל' דא"ס במל' דאצי' וז"ש ראו כי אני אני הוא וכמאמר אני ראשון ואני אחרון דהיינו אני ראשון הוא בחי' מל' דא"ס ואני אחרון בחי' מל' דאצילות: אך י"ל דהא בפע"ח מבואר בכוונת בכה"מ דהיינו מבחי' אור אבא, דלפ"ז מבואר דבחי' מקומו דכבוד הנ"ל הוא בחי' אור אבא שהוא ח"ע וזה סותר לכאורה למש"ל דבחי' מל' דא"ס הוא נק' מקום כבודו, ובאמת כנים הדברים דבחי' ח"ע היא מקור ושרש של מדת המל' דאצי' וכנודע דאבא יסד ברתא וכמ"ש במ"א (ע"פ ומרדכי יצא כו') ממה שאנו רואים באדם שהדבור נמשך מהחכמה שבנפש וכמו שאנו רואים התינוק קודם שנגדלו המוחין שלו לא יוכל לדבר והיינו משום שהתהוות צירופי האותיות הוא ע"י החכמה, וכך בחי' מל' דאצי' שהיא דבר ה' כמ"ש באשר דבר מלך שלטון שרשה ומקורה מבחי' הח"ע וז"ש בפע"ח בפי' ברוך כה"מ דהיינו מבחי' ח"ע, וגם לפי' זה א"ש הקושיא איך אומרים ממקומו דמשמע שאין יודעים מקום כבודו והלא אומרים מכה"כ דבחי' מכה"כ הוא בחי' מל' דאצי' שהיא בחי' דבר ה' המתלבשת בבי"ע כמ"ש הדובר בי אבל מקומו דכבוד שהוא בחי' ח"ע היא למעלה מעלה מהשגתם ואומרים ע"ז איה מקום כבודו וכנ"ל, אלא דקשה דהא נת"ל שמקום כבודו הוא בחי' מל' דא"ס, אך באמת שני הפירושים אמת ושניהם עולים בקנה א' והוא בהקדים הידוע דהשראת אור א"ס הוא בחכמה עילאה וכמ"ש הוי'
בחכמה, והענין כי אור א"ס הוא למעלה מעלה מבחי' ח"ע ונק' סתימו דכל סתימין, והחכמה היא בחי' ראשית הגילוי ואף שלגבי הבינה נק' החכמה אין שאינו מושג מ"מ לגבי בחי' א"ס שלמעלה מהחכמה הנה החכמה בחי' גלוי וכנודע ענין סקירת ובריקת השכל שהוא בחי' גלוי לגבי הכח שלמעלה מהשכל ועדיין אינו גלוי ממש בהשגה כו' ולכן נק' החכמה אתה, והנה מפני שהחכמה היא בחי' אין ובחי' ביטול ע"כ בה הוא השראת אור א"ס עם היותו למעלה מעלה לאין קץ ותכלית מבחי' הח"ע, וא"כ ההמשכה מבחי' מל' דא"ס הנמשכת לבחי' מל' דאצי' היא נמשך ע"י הח"ע שמתחלה נמשכת ההארה בח"ע ומשם נמשך בבחי' מל' אבא יסד ברתא, וא"כ לא סתרי כלל מ"ש בפע"ח דבכה"מ הוא מבחי' אור אבא עם מש"ל דהוא מבחי' מל' דא"ס, כי בודאי עיקר ושרש מקום כבודו הוא בחי' מל' דא"ס רק שההמשכה משם למל' דאצי' הנה הוא ע"י שנמשך תחלה בח"ע (ודוגמא לדבר הנה מבואר בכהאריז"ל ביחוד או"א שבק"ש דההמשכה נמשך מבחי' א"ס ממש רק שנז' יחוד או"א לפי שראשי' גלוי המשכה זו באצי' הוא בבחי' ח"ע וכמ"ש במ"א באריכות בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בנ"י יעו"ש), ולפמש"ל עיקר ותמצית הענין הוא דהח"ע היא בחי' כבוד עילאה בסוד כבוד חכמים ינחלו