קדש ישראל

א'ריב4

קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. ואי' בתדב"א ח"א פי"ד שני דברים יש בעולם כו' ואלו הן תורה וישראל, וא"י איזהו מהם קדם, דרכן של בנ"א אומרי' תורה קדמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. נמצא שמפרש תבואתה על תורה וישראל הם ראשית התבואה, וכן במד"ר בראשית פ"א ארז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר היינו גם לתורה שהרי בכל התורה נאמ' צו את בנ"י דבר אל בנ"י, ונמצא מובן כי מחשבתן של ישראל קדמה גם לתורה כו'. ולהבין ענין מה שנק' התורה בשם תבואה וענין מה שישראל הם ראשית תבואתה, הנה תיבת תבואתה שבפסוק קדש כו' תבואתה כתיב תבואתה בה"א לבסוף והניקוד הוא בחולם שזהו כמו שהי' נכתב בוא"ו לבסוף תבואתו, והגם כי אינו קרי וכתיב רק מהניקוד משמע כמו שהי' נאמר תבואתו בוא"ו לבסוף, וצ"ל מהו"ע תבואתה ותבואתו שהו"ע תבואת ה' ותבואת וא"ו. ויובן בהקדם ענין מה שהרגלים הם בזמן בישול התבואות כמ"ש את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות למועד חדש האביב (בפ' משפטים) שפסח צ"ל בזמן האביב הוא זמן בישול שעורים

א'ריג

כמ"ש כי השעורה אביב, ואם עדיין לא נגמרו בישולם מעברים את השנה כמארז"ל בסנהדרין די"א ע"ב ת"ר על ג' דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופות, וכן חג השבועות הוא בזמן ביכורי קציר חטים, כמ"ש וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג הסוכות הוא ג"כ על זמן אסיפת התבואה כמ"ש וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה, שלכאורה יפלא מהו שייך ענין המועדים שהם מועדי ה' לזמן בישול ואסיפת התבואה כו'. אך הענין הוא דכמו שיש תבואה וזריעה וקצירה בגשמיות כמ"כ יש תבואה וזריעה וקצירה ברוחניות, ועיקר קפידת הכתוב הוא על התבואה ברוחניות רק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו הי' צ"ל נגמר התבואות בגשמיות, ובאמת הא בהא תליא כשהי' נגמר ענין התבואה והזריעה והקצירה ברוחניות ממילא הי' נגמר בישול התבואות בגשמיות כי גופא בתר רישא גריר. ולכן עיקר הקפידא על התבואה ברוחניו'. וביאור ענין התבואה ברוחניות הנה ארז"ל ברפ"ח דפסחים דפ"ז ע"ב ע"פ וזרעתיה לי בארץ (הושע ב') אר"א לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס ממנו כמה כורין, ולכאורה צ"ל מהו המעלה בהוספת גרים הלא ארז"ל קשים גרים לישראל כספחת. וגם מה שייך לומר כדי להכניס ממנו כמה כורין הלא אינו מצוי אצלינו גרים כלל, ומה"ע כדי שיתוספו עליהם כו'. אך הענין הוא דפי' גרים אין הכוונה על גרים דוקא אלא על ענין העלאת הניצוצות אשר נפלו בשבה"כ מז' מלכין קדמאין דתהו שנפלו בשבה"כ כמ"ש ואלה המלכים כו' ועז"נ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ששליטת אדם בליעל באדם דקדושה הוא לרע לו בכדי להוציא מאתו הניצוצות שנפלו בשבה"כ. וז"ע מש"כ ויברך יעקב את פרעה שברכו שיוכלו לברר ולהעלות הניצוצות מאתו דכתיב וגם ערב רב עלה אתם ואיתא שהעלו ר"ב ניצוצות ע"י ג' מצרים וע"ז ברכו יעקב שיוכלו לברר ולהעלות הניצוצות מאתו, וע"י בירור הניצוצות דתהו עי"ז יורשים מבחי' אורות דתהו שנודע שמעלת התהו על התיקון שבתהו הי' ריבוי האור ומיעוט הכלים ובתיקון הוא מיעוט האור וריבוי הכלים. ונת' בכ"ד שענין הריבוי והמיעוט אינו שאור זה עצמו נתמעט כ"א שענין ריבוי האור דתהו לבד מעלת הריבוי הוא אור אחר היותר נעלה שלא בערך לגבי בחי' מיעוט האור דתיקון, ע' בד"ה אם בחוקתי ובד"ה חביבין ישראל, ולכן יתכן ע"ז ענין כדי שיתוספו עליהם שזהו כעין תוספתו של הקב"ה שהוא מרובה על העיקר, וזהו כדי להכניס ממנו כמה כורין כו' שהוא תוס' מרובה שעי"ז יורשין אורות דתהו שהם בלתי מוגבלים כו'.

