צו את בנ"י גו' את קרבני

א'פד

תורת אדמו"ר מ"מ שאמר בק"ק פאלאצק בחודש אלול שנת תקצ"ה לפ"ק.

צו* את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי כו' ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כו' את הכבש א' תעשה בבוקר ואת כו'. ולהבין כפל ב"פ ואמרת וגם שינוי לשון הכתוב דכתיב אשר תקריבו וכתיב את הכבש הא' תעשה לשון עשי', וגם תקריבו לשון רבים ותעשה לשון יחיד. והענין הוא כמארז"ל כ"מ שנאמר צו הוא מיד ולדורות. וזהו כפל אמירה, ואמרת אליהם מיד, ואמרת להם לדורות שתיקנו תפילה כנגד תמידין. והנה צ"ל איך התפילה כנגד תמידין שהן כבשים במשנה

א'פד1

והתפילה הוא בקשת רחמים, ואיך הוא תמורת הקרבן. גם להבין מ"ש בקרבנות ריח ניחוח לשון נח"ר וגבי נח כתיב וירא ה' את ריח הניחוח איזה נח"ר הוא מריח הקרבנות. אך הענין הוא כי הנה נודע שתכלית ירידת הנשמה לעוה"ז להתלבש בגוף ונפש הבהמית ירידה לצורך עלי' הוא, והנה קודם הי' הוא ושמו בלבד, שמו גימ' רצון (הגהה. בענין שמו גי' רצון עיין בשל"ה בתחילתו ובפלח הרימון להרמ"ע, בענין לוויתן עיין בדרוש ברכת המזון ובביאור דנשוא בענין לווים ובענין ישמח במעשיו בתניא פל"ג, שמו גימ' רצון כי האדם רוצה מפני שחסר לו ורצונו בהדבר שממלא חסרונו משא"כ למעלה כלום חסר כו' ואנת הוא שלימותא דכולא, א"כ הרצון למעלה לא מפני שהוא ית' צריך להדבר כ"א הרצון הוא בחי' שם כמו שם האדם שא"צ לו בפ"ע כלל רק בשביל זולתו, ועוד כי רצון הוא הענין שמשביע לכל חי רצון וזהו פי' רצון שהוא תמיד ברצון בלי כעס וכענין עת רצון וע' בשל"ה בשער האותיו' אות ר' מעלת הרצון לכן אור א"ס ב"ה שהוא מקור חיים נק' רצון וזהו באור פניך כי רציתם.) שהוא מקור ההשפעה וחיות הנבראי' מפני שעלה ברצונו הפשוט להיות מלך עליהם שמו נק' כמ"ש יחיד חי העולמים מלך שהוא לבדו יחיד ומיוחד וחי העולמים אינו אלא בחי' מלך כו' וקודם שנבה"ע הי' הוא ושמו לבד שבחי' מלכותו היתה כלולה באוא"ס ב"ה ממש ונקרא אוא"ס ב"ה שהוא אור וזיו והי' האור כלול במאור עצמו ואחר שנבה"ע נעשה התפשטות אור והזיו להחיות הנבראי' ממש מאין ליש בסדר ההשתלשלות המדריגות דרך עו"ע עד עוה"ז הגשמי שהוא היש הגשמי ודבר נפרד ממש, והוא ירידה גדולה לגבי האור והזיו שהי' כלול באוא"ס ב"ה ותכלית הירידה היא צורך עלי' להיות מיש לאין שיהי' היש ג"כ בטל ונכלל באוא"ס ב"ה ממש והוא העלי' העיקרית שעליו נאמר לוויתן זה יצרת לשחק בו שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה בביטול היש לאין, שהתהוות מאין ליש הוא טבע הבריאה כמ"ש החכמה מאין תמצא וא"כ היא ראשית הגילוי מהשתלשלות העולמות משא"כ התהוות מיש לאין הוא דבר חדש ושינוי הטבע, ועיקר השחוק והחדוה הוא משינוי התחדשות כדרך שעושין לפני מלכים ושרים איזה התחדשות ושינוי לשמחה ושחוק וכמו"כ כתיב ותחדש פני אדמה ישמח ה' במעשיו, והנה למטה ביטול היש לאין הוא ביטול גשמי לרוחני אך באמת למעלה גם בחי' הרוחניות הוא בחי' יש, שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל כו' והמזל מקבל משמרי אופנים והאופנים מקבלין מחיות הקודש שבמרכבה והחיות משרפים כו' שהמזל הוא בחי' יש לגבי האופנים והאופנים לגבי חיות הקודש שבמרכבה וע"ז נאמר כל בעלי שיר יוצאין בשיר שהשירה והזמרה הוא בחי' שמחה ותענוג שהוא בחי' יציאתן מנרתקן הוא בחי' כלים שלהם המגבילים אותן כידוע שכל החיות

