ביום השמיני עצרת כו'

א'קצ

ליל שמח"ת תרכ"ד

ביום השמיני עצרת כו'. הנה ביו"ט אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים וצ"ל מהו לשון זמנים והל"ל מועדים או רגלים שכן נקראו בכתוב, אבל הזמן הוא מדרי' נמוכה מאד (צ"ע דהא תרגום מועדים הוא זימנין כמ"ש בראשית א' י"ד לאותות ולמועדים, לאתין ולזימנין, וכן מאהל מועד, ממשכן זימנא, ר"פ ויקרא, ושוב ראיתי דתרגום מועד דגבי יו"ט לא תרגם אונקלס זימנין כי אם מועדיא כמ"ש בפ' אמור אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם, אלין מועדיא דה' מערעי קדיש די תערעון יתהון בזמניהון, הרי המועדים עצמן לא תרגם זמנים, רק על במועדם תרגם זמן, וכן עוד שם וידבר משה את מועדי כו' תרגם ית סדר מועדיא כו' וכן ס"פ פנחס במועדיכם, במועדיכון, נמצא כל לשון מועד שבתורה מתורגם זמן כמו מועד צאתך ממצרים זמן מפקך, למועד חדש האביב לזמן ירחא דאביבא, קריאי מועד מערעי זמן, להקריב לי במועדו בזימני', זולתי מועדים שנאמר על יו"ט אינן מתורגם זמנייא כ"א מועדייא וכנ"ל, וכן בפ' בהעלותך וביום שמחתכם ובמועדיכם תרגם וביום חדוותכון ובמועדיכון, וכן ת"י חדשיכם ומועדיכם ירחיכון ומועדיכון, וצ"ל דאונקלס מפרש מועדים לא מלשון זמן כ"א מלשון אועד לך שמה, שמות ל' פסוק ו, וכן מל' ונועדו אליך, במדבר י' פסוק ו',

א'קצא

ותרגום אועד אזמין מימרי, ונועדו ויזדמנון, שהו"ע הזמנה וזימון ולא לשון זמן, וכמבו' בקורקע' בשרש זמן לשון זמן ענין בפ"ע כמ"ש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים קהלת ג' א' וזימון ענין בפ"ע כמ"ש יבא לעתים מזומנים, עזרא י' י"ד, נחמי' י' ל"ה, נמצא מועדים י"ל מלשון זמינין, ובעמוס ג' ג' הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו אם אזדמנו, ומצינו לשון זימון גבי קדש בפ' יתרו וקדשתם היום ומחר ותזמינון יומא דין ומחר, וכן בשמואל א' ט"ז ה' ויקדש את ישי וזמין ית ישי, וכן פי' בזהר פ' אמור דף צ"ד בענין המועדים ל' זימון כמש"ש תלתא אינון זמינין מקדש כו'. לפי"ז אתי שפיר מאד הקושי' למה אומרים זמנים ולא מועדים כו' וצ"ל ע"ש אשר תקראו אותם במועדם, דבמועדם התרגום בזמניהון, ובמ"א נתבאר אצלינו דפי' מועדי ה' הוא ענין יעוד וחבור ע"ד אשר אועד לך כו' ונועדתי לך והאדם ידע שהוא ענין יעוד וחבור וכמ"ש כי הנה המלכים נועדו דת"י אתחברו, ומ"מ נראה לומר כי זה ענין אחד עם זימון כי זימון וחבור ענין א' הוא, שמזמנים את פלוני להיות מתחברים יחדיו, וכמו"כ י"ל ענין יעוד דאמה העברי' כמ"ש בת"י שם ע"פ ואם לבנו ייעדנה ואם לציד בריה זמין יתה, אך היינו ענין המועדים עצמם ובהם נאמר מועדי ה' אשר תקראו אותם, אבל ענין אשר תקראו אותם במועדם דהך במועדם היינו בזמניהון, משום הכי צ"ל מקדש ישראל והזמנים, ומ"מ הקושיא אמאי לא מזכירים רק והזמנים ולא מועדים ג"כ, או דמ"מ הל"ל מועדים, וע' בפ"ב דמס' ביצה די"ז ע"א).

והנה בשבת אומרים מקדש השבת וביו"ט אומרים מקדש ישראל והזמנים, והיינו כמ"ש הטעם בגמ' פ"ב דביצה דשבת מיקדשא וקיימא משי"ב משא"כ היו"ט ע"י קדושת ישראל נתקדשו הם כמ"ש אשר תקראו אתם כו' ובברכות דמ"ט א' אמרינן בפי' מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים כו', הנה בתפלת שבת אנו אומרים זכר למעשה בראשית וכן בקידוש זכרון למעשה בראשית ופי' בטור סי' רע"א שענין זכר זה היינו שאנו שובתים ביום ששבת בו הקב"ה אחר תכלית מעשה בראשית, והיינו כי כל שבת נק' יום השביעי כמו שבת בראשית כמ"ש וביום השביעי שבת כו', ולכן אנו אומרים עם מקדשי שביעי, ולכאו' הוא פלאי הלא מששת ימי בראשית עד עתה חלפו ועברו הרבה רבבות ימים ואיך יתכן לומר על כל שבת שהוא יום השביעי (דבשלמא בענין החדשים שפיר נק' תשרי החדש השביעי כי החדשים נמנים לפי הילוך השמש והירח שבמשך י"ב חדשים סובבת החמה, ושפיר שייך לקרוא ניסן חדש הראשון כו' משא"כ בימים לא שייך לומר כן, דאיזה טעם יש שנקרא לכל יום א' בשבת יום ראשון עד שהשבת הוא יום השביעי, ומ"מ בכל העולם כולו המנין ימים כן הוא, ממזרח עד מערב וכמ"ש בכוזרי מאמר א' סי' נ"ז). אך הענין הוא כי שבת הוא כמ"ש וישבות ביום השביעי ותרגומו ונח, ופי' עד"מ אדם ששובת ונח מאיזו מלאכה ומעשה שאז כשנח ושובת הענין שבא לעצמותו כי בשעת המלאכה שכלו ומדותיו יורדים ומתלבשים באותו המעשה וכשפוסק מלעשות אזי שכלו ומדותיו מתעלים בעצמותן וזהו הנייחא, וכך עד"מ שי"ב ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת

א'קצב

הארץ וכל יומא ויומא עביד עבידתי' כמ"ש בפ' אמור דצ"ד ע"ב, והיינו יום א' נגלית מדת החסד וברא בה את האור במאמר יהי אור כו' וכן ביום שני נגלית מדת גבורה כו' ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מלובשים בכל מדה כמ"ש בתניא ח"ב פ"י וזהו ענין השפלה וירידה של המדות וחב"ד המלובשים בהן שירדו מאצי' להיות מהן התהוות בי"ע ולכן נק' ימי חול וימי המעשה אע"פ שהן מדות דאצי' אלא לפי שירדו ונתלבשו בעשי' וכמש"ש א"ר יצחק אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול כו' א"ר חייא בגין דשרי למיעבד בהו עבידתא, וע' מזה בסדור בשער המועדים, דהיינו מטעם הנ"ל לפי שהכלים דמדות דאצי' ירדו בירידה גדולה להתלבש בבי"ע כו', ובשבת עולים המדות וחב"ד המלובשים בהן בעצמותן באצי' וזהו"ע השביתה והנייחא. ואזי כתי' ויכל אלקי' ביום השביעי, מלשון נכספה וגם כלתה נפשי שהוא בחי' כלות הנפש ותענוג וכך ביום השביעי הוא התגלות תענוג עליון.