והנה ענין הזריעה הוא עד"מ כשזורעין גרעין בארץ א"א להיות צומח ממנו כ"א כשנרקב בארץ ובטל לכח הצומח אשר בארץ אז מצמיח וכ"ז שאינו נרקב אינו צומח ממנו כלום, וכך יובן ענין הזריעה הוא מה שנש"י ירדו להתלבש בגוף ונה"ב וביותר בזמה"ג שהם תחת ממשלת השר שאז הוא כמו רקבון וכליון ממש ומ"מ מקיימים תומ"צ בבחי' אתכפי'

א'ריד

ואתהפכא עי"ז נעשה הצמיחה בתוס' וריבוי שלא בערך נגד מה שהי' הנשמה קודם התלבשותה בגוף כו', ועיקר גילוי הצמיחה יהי' לע"ל שעז"נ וארוכתך מהרה תצמח שהצמיחה יהי' גילוי בחי' וארוכתך הוא בחי' א"א, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, שהגילוי שיהי' ע"י משיח ב"ד זהו"ע הצמיחה שהוא כמ"ש ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד בחי' גילוי הכתר, וכן כתיב זורע צדקות מצמיח ישועות הוא בחי' וישע ה' אל הבל בחי' ש"ע נהורין עלאין כו' והיינו שיומשך גילוי אלקות למטה כמו למעלה שגם למטה יאיר גילוי אלקותו ית', ועז"נ ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם פי' מעדאת"כ לעדאת"ג שהם בחי' עלמא עלאה ועלמא תתאה. ושרש ב' עולמות אלו הם מב' שמות הוי' שלפני יגמה"ר דכתיב ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בינייהו, ופי' בזהר דשם הוי' דלעילא לע"י אתמר שהוא בחי' עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד בחי' שמו הגדול שם הוי' שבסוכ"ע מקור עלמא עלאה, ושם הוי' דלתתא הוא הוי' ל' מהווה מקור בחי' עדאת"ג שם הוי' שבסדר ההשתל', וע"י הרקבון והביטול של נש"י ע"י נמשך מבחי' שם הוי' דלעילא בבחי' שם הוי' דלתתא וממילא יומשך הגילוי מעדאת"כ בעדאת"ג שגם למטה יהי' גילוי אלקות כמו בעדאת"כ בחי' עלמא עלאה בחי' סוכ"ע, וזהו שנאמר ביום ההוא יהי' ה' אחד פי' אחד הוא בחי' יחו"ע שגם למטה יתגלה בחי' יחו"ע בחי' ד"ע כמו שקמי' כל"ח ואז יהי' הוי' אחד, פי' עכשיו כתיב הנסתרות לה' אלקינו רק והנגלות לנו ולבנינו ו"ה נגלות וא"ו הוא בחי' שיתא סדרי משנה ה' אחרונה בחי' דבור זהו שרש הנגלות לנו ולבנינו, אבל לע"ל יהי' ב"פ י"ה שגם בחי' ו"ה יהי' במדריג' י"ה ויהי' נגלות למטה כמו למעלה כו'.

והנה הארה מבחי' צמיחה זו מאיר ברגלים ולכן נקבעו ע"ש התבואות, וסדר הרגלים רגל הראשון הוא חג המצות דכתיב בי' למועד חדש האביב, והיינו כמ"ש כי השעורה אביב שאז זמן בישול שעורים, וענין בחי' שעורה בעבודה, הנה שעורה הוא בחי' שעור ה', פי' ה"א הוא כמ"ש אלה תולדות כו' בהבראם, וארז"ל במנחות דכ"ט ע"ב בה' בראם בה' נברא העוה"ז, ובמד"ת סי' ס"ב אמרו למה נברא העוה"ז בה"א מה ה"א אדם מוציאה מתוך פיו אין בה לא ריחוש שפתיים ולא חריצת לשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, והיינו כי הבל הלב שבאות ה' הוא יותר מועט מכמו בשאר האותיות וכנודע שה"א הוא בחי' אתא קלילא דלית בי' מששא, ולכן אני הוי' לא שניתי, שאין בו שינוי כלל וכלל ואתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע, כי כללות השתל' העולמות הוא רק משני אותיות כמ"ש כי בי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז שכמו ששני אותיות אינם תופסים מקום נגד בחי' הדבור וכ"ש לגבי עצמיות האדם כן ויותר מכן לאין ערוך יובן ששני אותיות אלו אינם תופסים מקום נגד אלקותו ית' עצמותו ומהותו ולכן אני הוי' לא שניתי כלל, ופי' שעורה שעור ה' שבחי' ה"א זה הגם שההבל הלב אשר בו הוא יותר מועט מכמו בשארי אותיות מ"מ בכדי שיוכל להיות