א'פד2

הנמשך לנבראים הוא בחי' או"כ וע"י השיר שאומרים המלאכים יוצאים מבחי' כלים שלהם להתכלל באוא"ס ב"ה ממש כי שם עוז וחדוה במקומו. והנה עיקר הביטול יש מאין הוא במעשה הקרבנות שנה"ב הוא מבחי' פני שור מהשמאל וע"י הקרבן עולה ונכללת בשרשה בבחי' פני שור שבמרכבה ומשם הוא עולה למעלה מעלה עד רום המעלות ע"י ארי' דאכיל קורבנין וגבוה מעל גבוה שומר בחי' חסד עליון בחי' ימינו תחבקני להתכלל באור א"ס ב"ה ממש, כך הוא ענין התפילה כי הנה נודע שמיכאל שר הגדול מקריב נשמותיהן של ישראל ע"ג המזבח וכמא' אישי ישראל ותפילתן ולמטה בהתלבשות בגוף הגשמי הוא בחי' אה"ר הבאה מלמעלה בתפי' להעלותם ולקשר נפשם של ישראל באלקים חיים ולדבקה באוא"ס ב"ה ממש, וזהו לחמי לאישי פי' לאשי לאש שלי ששורפים ובוערים אלי דהיינו כמו השרפים שהן בחי' יקוד אש בוערה בלב תמיד בתשוקה נפלאה באה' עזה כרשפי אש להבטל ולהכלל באור א"ס ב"ה ממש מחמת השגתם הגדולה שהן בעולם הבריאה שהוא למעלה מעולם היצי' והעשי' והקרבן נעשה להם בחי' לחם כי אין לך עשב מלמטה כו' והמזל מקבל משמרי אופנים והאופנים מחיות הקודש שבמרכבה והחיות משרפים לכן בהעלות הקרבן למעלה עולה ונכלל עד בחי' שרפים ונעשה להם בחי' לחם כמו לחם המתעכל במעי אדם ונעשה כבשר ודם אדם ממש עד שנעשה לו מזון ויוסף לו כח וחיות בשרפים להעלותם למעלה לאשתאבא בגופא דמלכא ממש.

אך להבין למה בא קרבן התמיד מן הכבש אך הענין הוא שעם היות שהחיות של נה"ב יורד ונמשך מבחי' פני שור שבמרכבה ולשם הוא עולה מ"מ בחר ה' בכבשים דווקא שכבש יש לו קול רחמים מדתו של יעקב וגם הכבש יש לו צמר בעורו שממנו רוב המלבושים כמ"ש ומגז כבשים יתחמם. ולמעלה העור הוא ענין הרקיע (הגה"ה. ע' בתניא ח"ב ועמ"ש ע"פ ויהי קול מעל לרקיע כו' ובביאור שמע ישראל תקס"ב, בשר גידין ועצמות עיין ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים וע"פ זכור את יום השבת לקדשו ועיין ע"פ יבא כל בשר כו', דם וחלב ע' דרוש המתחיל בכ"ה בכסליו, ישרים ע' ע"פ והישר בעיניו תעשה ובזהר ויקרא ט"ז משה דעת מפתחא דכליל שית, שערות והי' ע"ד יהי' קול מעל לרקיע כו', והיינו בעמדם שמ"ע עד כאן הגה"ה.) שממנו נמשכים צירופי אותיות שהם בחי' שערות שע"ז ארז"ל שהמלאך סנדל קושר כתרים לקונו מצירופי אותיות התפילה (והדברים עתיקין ואין להאריך), אך הבשר והחלב והדם וגידין ועצמות של התמיד הי' עולה כולה כליל ע"ג המזבח אבל העור והצמר ניתן לכהן המקריב כמ"ש עור העולה אשר הקריב לכהן כו' לפי שאין יכול להיכלל עם חיות נה"ב כמו

א'פד3

הבשר והחלב והדם ועצמות וגידין ולכן אינו נשרף עמהם אלא ניתן כולו לכהן המקריב כמו שהוא בשלימות עם הצמר.