והמל' היא כבוד תתאה, ע' זהר תרומה ובר"מ פ' קדושים דפ"א ע"ב, וא"כ בחי' כבוד עילאה הוא מקומו ושרשו דכבוד תתאה, אמנם מל' דא"ס היא מקור ושרש האמיתי לבחי' מל' דאצי' וה"ע החופה שעל ב' בחי' כבוד שהם בחי' כבוד חתן הנק' כבוד עילאה וכבוד כלה הנק' כבוד תתאה, ויובן בזה איך שרש הכבוד תתאה למעלה מכבוד עילאה כי הרי המל' דא"ס היא שרש האמיתי דבחי' מל' דאצילות, וזהו כי אני אני הוא, ובזה יומתק פי' איה מקום כבודו, דאיה כולל ב' בחי' מקומו דכבוד הנ"ל כי י"ה הוא בחי' או"א והאלף הוא פלא עליון שלמעלה מהחכמה, ובחי' איה זה הוא מקומו דכבוד כי מבחי' מל' דא"ס פלא עליון נמשך בח"ע ומשם למל' דאצילות כנ"ל:
ד. אך הנה כדי להמשיך ההמשכה זו מבחי' א"ס ב"ה, דהיינו שיומשך להיות בכה"מ הנ"ל, הוא ע"י אתעדל"ת (ובזה יובן ג"כ עוד טוב טעם שהמשיל בס"י ענין יחוד הע"ס במאצילן שהוא כשלהבת הקשורה בגחלת לומר שההמשכה מא"ס ב"ה בהע"ס תלוי באתעדל"ת כמו עד"מ יציאת והמשכת השלהבת מהגחלת הוא ע"י שמנפחים עליה וכמ"ש במ"א כך ענין המשכה מבחי' ע"ס הגנוזות במאצילן שהוא עד"מ השלהבת הגנוזה בתוך הגחלת שיומשך במל' דאצילות שהוא בחי' גלוי השלהבת מהגחלת תלוי באתעדל"ת) וכמש"ל בפנים אות ד' שהוא ע"י מס"נ באחד והעלא' אותיות שנפלו בשבה"כ כענין ואספת דגנך כו' ונת' שם אות ה' שההעלא' זו הוא בחי' יעקב שהוא התעוררו' רחמים וכמ"ש תתן אמת ליעקב נחלה בלי מצרים כו'. ולהבין למה דוקא ע"י בחי' יעקב, הוא בהקדים שההמשכה מאור א"ס ב"ה באצילות צ"ל ע"י בחי' ממוצע כי אצי' אין ערוך כלל לגבי א"ס ב"ה, והממוצע הוא בחי' כתר שהוא נק' ממוצע בין המאציל לנאצלים שיש בו מבחי' תחתונה שבמאציל ושרש וראש לנאצלים, ולכן ההמשכה להיות בכה"מ דהיינו מבחי' מל' דא"ס
באצילות צ"ל ע"י אמצעות הכתר דוקא וממנו נמשך בח"ע ואח"כ במל' דאצילות, וע"כ זו ההמשכה הוא ע"י יעקב דוקא שהוא בחי' ת"ת קו האמצעי שעולה עד הכתר, ולכן נק' נחלה בלי מצרים משא"כ חו"ג שיש להם מצרים, כי חו"ג שרשן מב' קוין ימין ושמאל שהם חו"ב א"כ הרי החסד יש לו מיצר לצד מעלה דהיינו בחי' חכמה כו' אבל הת"ת עולה עד הכתר הוא בחי' בלי מיצר וגבול כי הרי פנימי' הכתר הוא בחי' מל' דא"ס שהוא בחי' בלי גבול ממש ולכן הוא בחי' י"ג מדה"ר להיות נושא עון כו' (משא"כ אפילו חכמה דאצי' שהיא ראשי' האצי' עכ"ז יש בחי' מיצר לבחי' החסד הנמשך ממנה כמאמר שאלו לחכמה נפש החוטאת במה תתכפר אמרה תמות, אבל בחי' י"ג מדה"ר דכתר הוא בחי' נושא עון) וכמו שמצינו שמרע"ה כשהי' צריך להמשיך מחילה לישראל הזכיר י"ג מדה"ר בחטא