א'רטו

מבחי' הבל הלב דאות ה"א זה בחי' התהוות הנבראים צ"ל משוער ומצומצם בה' מוצאות הפה עד שמוצאים כ"ב אותיות, ויש בחי' חילופי' ותמורות וחילופי' דחילופים ותמורות דתמורות וכנודע מענין רל"א שערים המתגלגלי' פנים ואחור ועז"נ נודע בשערים בעלה כל חד לפושע"ד היינו לפי ערך השיעור הנמדד לו מבחי' הבל הלב דאות ה' דבהבראם בה"א בראם שיש לכל הנבראים מדה מצומצמת מלאכים בפ"ע ונשמות בפ"ע וכשמאיר יותר מחוק הקצוב א"א לקבל כלל שהרי המלאכים שהם נבראים הגדולים כנודע ממ"ש במ"א בענין מה גדלו מעשיך ומה רבו מעשיך הרי ארז"ל הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם פי' שכשהאיר להם יותר מחוק הקצוב להם מבחי' אצבעו הקטנה הוא כמ"ש שם הקטנה רחל ה"א קטנה רחל הוא בחי' בהבראם בה' בראם שהוא ה' זעירא שלכן נק' אצבעו הקטנה ואזי ושרפם שנתבטלו לגמרי שלא הי' יכולים לקבל כלל, וכ"ש שארי הנבראים כו'. והנה בפסח אז האיר בנש"י להיות מושג אצלם בבחי' ראיה בחי' שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שיהי' מושג בבחי' ראיה והכרה בחי' אין האלקי המהווה מאין ליש, כי מצרים הוא בחי' מצר מי שמעלים ומסתיר על בחי' מי ברא אלה, שלפי שמצרים הוא בחי' ערות הארץ העלים והסתיר על האין האלקי ששופע מאין ליש תמיד כמ"ש ובטובו מחדש בכי"ת מע"ב, שבכל עת ובכל רגע נמשך האין האלקי להוות ולהחיות מאין ליש, וכדכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופירשו רז"ל במדרש ובסש"ב בשם הבעש"ט שדבר הוי' נצב תמיד בשמים להחיותו, ועד"ז בכל הנבראים כנ"ל בענין שעורה, ואם הי' מסתלק כרגע הי' אין ואפס מכל הנבראים, רק שמצרים בחי' ערות הארץ וישראל כשהיו במצרים היו משוקעי' במ"ט שע"ט לא הי' נראה ונגלה להם בחי' האין האלקי השופע תמיד, וענין יצי"מ הוא שיצאו ממצרים וגבולים המעלימים ומסתירים עד שהכירו בבחי' ראיה איך שמי ברא אלה הוא בחי' האין האלקי המהווה תמיד מאין ליש כו', ולכן נאמר כי בו יצאת ממצרים. פי' בו בבחי' שעורה כי זה השער לה' שבחי' שעורה שעור ה' הוא השער והמבוא הראשון אשר בו נתבררו נש"י לאלקות בצאתם ממצרים וכדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, ופי' בזהר דא תרעא לאעלאה שהוא בחי' השער והפתח הראשון ובעבודה הוא בחי' יראה וכמשארז"ל (שבת דל"א סע"א) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימי' ומפתחות החיצוני' לא מסרו לו בהי עייל, שהיראה הוא בחי' מפתחות החיצוני' הוא בחי' השער הראשון אשר דרך בו נכנסים לדבקה בו ית' כו'. וזהו כי השעורה אביב וכתיב למועד חדש האביב פי' אביב הוא נוטריקון א"ב י"ב, פי' אב קאי על הקב"ה דכתיב כי אתה אבינו, י"ב הוא בחי' י"ב בקר והים עליהם מלמעלה ד' חיות המרכבה וכ"א כלול מג' שרש י"ב שבטים, ותיבת אביב מורה על החבור בחי' י"ב שבטים לבחי' אב הוא הקב"ה דכתיב בי' כי אתה אבינו, כי אביב לשון חיבור מלשון קישות שהתליע באבי', פי' באבי' בעודו מחוברת לקרקע, וכתיב שבעת ימים תאכל מצות למועד חדש האביב, פי' שע"י אכילת לחם מצה עי"ז נעשה בחי'