והנה בכ"ז יובן מה שלכאורה יש להפלא למה הי' צריך להיות משך בריאת העולם ששת ימים והלא ברגע א' הי' יכול לברוא העולם ע"ד משארז"ל והלא במאמר א' יכול להבראות וגם באמת איתא דבמחשבה אחת ברא הקב"ה את העולם. אך הענין שזה שהי' המשך ששה ימים זהו מחמת המקבלים שהם בעלי גבול ותכלית, וכדי שיוכלו להתהוות כמו שהם הי' צריך להיות ההמשכה ע"י ששה מדות הנ"ל שהן הן ששת ימים. וביאור הענין היינו בהיות ידוע שהזמן הוא נברא ומחודש והוא ית' למעלה מעלה מגדר זמן, וזהו ענין שם הוי' שמורה על זה שהוא למעלה מן הזמן שהוא הי' הוה ויהי' ברגע אחד צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת, וכדי להיות התהוות הזמן הוא ע"י שמתחלה נתחלק החיות לששה מדות שהם הם הנק' ששת ימי בראשית שכל יום ומדה כולל אלף שנה כמ"ש כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ואח"כ מזה מתחלק לכל שנה חיות כללי וזהו ענין ראש השנה, ואח"כ מתחלק לי"ב חדשים בכל ר"ח נמשך חיות כללי לאותו חודש, ולכן נאמר והי' מדי חדש בחדשו כו', נמצא ששה מדות הנ"ל הם ראשית ומקור להתהוות הזמן (ובמ"א נתבאר שע"ז ארז"ל בבראשית רבה פרשה שלישי מכאן שהי' סדר זמנים קודם לכן, כי ו"ק הנ"ל נק' סדר זמנים, לפי שאינן זמן ממש כמו בבי"ע, אלא שהם סדר ומקור להתהוות הזמן, וע' בלקו"ת פ' בראשית בטעמי מצות גבי מ"ע שהזמן גרמא פי' כי מהחזה דז"א ולמטה נק' זמן, אמנם הרמ"ז פ' תשא דקפ"ח ע"ב פי' דשרש סדר זמנים הוא בז"ת דעתיק ע"ש, וצ"ל שזהו ענין ימי קדם הנז' באד"ר דקל"ד טעם היותן נק' ימי קדם היינו קודם לאצי' וכמאמר הנ"ל סדר זמנים קודם לכן, וזהו"ע ההפרש בין עתיק יומין ובין כשנאמר עתיק כי יומין היינו ז"ת ולכן הוא מקור סדר זמנים לפי' הרמ"ז אבל עתיק הוא ג"ר דעתיק ג"כ. אבל אדמו"ר נ"ע פי' בענין ימי קדם שהם למעלה מהשתלשלות לגמרי ע"ד המתנשא מימות עולם, דפי' שמתנשא ומובדל מימות עולם כו' וצ"ע. ולפ"ד הרמ"ז ג"כ אתי שפיר מ"ש במ"א דא"ק נק' מחשבה הקדומה ששם נכלל עד סוף כל הדורות בסקירא א' ממש וסדר זמנים הוא למטה מא"ק היינו ז"ת דמל' דא"ק שזהו ענין ז"ת דע"י כו', אמנם גם א"ק נק'

א'קצג

אדם דבריאה כי למעלה מא"ק לא שייך כלל לומר שנכלל עד סוף כו' בסקירא א' כי אינו בגדר עלמין כלל, כ"א בא"ק שייך לומר כן, וכמ"ש כ"ז במ"א ע"פ המאמר בפ' תרומה דקס"א קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא כו'. עכ"פ לפמש"כ בלקו"ת שמקור סדר זמנים הוא בו"ק דאצי' ע"כ לפ"ז יובן מה שהי' משך הבריאה ששה ימים שהוא כי כדי להיות התהוות הזמן צ"ל ההמשכה ע"י ו"ק הנ"ל וממילא צ"ל ששה ימים כי כל מדה היא יום אחד כו' וגם מזה נמשך התהוות המקום שעיקר בחי' מקום הוא ג"כ ששה קצוות מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום, ששרשן ג"כ מששה מדות הנ"ל כמ"ש בד"ה וארא אל אברהם ובד"ה ויאמר משה אכלוהו היום בענין כשם שא"א לעולם בלי רוחות כך כו' ע"ש, וגם הטעם שנברא העולם בששת ימים כדי שיהי' אח"כ מצות שמירת שבת ביום השביעי, והכל עולה בקנה א' למשכיל על דבר). והנה בשבת שעולים המדות וחב"ד המלובשי' בהן לשרשן באצי' הוא בחי' עלי' מבחי' זמן דבחי' שלמעלה מהזמן (כי הגם שו"ק דאצי' נק' ג"כ סדר זמנים, אך באמת שבת הוא בחי' מוחין דאבא חכמה עילאה שהיא בחי' שלמעלה מהזמן, ולכן מהחסד דז"א ולמטה נק' ימי הבנין עולם חסד יבנה משא"כ ג"ר דאצי' הם למעלה מבחי' עולם והוא למעלה מהזמן, ועיין בפע"ח שער מקראי קדש פ"ה בענין ספירת הבנין שהם ז"ת, ועיין בספר אור נערב להרמ"ק חלק ששי רפ"ג מנ שכתב ההפרש בין ז"ת שהן מדות נאצלות לנהל התחתונים משא"כ שלש ראשונות שכל חכמה ובינה שהם מדות צודקות בעצמותו ולכן נאמר שלח תשלח את האם שהיא בינה שאין ראוי לחקור בהם כו' ואת הבנים שהם ז"ת תקח לך לחקור ולדרוש בהם כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים, עכ"ד), וזהו שכל שבת נק' יום השביעי והוא זכר למעשה בראשית הגם שעברו הרבה מאד רבבות ימים אלא לפי כי בכל שבת הוא העליי' בלמעלה מהזמן וכמ"ש מזה בד"ה שמע ישראל (והוא הנק' יומא שביעאה שהוא ג"ר שלמעלה מספי' הבנין ע"ד היכל השביעי שהוא היכל קדה"ק כולל ג"ר וע' בפ' בשלח ס"ג ב' פ"ח א') וביום א' מתחיל התגלות מדה ראשונה מספי' הבנין שהם מקור בחי' זמן כו' (וענין עליי' זו של הזמן בלמעלה מהזמן נלע"ד ע"ד שילוב אד' בהוי' המבואר בתניא ח"ב פ"ז, ומ"מ עליי' זו רק בפנימי' העולמות משא"כ בחיצוניות העולמות ואעפ"כ גם חיצוניות העולמות מקבלים חיותם מבחי' המחשבה עילא' שלמעלה מבחי' הדבור אשר הזמן נלקח מבחי' הדבור כו' שבשי"ב נמשכו עשרה מאמרות משא"כ מצד המחשבה הרי במחשבה א' נבראו העולמות וכמ"ש בביאור ע"פ יונתי ומשם מקבלי' העולמות חיותם בשבת וכמ"ש מזה ג"כ בד"ה שובה ישראל הנ"ל. ובאו"ת פי' שזהו ענין בא שבת בא מנוחה שהמנוחה הוא מה שהעולמות מקבלים חיותם מבחי' שרשם כמו שעלו במחשבה) ולכן לא נזכר שם הוי' בכל ששת ימי בראשית עד אחר שבת שנאמר ביום עשות הוי' כו' ובשי"ב נז' רק שם אלקים בלבד לפי שהם בחי' ירידה והמשכה להתלבש בזמן והוא ע"י צמצומים וגבורות מבחי' שם אלקים משא"כ שם הוי' שמורה על הי' הוה ויהי' שהוא למעלה מהזמן, אבל בשבת שאז העלי' מהזמן בלמעלה מהזמן שהוא שם הוי' לכן נאמר אח"כ הוי' אלקים כו'.