העגל וכן במרגלים והיינו שנק' רחמים רבים שהם בחי' רחמי' בלי גבול ממש (ובחי' מדה"ר דיעקב ת"ת דאצילות נק' רחמים סתם ומ"מ כיון ששרשו בכתר לכן ה"ז נחלה בלי מצרים ע"ש שרשו שהוא בחי' בלי גבול ולכך גם למטה הוא מייחד חו"ג כמ"ש בענין והנורא והיינו נמי פי' בלי מצרים כי חו"ג יש לכל א' מיצר כי א"א להיות המשכת החסד רק בשיעור מחמת מדת הגבורה שכנגדו וכן להפך מדת הגבורה היא בשיעור מחמת מדת החסד שכנגדו אבל בחי' רחמנות אין לה מנגד דאע"פ שחייב ע"פ הדין מ"מ שייך רחמנות), ולכך כדי שיהי' בכה"מ שהוא מבחי' מל' דא"ס ע"י אמצעות הכתר עליון הוא ע"י בחי' יעקב דוקא בחי' רחמים שעולה עד הכתר שהוא בחי' התעוררות רחמים רבים כמאמר ברחמיך הרבים כו' שאפילו על עולמות עליונים שייך רחמנות דכלא חשיבי' קמי' ית', ועי"ז תתן אמת ליעקב שנמשך מבחי' אלף פלא עליון עד בחי' המל' תי"ו סופא דכל דרגין (ובמ"א ע"פ אלה מסעי מבואר פי' תתן אמת שהוא בחי' תיקון ואמת שבי"ג מדה"ר שלמעלה משאר התיקונים כי הוא בחי' הארת פנים דא"א תרין תפוחין יאר ה' פניו וכו' ונמשך אמת זה ליעקב ז"א דאצי' וממנו למל' כו' יעו"ש). אך מהיכן יהי' התעוררות המשכת רח"ר הנ"ל הנה הוא דוקא ע"י העלאת מ"ן מלמטה שנקרא בחי' מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא דהיינו שרוצים לעלות ולהכלל ג"כ באור א"ס ב"ה והיינו בחי' העלאה של האותיות דנפלו בשבה"כ למטה מאד ועי"ז מתעורר למעלה בעצמות המאציל בחי' רח"ר הנ"ל כמשל בן המלך שנפל בידי האויב בשביה כאשר יוצא חפשי מבית השביה ובא אל אביו שמתעורר בהאב רחמים גדולים עד שירים קולו בבכי מרוב הרחמים וז"ש בבכי יבואו כו' וע"י התעוררות רח"ר שהוא מבחי' י"ג מדה"ר נמשך ההמשכה מאור א"ס ב"ה ע"י אמצעות הכתר להיות ברוך כבוד ה' ממקומו כדפרישית לעיל וזהו ענין תתן אמת ליעקב בחי' אמת הוא המשכת אור א"ס תתן ליעקב דוקא ע"י התעוררות רח"ר בחי' יעקב כו' והתעוררות רחמים הוא ע"י העלא' האותיות וזהו וימלא כבודי את כל הארץ פי' את הוא העלא' אותיות דשבה"כ שעי"ז נמשך להיות וימלא כבודי. וזהו רננו צדיקים בה', צדיקים היינו צדיק עליון בחי' יוסף יסוד ז"א וצדיק תחתון בנימין יסוד דנוק' ופי' כי בנימין הוא בחי' העלאה ממטה למעלה ולכן נק' בנימין בן אוני שהוא העלא' משבה"כ וגם ל' ימין מקרבת שההעלא' הוא הקירוב, ויוסף צד"ע הוא ההמשכה מלמעלה למטה מאור א"ס ב"ה (והוא ענין בכה"מ שנמשך ההמשכה מאור א"ס בבחי' כבוד שבחי' כבוד הוא מל' כנ"ל וההמשכה מאור א"ס הוא ע"י יסוד ז"א, כי היסוד נק' יחיד שמגיע בכתר, ע' בסידור סוף פי' ברוך שאמר גבי יחיד חי העולמים מלך כו', וזהו ואולם חי אני וימלא כבוד כו' כי היסוד נק' חי וכדפי' בספר שערי אורה תחלת שער ב' על פסוק זה דואולם חי אני שהמשיך