א'רטז

האביב החבור דנש"י לאלקות, כי הנה ארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן עי"ז קורא אותו אבא והגם כי אינו מבין למה הוא אביו כמו הגדול שמבין שהוא אביו מפני שהולידו מ"מ הרי קריאתו שקוראו אבא הוא בגעגועים עוד יותר מכמו הגדול שמבין כו', וזה נעשה ע"י טעימת טעם דגן מחמשת מיני דגן וזהו בגשמיות וכמ"כ יובן ברוחניות שע"י אכילת מצה עי"ז מתחזק הקריאת אבא לאבינו שבשמים, דהנה מצה וחמץ המה אותיות שוים, שההפרש רק שחמץ הוא בחי"ת ומצה בה"א, והיינו שלחם חמץ הוא בחי' הגבהה והתנשאות שמעלים ומסתיר על האין האלקי השופע מאין ליש, משא"כ מצה הוא בחי' לחם שבבחי' ביטול ושפלות שאינו מסתיר על האין האלקי המהווה תמיד מאין ליש ואדרבה ע"י אכילת מצה מתחזק בחי' ההשגה בבחי' ברא אלה, שכמו הלחם בגשמיות לבב אנוש יסעד כמ"כ לחם דמצה סועד לבב אנוש להתחזק בבחי' ההכרה כאלו רואה ממש בחי' מי ברא אלה הוא בחי' האין האלקי המהווה תמיד מאין ליש כנ"ל וזהו שע"י לחם מצה נעשה מועד חדש האביב חבור אב י"ב כו'. ועוי"ל אביב מל' אב שפסח הוא אב לכל המועדים, שהגם ששבועות וסוכות גבוהים יותר ממנו, מ"מ א"א לבא לבחי' שבועות וסוכות כ"א שתחלה יהי' חג הפסח והרי הוא האב לכל המועדים, שפסח הוא בחי' הפתח הראשון כמ"ש ופסח ה' על הפתח שהוא הפתח והמבוא הראשון כנ"ל בענין כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש שדומה לגזבר כו' בהי עייל שזה השער לה' דא תרעא כו' וזהו ענין תבואתה בחי' תבואת ה' הוא בחי' שעורה שעור ה', דבהבראם בה' בראם בחי' יראה כו'.

וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. שחג השבועות נק' חג הקציר קציר חטים כמ"ש וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים (בפ' כי תשא פל"ד פכ"ב) שהוא זמן הבאת ביכורים שלפי פי' ר"ש בפ"ד דחלה משנה יו"ד שתי הלחם ביכורים אקרי וכן פרש"י בחומש, ולמאי דתנן בעצרת על פירות האילן יתכן ג"כ שהרי חטה יש דיעה בגמרא שמין אילן הוא שהרי ר' יהודא סובר אילן שאכל אדה"ר חטה היתה בפ"ו דברכות ד"מ סע"ב, ושרש ענין בחי' הגילוי דשבועות שהוא בחי' פרי האילן הוא דכתיב כי האדם עץ השדה שנמשל בחי' אדם לעץ השדה, וכתיב זאת התורה אדם שהתורה היא בחי' אדם והוא בחי' עץ חיים אילנא דחיי כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה, ונמשלת לבחי' אדם שכמו באדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים כן בתורה יש רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא בחי' אדם שעל הכסא ושס"ה ל"ת שס"ה גידים כו' כמ"ש מזה במ"א, והנה כמו שאנו רואים שהארת הנפש המחי' את הגוף הוא מתאחד עם הגוף ביחוד גמור משא"כ הארת הנפש שמאיר בדבור אם שהיא ג"כ מכחות הנפש מ"מ הרי הדבור נראה כמו שנפרד מן האדם וממילא הארת הנפש שבבחי' הדבור יותר מועט מן הארת נפשו להחיות גופו וכנודע ממ"ש במ"א בענין ההפרש בין ג' לבושים דמחדו"מ לבחי' גופין (ע' בד"ה אוא"ס אור ושם) ועד"ז יובן ההפרש בין פסח לשבועות שהגם שבפסח