א'קצד

וזהו דשבת מיקדשא וקיימא וא"צ לקידוש ב"ד כ"א היא קדושה הבא מאיליה מחמת כי בו שבת כו' (וכך הוסד סדר ההשתלשלות להיות מתחלה ירידה והמשכה ע"י ו"ק דז"א ובסיום המדה השישית בבוא הארת מדה הז' שהיא המל' יהי' או"ח ועליי' מלמטה למעלה עד יומא שביעאה שמלמטה למעלה שהיא בחי' היכל קה"ק דאצי' ע"ד הנזכר בפ' פקודי דר"ס סע"ב ולקשרא שביעאה בשביעאה, ועיין בפע"ח ש"א פ"ז גבי והנה אין כח בזה רק בז"א בלבד כו' אמנם ביום השבת שהוא נגד המל' כו' ע"ש, וע' בפ' קרח דקע"ח סע"א גבי בשעתא דבעא יומא לאתקדשא כו' ובמש"ש ע"ז בביאור הזהר, וע' באד"ר דקמ"ב סע"ב, ועמ"ש סד"ה ויקהל משה), אבל קדושת היו"ט נאמר בהם אשר תקראו אתם כו' ישראל דקדשינהו לזמנים, כי הרי היו"ט חלים ע"פ רוב ביומין דחול שהם מבחי' זמן ממש, וכשחל בו יו"ט אשר הוא בחי' מקרא קדש שמאיר בו מבחי' קדש העליון שהוא מה שלמעלה מהזמן וכנ"ל דשרש הזמן מתחיל מספי' הבנין שהם המדות עליונות משא"כ מקראי קדש שהם התגלות חו"ב עילאין הם למעלה מהזמן, וכיון שקדושה זו נמשכת ביומין דחול א"כ הענין הוא שהוא המשכה מבחי' שלמעלה מהזמן להיות מאיר ונמשך ביום שתחת הזמן ועמ"ש ע"פ מאמר הזח"ג קרח קע"ו ב' ע"פ ויקומו לפני משה ולכן השבת נק' קדש ויו"ט נק' מקרא קדש, כי קדש הוא בחי' סוכ"ע שהוא מובדל ולמעלה מבחי' זמן. והנה שבת שאז הוא העלי' מממכ"ע בבחי' סוכ"ע ממש שלמעלה מהזמן א"כ הוא בחי' קדש ממש ומובדל לגמרי מגדר זמן, משא"כ ביו"ט שהיום עצמו הוא מיומין דחול שתחת הזמן רק שממשיכים לשם מבחי' קדש ע"כ נק' מקרא קדש שקוראים בחי' הקדש שיבא ויתגלה למטה, וקריאה והמשכה זו זהו ע"י ישראל דוקא אשר תקראו אתם כו' (כי להיות ההמשכה והגילוי למטה בבחי' זמן שיומשך לשם מלמעלה מהזמן זה לא נמשך ממילא כ"א בעובדא ואתעדל"ת תליא מילתא וניתן לבני אדם וכמ"ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, ומבואר במ"א הפי' כי שמים הם מקיפים וסוכ"ע אשר שם הוא למעלה מההתחלקות והוא ג"כ למעלה מהזמן, רק תחת השמים דוקא בבחי' ממכ"ע שם הוא התחלקות עת לכל חפץ וגם בבחי' זמן כו' וכתית אשר ברא אלקים לעשות וארז"ל לעשות לתקן, כל מה שנברא בשי"ב צריך תיקון כו', וזהו"ע והארץ נתן לבני אדם שיתקנו וימשיכו מבחי' סוכ"ע בממכ"ע מלמעלה מהזמן בזמן, וזהו ג"כ הנק' עושין רצונו של מקום, מקום היינו ממכ"ע כמא' ברוך המקום, ועושין רצונו של מקום להמשיך בו גילוי אוא"ס הסוכ"ע כו', ועמ"ש ע"פ אחת היא יונתי תמתי שישראל נק' תמתי שעושין השלימות להיות הגילוי גם למטה במקום הפירוד שזה תולה בישראל דוקא, וע"כ ארז"ל ישראל דקדשינהו לזמנים, ואמנם באמת גם בשבת נא' לעשות את השבת, וע' מזה בד"ה זכור את יום השבת. ובמ"א נת' טעם ע"ז עוד בעומק יותר בד"ה ראשי המטות, דהנה ענין קונמות קדושת הגוף נינהו וצ"ל מתפיסו בדבר הנדור וא"כ קשה מדוע יכול להתפיס גם דבר שלא חל בו מן התורה קדושה היא, כמו כשאומר על בעל מום ה"ז כקרבן נתפס בקדושת קונם ואילו הי' מקדישו לומר ה"ז עולה ממש לא אמר כלום, ונת' התירוץ כי הנה

א'קצה

אורייתא מחכמה נפקת וע"פ ח"ע אין הבעל מום נתפס בקדושת עולה כו', אך נש"י ע"י מס"נ שיש להם הם מגיעי' למעלה מהחכמה כמארז"ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל, כתר הוא מה שלמעלה מהחכמה ונמשך ע"י אותיות התפלה של ישראל מטעם הנ"ל והם אותיות שלמעלה מהחכמה, ולכן עי"ז יכולים ג"כ במבטא שפתם להמשיך ולהתפיס בקדושת קונם גם על דבר שלא חל בו הקדושה ע"י התורה דמחכמה נפקת כו', וכך עד"ז יכולים הב"ד בדבור פה שלהם לקדש המועדים שממשיכי' וקוראים בחי' קדש העליון שיהי' חל ונמשך גם ביומין דחול שתחת הזמן, לכן ישראל דוקא קדשינהו לזמנים. ויותר יובן ענין זה ע"פ משארז"ל אתם אפי' מוטעים כו' בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו, דזהו ודאי יש לדמות יותר לענין הנ"ל דקונמות כו' וזהו אשר תקראו אתם דוקא משא"כ לולי קדושת ישראל הרי מן התורה דמחכמה נפקת לא הי' נמשך הקדש ביומין דחול כו', כ"א שרש להמשכה זו צ"ל מלמעלה מהחכמה מבחי' כתר והיינו ע"י ישראל דוקא. וא"ת א"כ תאמר שיש בחי' ביו"ט יותר מבשבת, שהשבת הוא קדש בעצם קדושה הבא מאיליה ע"י התורה דמחכמה נפקת וכנודע דקדש הוא חכמה, וקדושת היו"ט דישראל קדשינהו לזמנים באה שרש ההמשכה מלמעלה מהחכמה, ואנן איפכא שמיעא לן דשבת הוא קדש ממש ח"ע ויו"ט נק' מקראי קדש שהם מבחי' בינה, אך לק"מ דהא ודאי שמ"מ הקרבן ממש חמור מקונם אף שהקונם שרשו מבחי' גבוה יותר היינו רק שרשו ולא עצמו ממש, ועד"ז גם כאן בענין יו"ט ושבת, ועוד דבאמת מצינו שיש שרש בבינה גבוה מן החכמה וכמ"ש בד"ה לך לך בענין ה' דאברהם כי הוא דא עתיקא כו' ולכן כדי שיהי' הירידה למטה זהו ע"י תוספת ה' דוקא ע"ש באריכות וכמו"כ נאמר כאן כדי שיומשך בחי' הקדש גם תחת הזמן צ"ל מקור ההמשכה מבחי' עליונה יותר, וזהו"ע ה' עילאה שמשם שרש כל המועדים, ועמ"ש בד"ה והתהלכתי שכדי להיות ירידת והמשכת סובב בממלא צ"ל הכח לזה מבחי' עליונה יותר מן עליי' ממכ"ע לסוכ"ע כו', ולכן חל פסח וסוכות בחמשה עשר לחדש בחי' י"ה הנה נמשכו מבחי' הה' שיש לו שרש למעלה מן היו"ד שהוא ח"ע כו' ושבועות הוא ג"כ ביום החמשים לספי' העומר שהוא בחי' חמשים שערי בינה כו', וע' בפע"ח שער ר"ח פ"ב כ' כי ודאי קדושת שבת אין כמוהו עכ"ז יש בחי' ומעלה בר"ח מה שא"כ בשבת כו' וע"ש דבחי' זו נמשך מצד התגברות הבינה כו' ועמ"ש בד"ה מי שם פה לאדם בענין שבתיקון יש בחי' אפי' ברגל מה שאינו בראש כו' א"כ כש"כ שאין תימא אם יש ביו"ט בחי' מעלה נגד שבת כו' וכן בבינה נגד חכמה כו' ועוד שהיו"ט נק' רגלים ובהדיא מבואר שיש בחי' ברגל מה שאינו אפילו בראש כו'. אך באמת היינו רק שהבינה יש לה שרש למעלה מהחכמה אבל עכ"ז החכמה היא למעלה מהבינה עצמה לכן שבת קדושתו למעלה מקדושת יו"ט, ועוד זאת כי בשבת יש ב' בחי' שבת תתאה ושבת עילאה, והנה כל העליות שעד החכמה נק' שבת תתאה אבל שבת עילאה הוא עליות מהחכמה ולמעלה עד אור א"ס ממש, וע"ז אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו', ואע"פ שגם ביו"ט יש ב' בחי' מועדי ומועדי הוי' כמ"ש במ"א וית' לקמן אי"ה, עכ"ז בחי' שבת עילאה גבוה הרבה יותר גם מבחי' הב' שביו"ט הנק' מועדי סתם כמשי"ת).