חיים מאל חי למדת אני שהיא המל', ואם אמנם לעיל בפנים נת' דואולם חי אני קאי על מהו"ע ית' המ"י שהכוונה א' דכשמדבר בבחי' מל' דאצי' הנה המקור המשפיע לה הוא בחי' יסוד ז"א וכשאנו מדברים בשרש בחי' המל' כמו בבחי' מל' דא"ק הנה המקור המשפיע הוא יסוד דא"ק כו', ולמעלה מעלה בא"ס ב"ה דלא שייך כינוי ספי' פרטיים הנה ענין ההמשכה הוא ממהו"ע ית' הנק' יחיד לבחי' אנא אמלוך כו' וזהו ואולם חי אני ואח"כ יומשך ממל' דא"ס למטה להיות וימלא כבוד כו'), וז"ש ל' רננו, כי רננא ברמשא ושמחה בצפרא, ופי' רננא הוא העלא' ממטה למעלה ולכן הוא ברמשא מדת לילה בחי' מל' למען יזמרך כבוד כו' ושמחה היא המשכה מלמעלה למטה, ולפי שמתחלה צ"ל העלא' כנ"ל בפי' את כל הארץ כו' לכן אמר רננו (אך עדיין אינו מדוקדק דהא כאן יש המשכה ג"כ, אך י"ל דרננו כולל ההעלאה וההמשכה, כי העלאה מצד עצמה היא במרירות והתעוררות רחמים מי בוכים הנה הוא בכי' וצעקה לבד ולא שייך אפי' רינה, וההמשכה מצד עצמה היא בחי' שמחה וחדוה וגילוי אור, ולא שייך בכיה ומרירות, אבל מצד היחוד והקירוב של המקבל ומשפיע כבן המלך שיצא משביה ובא אל אביו שנתעורר עליו רחמנות הנה יש כאן תערובות חדוה שהיא שמחה עם בכיה ורחמנות יחד וזהו ל' רננו וז"ש רננו צדיקים מצד יחוד צ"ע וצ"ת ע"כ אמר רננו כו'. כך מ"כ וצ"ע בתורה ע"פ רני ושמחי בת ציון):
ה. ובכל הנ"ל יובן שרש ענין הפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד, ומשנ"ז לשון וימלא לשון עתיד והלא גם עכשיו מכה"כ, כי הנה מתחלה י"ל טעות המרגלים שאמרו כי חזק הוא ממנו, כי הנה מל' דאצי' נק' ממכ"ע שמתלבשת בבי"ע להחיותם דהיינו כדמיון התלבשות הנפש הרוחנית בגוף גשמי, שהגוף יחי' מחיי הנפש הרוחנית, וכך יובן למעלה כמ"ש ואתה מחיה את כולם בחי' הארה דהארה דהארה מהקו מתלבש בכל נברא להחיותו, וזהו בחי' כח הפועל בנפעל, משא"כ בחי' סוכ"ע הוא שאינו מתלבש כלל, אך הנה כ"ז הדמיון אינו אלא לענין בחי' התלבשות כח האלקי דמל' דאצילות בפנימיות הג' עולמות דבי"ע דהיינו בבחי' ע"ס דבי"ע באורות וכלים והיכלות דקדושה, אבל בחי' כח אלקי הנשפע לע' שרים ואפילו לבחי' הנוגה שמקבלים מבחי' אחוריים וחיצונית דכלים ולבושים דע"ס דקדושה דבי"ע וכמ"ש ומלכותו בכל משלה, הנה אינו כלל כמו התלבשות הנפש בגוף ח"ו שהרי נאמר וכבודי לאחר לא אתן, וכמבואר בר"מ פ' תצא (וז"ש ג"כ כל כבודה בת מלך פנימה ר"ל שהכבוד מתלבש רק בפנימי' שהוא כל סט' דקדושה ולא בקליפות ח"ו), ובזאת טעו המרגלים וסברו שהכבוד מתלבש בע' שרים ג"כ בהתלבשות ממש, וכמו שמצינו דבר זה התלבשות הנפש אלקי' בנה"ב, אף שמצד עצמן רחוקים זמ"ז בתכלית, שהנה"ב נמשכת מק"נ ולכן טבעה לימשך אחר תאוות גשמיות כמו רוח הבהמה כו', והנשמה היא חלק אלוה ממעל שעולה תמיד לידבק באלקות, ואין להם ערך כלל זל"ז מצד עצמן, ועכ"ז הנה"א מלובשת בנה"ב, וכאשר הנה"ב תמשך אחר הגשמיות אזי בהכרח שגם הנה"א תמשך אחריה הגם שרחוקה לגמרי מגדר תאוות גופניים אך היא מתלבשת שם בהכרח מצד תפיסתה בנה"ב וזהו בחי' גלות ובית האסורים וכמ"ש
בלק"א ח"א ס"פ כ"ד שגם בשעת החטא (אם הוא מחטא שאין בו כרת) היתה הנה"א באמנה אתו ית' רק שהיתה בבחי' גלות ממש תוך נה"ב מסט"א המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול כו' יעו"ש, ולפעמים אור הניצוץ אלקי גובר על הנה"ב ותבטל ותכניע תאוות וחומריות נה"ב ולפעמים בהפך וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ כו', וסברו המרגלים שעד"ז ג"כ הוא התלבשות השכינה בקליפות, פי' דנהי דלא דמי להתלבשות נפש החיונית הבהמית בגוף שמתפעלת ממש להמשך אחר תאוות הגופניים וצר לה מאד מהעדר כו', והיינו מפני שהיא ג"כ מבחי' ק"נ רק שהיא רוחני' ונתלבשה בגוף גשמי, משא"כ הקדושה וסט"א הם ב' הפכים, אבל מ"מ דימו זה להתלבשות הנה"א בנה"ב שאע"פ שהנה"א היא חלק אלוה ממעל מ"מ מתלבשת ממש בנה"ב רק שהוא בבחי' גלות ולא כדרך התלבשות נפש החיונית בגוף שאינו בבחי' גלות דאדרבה מתפעלת כו', וסברו הם שהתלבשות השכינה הוא ג"כ ע"ד ענין נה"א בנה"ב עד שי"ל ולאום מלאום יאמץ דלפעמים מתגברת הנה"א ופעמים להפך ח"ו, כי האדם בעל בחירה כו', וכך דימו הם למעלה במל' דאצי' לומר אפי' בעה"ב א"י להוציא כליו מצד התגברות הקליפות שנתלבשה בהם (לפי דעתם) שהם בתוקף מאד מצד שרשן בתהו כו' וכחוזק הבהמה מן האדם כו' ולכן עלה לפי דעתם שיכול להיות שעד שיבוררו כל רפ"ח ניצוצין דתהו שנפלו בשבה"כ דהיינו לע"ל כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר, הנה עד כה הקליפות הם בבחי' התגברות כענין עת אשר שלט האדם כו' ומלך אסור ברהטים כו', דהיינו בחי' גלות השכינה:
אך הנה כלב אמר להם שטעו טעות גמורה, כי וכבודי לאחר לא אתן ואין המשל דומה לנמשל, וזהו ואולם חי אני דהיינו מהו"ע שאינו מלובש כלל וסכ"ע כך ג"כ וימלא כבוד ה' הוא בחי' זיו יקרי' ממכ"ע אע"פ שמלובש מ"מ ומלכותו בכל משלה כו' הוי' הוא האלקי' וכולא חד כו':