א'ריז

הי' גילוי בחי' שאו מרום עיניכם בבחי' וראו מי ברא אלה בחי' ה' דבהבראם הוא בחי' דבר ה' האין האלקי ששופע תמיד מאין ליש עכ"ז הנה הוא מה שהוא מקור לעולמות בי"ע נבראים בע"ג ונפרדים כמ"ש ומשם יפרד והי' לד' ראשים הם ד' מחנות שכינה כו', אבל בחג השבועות הי' מ"ת שע"י בחי' רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת עי"ז נמשך ונתגלה מבחי' אא"ס ב"ה עצמותו ומהותו שלמעלה מבחי' שרש ומקור להתהוות עולמות דבי"ע כו' שז"ע מה שנק' התורה בשם אדם שרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא שבהם וע"י מתגלה אא"ס ב"ה בחי' ועל הכסא דמות כמראה אדם, וכתיב כי האדם עץ השדה הוא בחי' וא"ו אילנא דחיי עץ חיים היא למחזיקים בה, ועל בחי' וא"ו זה נאמר ונתתם לי אות אמת ואמרו בזהר דא אות וא"ו בחי' אילנא דחיי דכתיב בי' אח"כ והחייתם את אבי כו' (יהושע סי' ב' פסוק י"ב י"ג) שהוא בחי' וא"ו דוהנורא אל עליון בחי' בריח התיכון המבריח מן הקצה אה"ק, וז"ע תבואתו בחי' תבואת וא"ו שהוא כענין קדוש בוא"ו דכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות פי' בכדי שיהי' ה' צבאות אות הוא בצבא דילי' בחי' ה' אחרונה שהיא מקור לעולמות בי"ע בחי' צבא דילי' צל"ת ג"פ קדוש פי' איך שהוא ית' קדוש ומובדל מבחי' זו והיינו נגד ג' אותיות יה"ו דשם הוי' שקודם אות ה' אחרונה כו', ועש"ז נק' הקב"ה, ברוך הוא בחי' ממכ"ע בחי' ה' אחרונה, קדוש הוא בחי' סוכ"ע הוא בחי' וא"ו, ונמצא כי ע"י התורה נמשך בחי' אא"ס עצמותו ומהותו בחי' סוכ"ע כו', וזהו שנק' חה"ש בשם קציר חטים כי חטה גימט' כ"ב היינו בחי' כ"ב אתוון דאורייתא שבהם וע"י נמשך אא"ס ב"ה עצומ"ה שעז"נ נגילה ונשמחה בך הוא בחי' אא"ס ב"ה עצומ"ה, וגם בך הוא כ"ב אותיות והיינו שע"י כ"ב אותיות התורה עי"ז נמשך מבחי' אא"ס ב"ה עצומ"ה.

אך עדיין צ"ל הלא ביו"ט אסור לקצור ואיך נק' חגה"ש בשם קציר חטים כמ"ש וחג הקציר, אך הענין הוא דקאי על בחי' הקצירה שברוחניות דכתיב עיניך בשדה אשר יקצרון (רות ב' ט') ופי' בזהר ובמד"ר עיניך קאי על סנהדרין שנק' עיני העדה, ע' בזח"ב ויקהל דרי"ח ע"א, ונק' הסנהדרין בשם עיניך שכמו שאנו רואים באדם שכל הרמ"ח אברי' נגררין אחר העינים ולכן הציווי והאזהרות הוא על העינים ביותר כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כו' וארז"ל עינא ולבא תרין סרסורין העין רואה כו' והלב חומד וכ"ז שלא ראה העין אינו שייך החמדה בלב, ונמצא כי העיקר הוא העינים, וזהו שאה"כ תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרינה (במשלי כ"ג כ"ו) שכיון שתתן לי לבך ועיניך ממילא תנצור דרכי הם דרכי התומ"צ, ונמצא כי כל הרמ"ח אברי' נגררין אחר העינים, כי יש מצות התלוים בשארי רמ"ו אברים וכולן נגררין אחר הלב והעינים והעיקר העינים, כמ"כ נק' הסנהדרין עיני העדה שכל העדה נגררין אחריהם. ועוי"ל פי' מה שנק' הסנהדרין בשם עיניך ע"ש הכתוב לבבתני באחת מעיניך והכתיב הוא באחד מעיניך, כי פי' עיניך הוא כענין עיניך יונים כמשל זיווג היונים הוא מה שמסתכלי' זע"ז, כמ"כ יובן בענין