א'קצו

וזהו ענין מקדש ישראל והזמנים, ומזכירים לשון זמנים דוקא עם היותו הבחי' נמוכה מאד כנ"ל אלא לפי שאדרבה היא הנותנת שישראל ממשיכים בחי' הארת קדש העליון גם בבחי' הזמנים ממש, והיינו ענין ישראל דקדשינהו לזמנים. (והנה פי' מועדי ל' יחוד וחבור זהו"ע יחוד או"א כמשנ"ת בסידור ע"פ להקריב לי במועד ולכן ביו"ט יש שמחה כי ע"י התחברו' חו"ב נמשך השמחה וכמ"ש ע"פ לויתן זה יצרת לשחק בו בדרוש ברכת הזימון, אך אשר תקראו אותם במועדם לשון זמנים היינו להמשיך מוחין דאו"א הנק' מועדי שיתגלה בחי' זו בזו"נ ששם הוא בחי' הזמן, ובחי' זו הוא אשר תקראו אתם דוקא, ואפשר שבחי' הא' אינה תלוי' בישראל רק ישראל דקדשינהו לזמנים שיומשך הגילוי הזה בזו"נ ולולי ישראל לא הי' נמשך זה למטה כ"א רק באו"א כו' ולכן לא אמרינן מקדש ישראל והמועדים, כי המועדים עצמן הן מועדי ה' אך לולי ישראל לא היו נמשכים ומתגלים בזו"נ א"כ ישראל קדשינהו לזמנים. וצ"ע דבר"ה ויוהכ"פ אינן אומרים כן רק מקדש ישראל ויוהכ"פ כו'. וי"ל דהא בר"ה ויוכ"פ ג"כ מברכים ברכת הזמן שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה כמ"ש בגמ' ספ"ג דעירובין ד"מ סע"ב והלכתא אומר זמן בר"ה ויוהכ"פ. אך באמת זה אינו דהא גם גבי מועדי הוי' כתיב אשר תקראו אותם ושם לא נזכר עדיין במועדם וצ"ל דגם יחוד או"א שייך ע"י נשמות ישראל כי הגם דאו"א הם תרין ריעין זהו זיווג דחיצוניות להחיות העולמות אבל זיווג דפנימיות להוליד נשמות חדשות באתעדל"ת תליא כמ"ש בפע"ח שער הק"ש פי"א, וע' בפ' חוקת דקפ"א ע"א ועמ"ש בביאור ע"פ יונתי בחגוי וע"פ ונקדשתי בתוך. ועוד י"ל דהנה מבואר למעלה דפי' מועדי הוא ג"כ ענין זימון וכמ"ש בפ' אמור צ"ד תלתא אינון דזמינין מקדש והזימון היינו עליית חג"ת לאימא עילאה ועי"ז מקבלת אימא מאבא ונמשך השפע לחג"ת ג"כ ואח"כ הוא בחי' אשר תקראו אתם במועדם להמשיך גילוי זה למטה במקום המדות ובנוק', והוא ע"ד שנתבאר כה"ג בענין הברכות בפע"ח שער הברכות פ"ג ובפי' הרמ"ז ר"פ עקב דף רע"א תחלת ע"א.

והנה כתיב מועדי ה' אשר תקראו אתם כו' אלה הם מועדי ומבואר במ"א הפי' דשם הוי' היינו באצי' יו"ד חכמה ה' בינה כו', וזהו"ע מועדי ה' יחוד וחבור או"א והתגלות זו נמשך בזו"נ שהם ו"ה, אמנם אלה הם מועדי הפי' של עצמות המאציל, כמו הפי' אני ה' דאני היינו עצמות המאציל שנמשך ע"י צמצום באצי' להיות שם הוי' כו' ועד"ז מועדי היינו דעצמות המאציל. ונלע"ד ביאור הענין כי הנה ג' מועדים הם חג"ת כנגד ג' אבות אשר בפסח הגילוי בחסד כו' וידוע בענין בעבר הנהר ישבו אבותיכם ששרש האבות הוא חג"ת דאריך וכמ"ש במ"א ע"פ אם בחוקותי תלכו, וזהו ענין מועדי ממש היינו בפסח הגילוי מבחי' כי חפץ חסד הוא חסד דעתיק ולכן הוא אתעדל"ע בלי אתעדל"ת, ואח"כ בשבועות מ"ת אנכי ולא יהי' לך מפי הגבו' שמענום י"ל אורייתא מחכמה נפקת ושרשה ממו"ס שבה מלובש גבורה דעתיק ולכן ניתנה ע"י שופר, וסוכות בחי' ת"ת ויעקב נסע סוכתה שרשו מבחי' ת"ת דעתיק כו' ועמ"ש ע"פ הזהר וישב דקפ"א בענין מאד מסט' דיעקב כו', ועמ"ש בענין

