וביום השבת

א'קסא

פ' פינחס

וביום השבת שני כבשים וגו' מגילה ג' כ"א סע"ב, רבות קמד"ב, זח"א ס"ט, בחיי פט"ד קצג"ד, של"ה קלד"א קלו"ב קלז"א שמ"ב תח"ב. רבות יתרו פכ"ח קמד"ב דבור זכור את יום השבת לקדשו ואומר וביום השבת שני כבשים, ערות אשת אחיך לא תגלה, כי ישבו אחים יחדיו, וכולן אמרן בבת אחת הוי וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, ופי' הידי משה כי דבור זכור את יום היינו שאסור בעשיית מלאכה והדר התיר לעשות שני כבשים, ושניהם נאמרו בדבור אחד, ויש לפרש כי פי' לקדשו שעי"ז ששובת ונח בו ממשיך בו אור עליון מבחי' שלמעלה מהשבת עצמו, כמ"ש בת"א פ' יתרו בד"ה זכור את יום השבת לקדשו שהשבת עצמו הוא בחי' חכמה וע"י לקדשו ממשיך בו בחי' וקראת לשבת ענג כו' ע"ש, והמשכה זו ג"כ הוא ע"י עשיית שני כבשים בקרבן, כי הנה מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, כי מלאכת המשכן דוגמת בריאת עולם כי נוטה שמים כיריעה וכמ"ש ברבות נשא ע"פ ביום כלת המשכן וחיות העולמות נמשך מיחוד חיצוני דחו"ב, ע"כ אין זה דוחה את השבת שענינו השביתה ממה שנשפל בבחי' דבור להחיות העולמות ואזי נפתח מבחי' חצר הפנימית כו' שלמעלה מחיות העולמות, אבל הקרבנות עצמן ממשיכים אור חדש מיחוד פנימי דאו"א ע"כ הם דוחים שבת וכמ"ש בענין שמילה דוחה שבת לפי שנמשך מבחי' גבוה יותר כו', בד"ה למנצח על השמינית, וכמ"כ ע"י שני כבשים נמשך אור עליון, ע"כ אתי שפיר שהאיסור מלאכה וההיתר דשני כבשים נאמרו בדבור אחד כי הכל כוונה א', וע' מזה בשל"ה קל"ז א' ש"מ ב'.

קיצור כי לקדשו להמשיך עי"ז לשבת שהוא ז"א עונג העליון מעתיק, וזהו נמשך ג"כ ע"י הקרבת ב' כבשים דמוסף שהוא יחוד זו"נ ע"י אור ענג העליון הנ"ל ע"כ נאמרו בדבור אחד.

ב) בזח"א עמוד ס"ט והוא בהשמטות שלכן אין במוסף שבת פרים ואילים רק שני כבשים, כי פר ואיל רמז למדת הגבורה או לבחי' בינה, אבל בשבת שהוא התגלות עתיק ע"כ אין מקריבין רק כבשים, ועמ"ש מענין כבשים בענין תנופת שתי הלחם ע"ג שתי הכבשים בלק"ת פ' אמור, גם שערות הכבשים רומזים לבחי' ושער רישיה כעמר נקי ולכן בהבל שנאמר שהביא מבכורות צאנו נאמר וישע ה' אל הבל כו'.

קיצור כשמתגלה עתיק אין מקריב רק כבשים שאין בהם דין וגם שרומזים לבחי' ושער רישיה כעמר נקי.

ג) ת"ז כ"ב אבל ביומא דשבתא לא סלקין תרין שמהן אלין דאינון עמודא דאמצעיתא ושכינתא ולא מתייחדין על יד שליח אלא בצדיק חי עלמין וכו', ואפשר שע"ז רומז שני כבשים, כי כבש הוא בחי' רחל וכמ"כ בחי' ישראל שהוא עמודא דאמצעיתא נקרא ג"כ כבש כו', וכדי להיות יחוד זה זהו ע"י הארת עתיקא כענין אוה למושב לו, שהאלף הוא כתר הנמשך להיות יחוד ו"ה כמש"ל ע"פ כי בחר ה' בציון ב' כבשים ישראל ורחל.