א'ריח

הסנהדרין שכל עבודתם הי' בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא וזהו הי' עיקר התענוג שלהם, ועז"נ עיני האדם לא תשבענה כו' מבחי' התענוג דהסתכלות ביקרא דמלכא כו'. ומה שהכתיב הוא באחד והקרי באחת, היינו אם עבודתם בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא נמשך מבחי' יחו"ת אז הוא באחת מעיניך ואם עבודתם בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא הוא מבחי' יחו"ע אזי הוא כפי הכתיב באחד מעיניך כי אחד הוא בחי' יחו"ע כו', ועש"ז נק' הסנהדרין עיניך כו', ופי' עיניך בשדה כו' שדה הוא ציון כמ"ש ציון שדה תחרש וכתיב וירא והנה באר בשדה וארז"ל זו ציון וכתיב כריח שדה אשר ברכו ה', וע' במד"ר פ' קדושים פכ"ד ע"פ ישלח עזרך מקדש ומציון כו' שארז"ל שכל טובות וברכות ונחמות שהקב"ה עתיד ליתן לישראל אינו אלא מציון, ישועה מציון שנאמר מי יתן מציון ישועות ישראל (תלים י"ד) תורה מציון שנאמר כי מציון תצא תורה (ישעי' ב' ג') ברכה מציון שנאמר יברכך ה' מציון (תלים קל"ד) וכתיב כטל חרמון כו' כי שם צוה ה' את הברכה (תלים סי' קל"ג), ולפי ערך בחי' עיניך הוא בחי' ההעלאה בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא לפי ערך זה נמשך בחי' בשדה אשר יקצורון, הוא בחי' התשלום גמול הנמשך מבחי' ציון שנק' שדה היא היא ההמשכה שנמשך מההעלאה שע"י עיניך וכדכתיב זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד (בהושע י' י"ב) ומשמע בגמ' סוכה דמ"ט ע"ב שקצרו לפי חסד הוא בחי' התשלום גמול של הצדקה וכמשל הקצירה בגשמיות שמקצירת התבואה עושים לחם שהוא מה שמקבלים מן השדה כן ענין הקצירה ברוחניות הוא התשלום גמול הנמשך מבחי' ההעלאה שנמשך ע"י העלאת העינים הוא בחי' העבודה בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא כו', ובחי' קצירה זו שברוחניות שע"י העלאת בחי' עינים הנה קצירה זו הוא ברגלים דוקא שהו"ע מצות ראי' שארז"ל בריש חגיגה מה ליראות בשתי עיניו של מקום כך לראות כו' והיינו כמארז"ל במד"ר בסוף שה"ש בשעה שישראל עושי' רצונו של הקב"ה מביט עליהם בשתי עיניו הה"ד עיני ה' אל צדיקים (תלים ל"ד) ובשעה שאין עושים רצונו של הקב"ה מביט עליהם בעינו אחת הה"ד הנה עין ה' אל יראיו (תלים ל"ג) והיינו כי יש ב' השגחות הא' הוא ההשגחה מבחי' שם אלקים בחי' יחו"ת הב' הוא בחי' שם הוי' יחו"ע ולכן כשאין עושים רצונו של הקב"ה מביט עליהם בעין אחת היא בחי' יחו"ת דשם אלקים וכשעושין רצונו של הקב"ה מביט עליהם בשתי עיניו בחי' יחו"ע ויחו"ת וממילא נמשך עוד בחי' היותר גבוה, ע' בלק"ת בביאור ע"פ כי תשמע בקול בהג"ה שבין שני חצאי עגולים, וז"ע הקצירה שברוחניות שחגה"ש נק' חג הקציר הוא בחי' הקצירה שנמשך מבחי' שדה זה ציון ע"י העלאת בחי' עיניך בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא דסנהדרין שהם עיני העדה שכל העדה נגררין אחריהם כו', וזהו בד"כ בכל ישראל הסנהדרין הם עיני העדה וכל העדה נגררין אחריהם כמו שרמ"ח אברים שבאדם נגררים אחר העינים כנ"ל, ובד"פ יש בחי' זו בכאו"א מישראל שע"י ההעלאה שלו בעבודה בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא בק"ש באחד ואהבת כו' לפי ערך זה נמשך הקצירה הוא בחי' והיו הדברים האלה בד"ת הכתוב מדבר שלפ"ע זה נמשך