א'קצז

סוכות בסד"ה האזינו השמים בענין הקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל כו', ופי' שהם מועדי הוי' וגם מועדי היינו כדפי' ע"פ אנכי מגן לך שבחי' כי חפץ חסד הוא נמשך ומתלבש בורב חסד ובחסד עולם דז"א כו' ע"ש. ודרך כלל הנה מועדי היינו חג"ת דעתיק, וי"ל שמ"מ ענין זה היינו ההמשכה ממדות אלו בראשית האצילות כמו חסד דעתיק מתגלה באבא וגבורה בבינה כו' ואח"כ מועדי ה' היינו יחוד או"א שמולידים מוחין לזו"נ ואח"כ אשר תקראו אותם במועדם היינו יחוד זו"נ ממש להיות מקדש הזמנים שמקור הזמן מבחי' נוק' כנ"ל, וכעין זה בשינוי קצת נת' גבי ג"פ קדוש דקדוש הא' הוא יחוד או"א והב' ההמשכה מאו"א לז"א והג' מז"א לנוק' ואפשר גם כאן לומר כי הנה יחוד או"א ידוע שאין ההמשכה מאו"א עצמן כ"א מלמעלה מעלה כו' לפי"ז מועדי הוא שע"י הזימון ועליית המדות ע"ד עליית ו' דקדוש לקדש שבר"מ פ' אמור דצ"ג עי"ז גורמים הגילוי מא"ס להיות יחוד או"א, וזהו ענין מועדי דהיינו חג"ת דכתר המתגלים באו"א ועי"ז נעשה יחוד או"א, ואח"כ מועדי הוי' פי' הוי' היינו ז"א, לפי"ז פי' מועדי הוי' מה שנמשך מוחין חדשים מאו"א בז"א וכמ"ש בפ' תשא קצ"ד מה מועד דאיהו יום חדוה כו' ובפ' לך לך דף פ"ט ע"ב דשלטא בההוא זמנא רעוא כו' וכדלקמן דמועד ג"כ מלשון עדיים וכתרים, ואח"כ אשר תקראו אותם במועדם זהו ההמשכה והיחוד עליון מז"א לנוק' ע"ד אהל מועד כו' לטב בפ' תשא שם, ולפ"ז י"ל מ"ש ב"פ אשר תקראו הא' גבי מועדי ה' הב' גבי במועדם אלא דהקריאה היא ע"ד זימון מלמטה למעלה וזהו כענין קדוש הא' ע"י למס"נ באחד נעשה ג"כ עליית הוי"ו כו' וזהו ושמואל בקוראי שמו כו' ואח"כ הקריאה הב' היא להמשיך מלמעלה למטה עד שיומשך ג"כ במועדם בנוק' כו' וקרא זה אל זה ומקבלין דין מדין כו' כמ"ש במ"א, וכ"ז אשר תקראו אתם כי שרשם משם כענין בעבר הנהר ישבו אבותיכם כנ"ל ע"כ יש בהם כח לקרא אותם משם כו'. גם כמ"ש קורא הדורות מראש דהיינו מבחי' א"ק וישראל נק' לי ראש שעלו במחשבה הקדומה בחי' א"ק כו'. ובכ"ז י"ל עוד הפי' בענין מועדי לשון עדי וקישוט ככלה תעדה כליה, ותבואי בעדי עדיים כמ"ש בסד"ה צו את בנ"י כו' להקריב לי במועדו כו' דפי' עדי עדיים היינו בחי' כתרים, ובחי' זו נק' המועדים מצד שרשם בחי' אלה הם מועדי. נמצא יש בהם ג' בחי' מצד שרשן נק' מועדי לשון בעדי עדיים ומצד היותן באצי' נק' מועדי הוי' לשון יחוד וחבור וכשנמשכו למטה נק' אשר תקראו אותם במועדם, ישראל קדשינהו לזמנים כו'. וזהו ג"כ ענין ההמשכה מבחי' ימי קדם, וזהו אשר נשבעת לאבותינו חג"ת דאצי' מימי קדם הם המדות דע"י כמ"ש באד"ר, ולכן נק' ימים טובים ע"ש התחברות ימי קדם עם ימי עולם, וע' באד"ר דקל"ח ע"ב ע"פ בקרב שנים חייהו, ובשרש ישע פי' בשרש מועד וז"ל ול"נ שהמה כולם מלשון עדות כי המועד הוא הימים טובים המה עדות לאלהותו ית' ולזכרון ליציאת מצרים כידוע עכ"ל. ועמ"ש בד"ה אלה פקודי המשכן בענין משכן העדות שבחי' עדות שייך לבחי' עדיים וכתרים הנ"ל כי העדות הוא על דבר הנעלם ונסתר כו' וע"ש דהוא ג"כ מענין עד לשון נצחיות כמו חי לעד ויתכן בחי' זו במועדים כיון שהוא המשכה מלמעלה מהזמן בזמן וא"כ ענין זה הוא שיהי'

א'קצח

בבחי' זמן ג"כ הארה בלי גבול ע"ד יהללוך סלה. והוא ע"ד מ"ש והי' מספר בנ"י כו' אשר לא ימד ולא יספר ופי' הרמ"ז פ' במדבר דמספר נק' מהחזה דז"א ולמטה וכשישראל עושין רצונו של מקום אזי בחי' זו נעשה בבחי' ומדריגה אשר לא יספר, ומבואר לעיל דשרש הזמן הוא ג"כ מהחזה ולמטה ובמועדים שממשיכים גילוי מלמעלה מהזמן בזמן זהו בחי' והי' מספר כו' אשר לא יספר כו' ולכן נק' יום טוב כמבואר בד"ה והתהלכתי שבחי' עושין רצונו של מקום זהו ע"י בחי' טוב שהוא צדיק כו', וע"ד שנת' בפ' ואתחנן דרס"א ע"ב, וע"ד כתיב כי המקום כו' קדש הוא כו' מ"ט בגין כי טוב הוא כו' ע"ש, ועמ"ש בביאור ע"פ מי מנה כו' ומספר את רובע ישראל ובביאור ע"פ והי' מספר כו' אשר לא יספר כו' ומשם יובן ענין הנ"ל. וגם שם בביאור דמי מנה הנ"ל נת' שיש ב' בחי', הא' שהוא בגדר מספר רק שהוא אשר לא יספר וזהו ההמשכה שע"י המצות והב' בחי' שאינן בגדר מספר כלל כמו לפני אחד מה אתה סופר וזהו"ע התורה, וכמו"כ י"ל כאן שזהו"ע ב' בחי' דקדושת שבת וקדושת יו"ט, כי ביו"ט שאומר מקדש ישראל והזמנים והזמן הוא בבחי' גדר מספר ולכן גם כשממשיכים בו מבחי' קדש שלמעלה מהזמן הענין ע"ד הבחי' הא' הנ"ל, אבל בשבת שהעליי' בלמעלה מהזמן לגמרי זהו הבחי' הב' שאינו בגדר מספר כלל בחי' לפני אחד כו'. ולפמש"ש שי"ל ששרש ב' בחי' הנ"ל נמשכים מב' הבחי' שבכתר א"א וע"י שהבחי' הא' נמשך מבחי' א"א שהוא שרש הנאצלים, כך י"ל גם כאן בענין יו"ט בהיות כי גם בחי' מועדי היינו חג"ת שבכתר שהם בחי' ז"ת שזהו הנק' שרש הנאצלים ע"ד הנ"ל בשם האור נערב שהמדות הן לנהל בחי' זולתו, אמנם בחי' שבת עילאה הוא בבחי' ג"ר שבכתר שהוא בחי' תחתונה שבמאציל כו', וזהו ג"כ ענין האיש מקדש בו ובשלוחו דהיינו ב' קדושות דשבת ויו"ט שבשבת אומרים מקדש השבת היינו מקדש בו בעצמו כביכול, וקדושת יו"ט היא ע"י ישראל וזהו"ע ובשלוחו כו' ודקדוק לשון בו י"ל ע"ד שפי' בפ' אחרי דס"ו ב' ענין בי נשבעתי שהוא בחי' אור ע"ק המלובש בז"א ועד"ז הו"ע האיש דהיינו ז"א מקדש את המל' דאצי' בשבת בו היינו באור ע"ק המלובש בו וכדאי' בפ' תרומה דקמ"ו סע"ב ישקני ההוא דסתים לעילא ובמה בההוא רתיכא עילאה כו' והאי איהו יעקב, וע"ש במק"מ דהענין הוא כנ"ל וכמש"ש בפ' אחרי דס"ו ע"ב בענין יעקוב בוי"ו ע"ש ועמ"ש בפ' נח בד"ה מים רבים גבי אם יתן איש כו'. וענין ובשלוחו היינו ביו"ט, ודבר זה נתבאר באריכות ע"פ מא' הזהר פ' אמור דף צ"ד, ושם נת' ענין שלוחו של אדם כמותו לפי שישראל נק' אנשי קדש, ועמ"ש בד"ה אלה מסעי בענין בצלמנו כדמותנו, וע' בתניא פכ"ה גבי מפני אור ה' המלובש בנפשם שאינו בבחי' זמן ושעה כלל כו'.

ובכ"ז יובן מה שבפ' מועדים נז' תחלה קדושת שבת, כי בשבת הוא עליי' נש"י לשרשן ע"ד מ"ש בד"ה יונתי בענין קומי לך רעייתי כו' וכמ"ש בד"ה ויקהל משה, ואזי עי"ז הם בבחי' שלוחו של אדם כמותו ואזי יוכלו להיות שלוחים לקדש הזמנים שהם הימים טובים, ולפמשנ"ל שקדושה זו צ"ל נמשך מלמעלה מהחכמה דוקא כענין הקונמות כו' כך הוא הענין שבחי'

א'קצט

עלייתם לשרשם בבחי' שבת עילאה זהו למעלה מהחכמה והתורה וכמ"ש בד"ה יונתי שזהו"ע קדש ישראל לה' ראשית תבואתה שהן בחי' ראשית להתורה שנק' תבואתה כו'. ועפ"ז יש ליישב דהתרגום אונקלוס אשר תקראו תרעון יתהון לי מקרה ע"ד כי יקרא קן צפור וארז"ל פרט למזומן וכן אשר קרך בדרך אלא כי שרש ההמשכה מבחי' מועדי הוא מפני שכך עלה ברצונו הפשוט להאיר אור גדול ביו"ט אלו והוא באמת ע"ד כי יקרא פרט למזומן היינו למעלה מאתעדל"ת, ועכ"ז אמרו ישראל דקדשינהו כי אחר שמעוררים אתעדל"ת עד המקום שהיא מגעת, אז ממילא נמשך עוד אתעדל"ע מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם.

והנה בכ"ז יובן מ"ש סד"ה ואלה המשפטים בענין ימים יוצרו שהיומין הם הלבושים הנעשים להנשמה מהתורה ומצות ואם חסר יום א' בלא מצוה חסרא לבושא, דלכאורה אינו מובן הלא יוכל לעשות למחר שני מצות, ומה ענינן ליומין דוקא, ומבואר שם כי התומ"צ כמו שהם למעלה הם אור בהיר וצריך להתגשם ולבא מלמעלה מהזמן בתוך הזמן, ע"ש. והענין י"ל שהוא ע"ד הנזכר כאן בענין מקדש ישראל והזמנים שהענין הוא שצריכים להמשיך גלוי אור א"ס ב"ה להיות דירה בתחתונים אשר שם הוא בחי' זמן ומקום וכנ"ל דשרש הזמן מבחי' מל' מלך מלך וימלוך וכן נק' מקום, וזהו ענין עושין רצונו של מקום שממשיכים גלוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע בבחי' ממכ"ע הנק' מקום, ועד"ז הוא פי' מקדש הזמנים שממשיכים גלוי אור א"ס ב"ה שלמעלה מהזמן שיאיר בבחי' הזמן וכענין בשכמל"ו, וע' בתניא ח"ב פ"ז שזהו"ע שילוב הוי' באד', והמשכה זו הוא ג"כ ע"י המצות, וע"ז נאמר לכל זמן ועת לכל חפץ כו' וע"כ צ"ל קיום המצוה בכל יום וזהו ימים יוצרו להמשיך בכל יום גלוי אור א"ס ב"ה מלמעלה מהזמן בתוך הזמן והמקור לזה הוא בג' יו"ט כו' ומהם מאיר בכל יום ע"י ג' התפלות שבכל יום כמ"ש בענין להקריב לי במועדו.

ועוי"ל בזה בע"א קצת והוא בהקדים להבין מ"ש בלק"ת פ' בראשית בענין הטעם שהנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא שהוא מפני שהזמן מתחיל מהחזה ולמטה ששם מקום הנוק' וע"כ היא פטורה מכל המצות התלויות במקום ההוא כי הדכר מוציא אותה, דלכאורה אינו מובן דא"כ כש"כ שראוי שתהי' פטורה מהמ"ע שלא המז"ג שהם מלמעלה מהחזה אשר שם אין שרש לנוק' עדיין כלל, ועוד דאם הדכר מוציא אותה מהמצות התלויות מהחזה ולמטה אשר שם כבר יש מציאות הנוק' כש"כ שיוציא אותה מהמצות שלא הזמ"ג התלויות במקום שלמעלה מהתהוות הנוק'. אך הענין י"ל כי הנה עיקר הזמן הוא בנוק' כמ"ש בתניא ח"ב פ"ז שבחי' הזמן אין לו שייכות במדות הקדושות העליונות כ"א במדת מלכותו ית' לבדה, ומ"ש בלק"ת שהזמן יש לו שרש מהחזה דז"א ולמטה זהו לפי ששם הוא התהוות הנוק' וכיון שכן כל מ"ע שהזמן גרמא היינו ע"ד מקדש ישראל והזמנים להמשיך מלמעלה מהזמן בזמן שהיא הנוק', וזהו ענין האיש מקדש ע"י שלוחו שהם ישראל כנ"ל וכיון שכן הנשים פטורות ממ"ע אלו כי הן נמשכי' מבחי' נוק' שהוא הזמן אשר הם המתקדשות ע"י מ"ע

א'ר

הנ"ל, משא"כ העושה המצוה הוא המקדש והיינו זכרים משא"כ הנשים שהן מבחי' מל' המתקדשת פטורות ממ"ע שהזמ"ג, אבל מ"ע שלא הזמ"ג היא גם כן חייבת דאין שייך לפוטרה מפני שהיא מבחי' הזמן שהוא המתקדש כיון מ"ע אלו אין להם להתלות בזמן כלל ואין תכליתן לקדש הזמן בלבד. אך לפ"ז צ"ל מ"ש בזהר בענין ימים יוצרו דמשמע שגם המ"ע שלא הזמ"ג צריך לקיים בכל יום דוקא ואי חסרא חדא כו'. ולכן י"ל דאף שמ"ע אלו אין ענינם ע"ד ההמשכה בזמן אעפ"כ בהם ועל ידם מתעלה בחי' הזמן בלמעלה מהזמן כמו בשבת שהוא עליית הזמן בלמעלה מהזמן. מיהו זה דוחק דיש כמה מצות שאין תלויים בזמן והם רק המשכה מלמעלה למטה, ולכן י"ל שאע"פ שאינן מ"ע שהזמ"ג ממש עכ"ז ע"י קיום מ"ע נמשך הגלוי ג"כ מלמעלה מהזמן בזמן, וכענין עושים רצונו של מקום דהפי' שממשיכי' הגלוי בבחי' מקום כו', וזהו עיקר ענין דירה בתחתונים, לכן אי חסרא חדא כו', רק מ"מ הנשים אינן פטורות בהם כיון שאינן מ"ע שהזמ"ג ממש דדוקא ממ"ע שהזמ"ג שהם באים לקדש הזמן ממש ע"ד בחי' קדושין ע"כ הנשים שהם עצמן מבחי' נוק' ששם שרש הזמן אין להם כח לקדש הזמן, אבל מ"ע שלא הזמ"ג אין עיקרם בשביל לקדש הזמן לבד כ"א המשכתם גם במקום שלמעלה מהזמן, וע"ד של"ת תלויים בי"ה ששם אין שרש כלל לזמן עדיין ולכן נשים חייבות בהם, ומ"מ גם הזמן מאיר ומתנוצץ מהם כי כל המצות מאירים בבחי' מל' כידוע וע"כ צריך לקיימן בכל יום דוקא.

והנה מענין היומין מבואר בזח"א דצ"ט א', רכ"ד א', רל"ג ב', ושם דרכ"ד א' ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר ופי' במק"מ בשם הע"ח שהן לבושים דחשמל לנר"נ שנפלו בחטא אדה"ר בק"נ וע"י תומ"צ הם מתבררים כו' ועמ"ש מזה בתו"א פ' חיי שרה בכ"י אדמו"ר נ"ע ומה שהביא שם מפ' פקודי דרכ"ט ויקהל דר"י, וי"ל ע"ד שהחשמל דבינה נעשה מסך ולבוש לזו"נ דאצי' שבו ועל ידו יורדי' לבי"ע כך עד"ז הנשמות דבי"ע כשמתלבשים בו נהנים מזו"נ דאצי' כו'. אך צ"ע דבפ' חיי שרה דקכ"ט ע"פ ואברהם זקן בא בימים באינון יומין עילאין משמע שהם ע"ס דז"א שנק' יומין עילאין, וכן פי' במק"מ פ' שלח דק"ע ע"ב עמש"ש באינון יומין עילאין דמחדשי כו', וע' ח"ג מ"ב ב' ע"פ ימי חיי' ודקנ"ט ב' והימים אינון דאשתמודעאן כו' ופי' במק"מ ו"ק דז"א ודרמ"ט סע"ב משכו יומין עילאין כו' פי' ספירות של זעיר כו' וכן מבואר בפ' שמיני דמ"א ע"א ע"פ מי האיש החפץ חיים אוהב ימים מאן ימים אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא דאחידא באינון יומין עילאין, ונ' הפי' שמא דמלכא קדישא היינו מלכות דאצי' שנק' שם דאחידא באינון יומין עילאין היינו ו"ק דז"א וכמש"ש דמ"ב ע"ב בענין ימי חייה כנ"ל, וא"כ לפ"ז נ' דבא בימים היינו בו"ק דז"א והוא ע"ד לאשתאבא בגופא דמלכא וכמשנ"ת ענין זה בתו"א פ' יתרו בד"ה זכור את יום השבת ובד"ה אני ישנה גבי רעייתי, אך א"כ צ"ל איך ימים אלו הם נק' לבושין. והענין י"ל כי יומין עילאין אלו נק' הכלים דע"ס דז"א דאצי' וע"י הכלים יוכלו ליהנות מאור א"ס המלובש בכלים, נמצא היומין נק' רק לבושים לגבי האור דלאו מכל אינון מדות איהו כלל, וזהו ע"ד שנת' בתו"א ס"פ לך לך בפי' בעצם היום הזה שהוא ענין העצמיות של היום הזה ור"ל כי

א'רא

היום הזה היינו ז"א דאצי' שנק' יום ונק' זה ע"ד מרע"ה נתנבא בזה היינו בחי' אספקלריא המאירה, אמנם העצמיות של בחי' ז"א היינו אור א"ס המלובש בו ע"ד שנת"ל בפי' בי נשבעתי כו' וכן בגשמיות ביום מאיר השמש אשר שמש הוא בחי' יסוד אבא המאיר בז"א כדפי' הרמ"ז ר"פ בהעלותך ור"פ אמור בענין שמש צדקה, ומעתה יובן ענין שייכות המצות להימים דוקא דכמו"כ למעלה המצות שרשן מא"א כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור דבחי' כתר, אך אעפ"כ הרי המצות נתלבשו בז"א דוקא וכנודע בענין רמ"ח מ"ע שהם ט"ס דז"א טפ"ט כו' כמ"ש בתו"א בד"ה ביאור ע"פ משה ידבר, ועמ"ש מזה בד"ה והי' לכם לציצית בענין וזכרתם את כל מצות הוי' כו' את כל מצותי, מצות הוי' הן כמו שהן בז"א דאצי' ומצותי נק' מצד שרשן בא"א, וע"ד הנז"ל בענין מועדי הוי' כו' אלה הם מועדי. והנה מצד התלבשותן בז"א יש להם שייכות לבחי' היומין דוקא כי ו"ק דז"א ו"ק יומין עילאין ונק' סדר זמנים ובהם וע"י יוכלו הנשמו' שהם מבחי' זמן לראות ולהשיג גלוי אור א"ס שלמעלה מהזמן, וזהו שהיומין נק' לבושין. וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה שפי' בזהר ויחי דרי"ז ע"ב ששרשם מזו"נ דאצי' שהם ז' מדות עליונות, והיומין דדורות הראשונים שחיו קרוב לאלף שנה נמשכו מא"א ולא מז"א כמש"ש דל"ז ע"ב ולפ"ז אז היו הלבושין מא"א כו' וממילא שהאור הנמשך ע"י הלבושי' הנ"ל הי' מע"ק וכנודע בפי' לבושי' כתלג חיור דפי' בלקו"ת דקאי על א"א שהוא לבושי' דעתיק יומין, עכ"פ עכשיו שרש היומין הוא מז"א דאצי' שנק' ג"כ יומין עילאין, וזהו ימים יצרו היינו ו"ק דז"א שנק' יצי' דאצי' וכן קאי על יומין של האדם ששרשם משם ופי' יצרו כנודע שהזמן הוא נברא, ולו אחד בהם הכתיב באל"ף והקרי בוי"ו והוא ע"ד מ"ש בזהר ס"פ וירא דק"כ ע"ב ע"פ בכל צרתם לו צר כתיב לא באל"ף כו' אע"ג דלאו בההוא אתר כו' להתם לעילא מטא כו' ע"ש, ועד"ז הפי' כאן דהימים עיקרן ו"ק דז"א שזהו"ע ולו אחד בהם לו בוא"ו דוקא שהוי"ו הוא ז"א דאצי' ו"ק וגם ו' פעמים ו' עולה ל"ו וכמ"ש ע"פ אלה פקודי המשכן, וזהו ג"כ ענין אחד בהם כי אחד היינו בז"א דאצי', אך עכ"ז מטא ג"כ לבחי' לא באל"ף היינו א"א וכנ"ל בפי' בעצם היום ובפי' בי נשבעתי. גם י"ל ולא באל"ף הם מצות ל"ת ולו בוא"ו הם מ"ע וכדפי' בתו"א בד"ה משה ידבר וע' בד"ה לך לך בענין ולו אנחנו כו'. אך להבין איך יסכים זה עם פי' דלעיל דיומין הם הלבושים דחשמל שמתבררים מק"נ, י"ל ע"ד שפי' בד"ה יונתי בענין והחיות נושאות כו' בחי' דמות כמראה אדם להעלותו לבחי' א"א וע' מזה ג"כ בד"ה זכור את יום השבת לקדשו, וזהו ענין עליית לו בוי"ו לבחי' לא באל"ף כמו"כ ע"י היומין המתבררים מק"נ כשנעשה בכל יום מעשה המצות גורם עליות יומין עילאין דז"א לבחי' א"א וכנ"ל.