א'ריט

בחי' המשכת התורה כי על התורה מברכין נותן התורה נותן ל' הוה שבכ"י יש בחי' המשכת התורה ולפי ערך ההעלאה שלו נמשך ההמשכה כו', וכמו בסנהדרין יש קרי וכתיב באחת בעיניך ובאחד מעיניך כמ"כ בכאו"א מישראל בעבודתו שבכ"י יש ג"כ ב' בחי' אלו היינו בחי' אחד ובחי' ועד שאם עבודתו בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא נמשך מהתבוננות בחי' ועד שהוא בחי' יחו"ת אזי הוא כמו באחת מעיניך שבסנהדרין כו' ואם נמשך מבחי' אחד יחו"ע אזי הוא כמו באחד מעיניך כו' כנ"ל שאחד הוא בחי' יחו"ע כו'. אך כדי לבא לבחי' זו דחגה"ש צ"ל תחלה בחי' פסח בחי' שעורה שעור ה' דבהבראם בה' בראם בחי' יראה, וכמשארז"ל כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימי' ומפתחות החיצוני' לא מסרו לו בהי עייל, שהיראה היא הפתח הראשון כו' דא תרעא לאעלאה כו'.

וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. שחג הסוכות נק' בשם חג האסיף. הנה ארז"ל מכריז ר' ינאי חבל על מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, ופי' רש"י ביומא פ' בא לו דע"ב ע"ב שהתורה היא שער ליראה שהיא הדרתא, וא"כ צ"ל הלא בשבת דל"א אמרו יחד כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה לגזבר כו' מכריז ר' ינאי חבל על מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, ואיך מדמה תורה למפתחות הפנימי' ויראה למפתחות החיצוני' ואח"כ בהיפך שהתורה היא השער ליראה ונמצא שהיראה היא יותר נעלה מן התורה. ובאמת כן משמע ממ"ש ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו (בפ' ואתחנן וא"ו כ"ד) שמשמע שגם התורה הנק' חוקים הם ג"כ רק הקדמה בכדי לבא לבחי' יראה. אך הענין שיש שני בחי' ביראה בחי' יר"ת ובחי' יר"ע, וע"ז ארז"ל אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה במשנה פ"ג דאבות (וע' בתוסי"ט שיש גורסין אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה וכ"ה הגירסא בס' דרך חיים), והיינו כי בחי' יר"ת הוא כמארז"ל במשנה ט' פ"ג הנ"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת פי' יראת חטאו שירא שלא ימרוד בהקב"ה ולא יפגם ח"ו במחדו"מ וזהו היראה שהיא מפתחות החיצונים ועי"ז חכמתו מתקיימת הוא בחי' חכמת התורה וע"ז אמרו אם אין יראה אין חכמה, כי כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת ולכן אם אין יראה קודם אין חכמה שאינה מתקיימת כו', אבל יש בחי' יר"ע שעז"א אם אין חכ' אין יראה שבכדי לבא לבחי' יראה זו זהו ע"י הקדמת החכמה היא חכ' התורה כו' והתורה היא שער ומבוא לבא לבחי' יראה זו, ועל בחי' יראה זו הכריז ר' ינאי שחבל על מאן דלית לי' דרתא היא היראה ותרעא לדרתא עביד כמו שפרש"י שהתורה היא שער ופתח לבחי' יראה וצ"ל שזהו לבחי' יראה זו דיר"ע, והיינו כי הרמ"ז פי' ר"פ וישב ופ' אחרי שהוא נמשך מגבו' דעתיק, יראה גימט' גבורה והוא המלובש בבחי' מו"ס שמשם המשכת בחי' מזלי' שהוא מקור המשפיע לתורה שלפנינו דמחכמה נפקת, וע' באגה"ק דכשהאדם עוסק בתורה דיוקנו עוסק

א'רכ

למעלה בתורה היינו התקשרות מזלי' של הנשמה במקור התורה ועי"ז נמשך יר"ע הנ"ל להיות מה להלן באימה וביראה וע"ד כמו שבמ"ת פרחה נשמתן על כל דבור כו' כמ"כ בלימוד התורה תפול עליו אימה ופחד מהדר גאון עוזו וכמ"ש ובאו במערות צורים מפני פחד ה' כו'. ועפ"ז יובן ג"כ מה שנק' התורה תורת משה כי במשה נאמר ונחנו מה הוא בחי' ביטול דמ"ה ואורייתא מחכמה נפקת שהוא בחי' כח מ"ה, ע' בפרד"ס שער כ"ג הוא שער עה"כ פ"ח בפי' כח מ"ה, ולכן התורה דמחכמה נפקת נק' ע"ש משה בחי' מ"ה בעצם וע"י בחי' התורה יכול כל אדם לבא לבחי' מ"ה בעצם הוא בחי' הביטול שבחכמה מבחי' יר"ע הנ"ל.