ומכ"ז יובן ג"כ ענין הנז' בתו"א ע"פ את מספר ימיך אמלא שהוא כענין השמים מספרים הנז' בפ' בראשית ד"ח ע"א ובפ' תרומה קל"ו, ובאור תורה מהמגיד נ"ע פ' חיי שרה ע"פ ואברהם זקן בא בימים פי' ואברהם זקן היינו חסד דע"י שנק' זקן מפני שהוא מאז ומקדם למעלה מבחי' זמן וזהו ועתיק יומין, ואותו חסד דע"י בא בימים ר"ל שבא ונתלבש באברהם שבחסד דז"א שנק'

א'רב

ימים ששם הוא בחי' סדר זמנים, והתלבשות זו זהו על ידי המצות, וזהו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא שע"י הצדקה זכה להמשיך בחי' אברהם הזקן שהוא בחי' עטרת תפארת שיבה שיבוא בימים, זהו תוכן הכוונה הנז' שם. וע' מענין אברהם סבא בזהר פ' תשא דקפ"ט ב' מאן ראש ההרים דא אברהם סבא כהנא רבא ראש דכולא כו' והרמ"ז שם פי' שהוא חכמה. ויש לחזק פי' המגיד נ"ע אע"פ שדבריו א"צ חיזוק ח"ו, ממ"ש בפ' פקודי דר"כ ע"ב דבחי' נהורא קדמאה זהו אברהם, ונהורא קדמאה איתא בפ' בלק דר"ד ב' שהוא חסד דעתיק ע"ש במק"מ, ועמ"ש בהג"ה ע"פ אנכי מגן מענין זה באריכות. ועד"ז אפשר לפרש מ"ש באדרא דנשא קל"ח א' אברהם אברהם פסיק טעמי' בגווייהו היינו הא' בבחי' חסד דז"א הב' חסד דא"א, וענין משה משה לא פסיק טעמא כי משה הוא פנימי' ז"א אשר פנימי' ז"א הוא עתיקא ממש. ומכ"ז יובן יותר ענין מקדש ישראל והזמנים שו"ק דז"א נק' סדר זמנים והקידוש שמקדשי' הזמני' היינו מה שממשיכי' בהם מבחי' ז"ת דע"י ע"ד שפי' הה"מ נ"ע בענין ואברהם זקן בא בימים כו'. וזהו"ע השמים מספרים וכנ"ל. ומכ"ז יובן ג"כ ענין ברכת השנים להיות הגילוי בז"א שממנו שרש בחי' שנה כמ"ש בפרדס ערך שנה, וגם מל' נק' שנה, וע' ברע"מ תצא רע"ח ב' ובפי' הרמ"ז, וברכת השנים היינו שיומשך מבחי' שלמע' מב' בחי' שנים הנ"ל והוא מבחי' שנים קדמוניות שהם בא"א וכמ"ש באד"ר קל"ח ב' ע"פ בקרב שנים חייהו, שמשם יצוה ה' ברכתו לשנים דזו"נ. אך בחי' שבת שהוא העליי' בלמעלה מהזמן נ' שיובן ע"ד כי שבת אותי' תשב, והנה מבואר בפ' חיי שרה דקכ"ט בענין תשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא כו' ע"ש שזהו גבוה יותר מבחי' היומין דצדיקים והיינו שתשובה קדמה לעולם שמגיע למדריגה שלמעלה מבחי' זמן לגמרי כי תשובה בבינה שהיא למעלה מבחי' ו"ק שהם סדר זמנים. ועמ"ש מזה בד"ה להבין ענין יג"מ פי' הפסוק מי אל כמוך כו'. והענין כי היומין הם הלבושים שבהם ועל ידם משיג הארת ח"ע כו' ומבואר במ"א ע"פ צאינה וראינה בעטרה ששם אין צריך לבושים כו', ועד"ז הוא ענין היחוד דשבת שהוא העליי' בלמעלה מהזמן ולמעלה מבחי' יומין ולבושים כו'. ואפ"ל עוד לכן דוד ומשיח לא היו להם ימים כי הם ע"ד הבחי' תשובה שלמעלה מבחי' יומין כו' רק אעפ"כ ניתנו לו ימים ע"ד מ"ש בפי' שובה ישראל כו' ואעפ"כ קחו עמכם דברים כו' כי צ"ל ב' הבחי'. עוי"ל בענין שבת אותיות תשב ובמקום שבע"ת עומדים כו', והנה צד"ג בחי' יום טוב צדיק וטוב לו עושים רצונו ש"מ ממשיך בבחי' מקום וזמן שהוא ממכ"ע להיות נמשך שם הגילוי מסוכ"ע, וזהו יחוד זו"נ, אך מקום שבע"ת עומדי' היינו סוכ"ע יחוד או"א שיסוד אבא הוא ההמשכה מלמעלה מעלה גם*

א'רג

מע"ק כו' ומשם נמשך בבחי' סוכ"ע שהוא מקום עילאה ובמקום ההוא דבע"ת א"צ ג"כ ליומין ולבושין כי הא בהא תליא. או שי"ל כשם הוא בחי' ימי קדם שנקראי' ג"כ סדר זמנים לפ"ד הרמ"ז פ' תשא בדף קפ"ט, והיינו שהוא בחי' סובב ומקיף לסדר זמנים דאצי' כו', א"נ י"ל ע"ד יומין דאדה"ר שהיו מבחי' א"א וההמשכה בהם מבחי' ע"ק כו' כנז' לעיל, והנה בשבת זו"נ הם במקום או"א ממש וזהו ענין במקום שבע"ת עומדים כו').

ומכ"ז יובן שהיו"ט נק' דוקא מועדים לשמחה, זמן שמחתנו, משא"כ בשבת לא נזכר שמחה הגם שהוא למעלה במדרגה, והענין כי השמחה הוא דוקא מדבר חידוש כמו העני המתעשר או חבוש שיצא מבית האסורים שהרי יצא מאפלה לאורה ועי"ז ישמח לבו, וכך הוא ענין יו"ט שהוא חל ביומין דחול שהם בעצמן תחת הזמן וכאשר נקרא ונמשך לשם בחי' הארה מקדש העליון שלמעלה מהזמן להיות נמשך ומתגלה בחי' זו בזמן ולכן נק' יום טוב אזי יהי' השמחה גדולה מאד לאלקים, אבל שבת שהוא העלי' בלמעלה מהזמן לגמרי לכן אין שייך המשל הנ"ל כי הוא למע' מבחי' שמחה אלא הוא בבחי' תענוג וקראת לשבת עונג ועמ"ש מזה בד"ה והגדת לבנך ביום ההוא כו' בסידור בשער חג המצות. (ולכאורה צ"ע כי בשבת ג"כ עליית הזמן שהיא מל' בלמעלה מהזמן א"כ אמאי לא שייך לומר שיצא מאפלה לאורה כו', וצ"ל מפני ששם הוא בחי' הביטול לגמרי בבחי' אין כו'. באו"ת בפסוקים מלוקטים ד"כ ע"ב כ' וז"ל ומועדים לשמחה פי' מי שאינו הולך במלבושים נאים ופעם אחת לובש מלבוש יפה מאד אז יש לו שמחה גדולה, וכן הוא ביו"ט שאז כל העולמות לובשים מלבושים יקרים רוחניים והשכליים, לכן השמחה מתרבה בהם כו' עכ"ל. וי"ל כי הנה הימים נק' לבושים כנ"ל בענין ימים יוצרו כו' וביומין דחול שהם תחת הזמן לגמרי ע"כ הם מלבושים פשוטים אבל ימים טובים הם לבושים טובים ונאים מאד מפני שהוא בחי' מקדש ישראל והזמנים שנמשך בהזמן מבחי' שלמעלה מהזמן א"כ הימים והלבושים הם נאים מאד.


* נרשם בשולי הגליון: ע' מדרש ס"פ וירא ח' בני הגבירות ועלק"ת שם והנה י"ב חדשי' כנגד י"ב שבטי' א"כ י"ל ח' חדשי' הראשוני' כנגד בני הגבירו' וד' האחרוני' כנגד בני שפחות לכן אין בהם יו"ט ומד"ס חנוכה ופורי' ע"ד יעוד האמה אך י"ל בתורה ס"פ נשא גד ביום השישי להיותו דגל ראובן א"כ י"ל גם בחדשי' כן. עוד במקדש הזמני' ע"ד מ"ש ח"ב קצד א'.