והנה חגה"ס הוא בימים נוראים שנק' ימים נוראים ע"ש היראה ואז מאיר ומתגלה הארה מבחי' יראה עילאה זו, ולכן נק' חג האסיף שכמו אסיפת התבואה שמאספים הכל לבית או לאוצר או לחצר המשומר, כמ"כ חגה"ס שהוא בזמן ימים נוראים שמאיר ומתגלה אז הארה מבחי' יר"ע זו שנמשלה לדרתא הוא חצר לפי' התרגום, וכמ"כ פרש"י ביומא דע"ב הנ"ל, שלשם הוא קיבוץ כל התבואות דתבואות ה' ותבואת וא"ו כו', וז"ע שארז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יר"ש שיש לפרשו על בחי' אוצר של יר"ש דיר"ע הנ"ל. וביאור ענין מה שנק' חגה"ס בשם חג האסיף הנה נת"ל בענין שנק' התורה בשם אדם כמ"ש זאת התורה אדם, שכמו באדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידי' כמ"כ בתורה רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא ושס"ה גידי' הם שס"ה ל"ת, וכתיב והחיות נושאות את הכסא היינו שהם מגביהים את הכסא עם בחי' אדם שעל הכסא דכתיב ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה לבחי' כי לא אדם הוא, והיינו כי בחי' אדם הוא בחי' ג' קוין חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא, ולכן יש דין ומשפט בתורה שאם פגם באיזה דבר תורה ע"י ביטול מ"ע ובעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם יש דין ומשפט ע"ז כו' ועז"נ כי אבי ואמי עזבוני (ע' בלק"ת בד"ה שובה השני ספ"ג) אבי ואמי הם תושב"כ ותושבע"פ וכשפגם בתושב"כ ובתושבע"פ ח"ו ואזי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני היינו בחי' אא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' התחלקות ג' קוין כי מחכמה ולמטה הוא בחי' התחלקות קוין, ולכן יש בחכ' קצת דין כמ"ש החייט, אבל למעלה מבחי' חכ' לא יש בחי' התחלקות קוין ומשם נמשך להיות נושא עון ועובר על פשע ע"י התשובה מעומקא דלבא שמאסף ומקבץ כל חלקי נפשו לבחי' שלמעלה מהתחלקות כו' בבחי' צעקה פנימי' שז"ע עשרת ימי תשובה שאומרים אז מזמור ממעמקים קראתיך ה' שע"י בחי' עומקא דלבא קורא וממשיך שם הוי' מחדש להיות נמשך יהי רצון כו', וזהו והוי' שלמעלה מהתחלקות קוין שמחכמה ולמטה יאספני (וע' בביאור וקבל היהודים וקבל ל' יחיד שלמעלה מהתחלקות), וזהו שנק' חגה"ס שאחר ר"ה ויוהכ"פ ימי התשובה בשם חג האסיף שהוא בחי' האסיפה דכתיב ואספת דגנך ותירושך ויצהריך, דגנך הוא בחי' גליא שבתורה ותירושך הוא בחי' אגדות שבתורה, ויצהריך הוא פנימי' התורה רזין דאוריית' לאסוף אותם לבחי' שלמעלה

א'רכא

מהתחלקות קוין כו' שעש"ז נק' חג האסיף שמאספים התבואות לשם, ובכ"ז יתורץ מה שהמועדים נק' ע"ש התבואות שהתבואות הם תבואות שברוחניות, בחי' יראה ותורה שהם תבואת ה' ותבואת וא"ו. וחג הסוכות הוא זמן האסיף כו', וישראל הם ראשית תבואתה היינו כמו שהזריעה היא בארץ דוקא שבארץ מלובש כח הצומח להצמיח כמו"כ בישראל יכול להיות הצמיחה דתורה ומצות כמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ, שהרי המלאכים בקשו התורה ולא ניתן להם, וגם או"ה אם יקיימו התורה לא ימשיכו כלום, והיינו כמו שבארץ יש מקומות שראוי לזרוע ויש מקומות שאינם ראוים לזריעה כמו ארץ המדבר שאינו ראוי לזרוע, כמ"כ יובן שנש"י דוקא הם ארץ חפץ פי' ארץ טובה ששם יוכל להיות הזריעה והצמיחה דתומ"צ כו', וגם פי' ארץ חפץ שנש"י הם הארץ שבה יוכל להיות הצמיחה דבחי' חפץ הוי' הוא בחי' התורה דכתיב בה ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו' שהגדלת חפץ זה הוא בנש"י דוקא שלכן נק' ראשית תבואתה כו'.