והנה ביאור ענין בשר גידין ועצמות למעלה עד"מ יובן מזה שא' בספרי חכמת הניתוח שהתהוות עצמות נמשך מהמוח והתהוות הבשר הוא מן הדם שמשכנו בלב שממנו נעשה בשר וכמארז"ל לובן שממנו עצמות, והנה הלב הוא מקום משכן אהוי"ר כנ"ל שהן הן הוא בחי' רתיחות הלב הדמים שבלב הגשמי אה' רעה תאוה הלב גשמי כנ"ל וניצוח כו', וכך למעלה מחנה מיכאל באה' עזה מחנה גבריאל כו', הן הן בחי' הבשר הנמשך מהדם שבלב, אך הדעת והשגה שמשיגים בגדולת א"ס ב"ה כל חד לפושעו"ד ולפי מדרגתו הוא בחי' עצמות שבאים מן המוח, והנה הגם שהמדות הן לפי הדעת והשגה כי לפי שכלו יהולל קטן לפי קטנו וגדול לפי גדלו מ"מ לא כל הדעת והשגה מלובש במדות שהרי ההשגה הוא בגדולת אוא"ס ב"ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו', ומלכותך מלכות כ"ע למעלה עד א"ק ולמטה עד אין תכלית אין לו תחילה ואין לו תכלה, וכן וממשלתך בכל דור ודור שבכל עולמות ובכל דור ודור שהם בחי' עולם שנה נפש נמשכה מהארת אוא"ס ב"ה כמ"ש לית אתר פנוי מיני' ממש וא"כ אם היתה ההשכלה מלובש במדות שבלב לא הי' ביכולת המדות אהוי"ר להכיל ולהגביל ההשגה כלל אלא הי' מתבטלים ממציאותם וכמארז"ל הושיט הקב"ה אצבעו קטנה כו' אלא ההשגה המתלבש במדות בחי' הארה מצומצמת מעט מזעיר מהשגה שבמוח הנמשכת להתלבש בלב מקום המדות והן הם בחי' גידים ועורקים המחברים העצמות עם הבשר כמ"ש להודיע לבני האדם גבורותיו הן הן הגבורות והצמצומים כמו דרך גידים דקים ועורקים עד"מ.

ומעתה יובן ענין זה בתפילה ג"כ שהוא כנגד הקרבנות שההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה איך דכולא קמי' כ"ח ואין ערוך אליו אפי' כערך טיפה מן הים אוקיינוס כו' הוא בחי' עצמות כשההתבוננות הוא בחי' דעת התקוע בחוזק בקביעות תמיד ולא יהי' חולפת ועוברת אחר התפילה רק בהתמדה ובהעמקה מעומקא דליבא באמת לאמיתו שמהדעת הזה נמשך הארה דרך גידין דקין לבחי' בשר הנמשכת מבחי' דם הלב שהוא מקור המדות שבנה"ב אהבה רעה ותאוה גשמי' וניצוח והתפארות כו' לאכפיי' לון ולהפכן לקדושת הנה"א המשכלת ומתבוננת בגדולת א"ס ב"ה כמ"ש בכל לבבך בב' יצריך שגם היצה"ר שמשכנו בלב בחלל השמאלי המלא דם ישוב לאהבתו ית'.

וענין זה הוא מבואר בק"ש שמע ישראל שמע לשון הבנה איך שה' הוא אלקינו הוא אחד ממש ואין עוד מלבדו בשמים ממעל כו' שהחיות הנמשך בשמים וארץ הוא רק הוא הוי' אלקינו בחי' צימצום כו' וכטיפה

א'פד4

בים אוקיינוס כו', והטיפה חיות ההוא כלולה ומיוחדת במאציל ממש בבחי' סובב שלמעלה מהשתלשלות שרוחניות וגשמיות שווין לפניו כחשיכה כאורה שמזה נמשך ברוך ונמשך השתלשלות המדרגות בבחי' ממכ"ע בבחי' שם כבוד מלכותו להיות עילה ועלול רוחניות וגשמיות, ואז לזאת ואהבת את הוי' אלקיך שיהי' הוי' ממש אלקיך להיות נכלל באוא"ס ב"ה בתשוקה וצמאון ולא יהי' לו חפץ ורצון אחר זולתו ית' כלל כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו' כי באמת אין עוד מלבדו ולמי יחפוץ זולתו, ושורש אהבה זו בלב איש הוא בחי' דם הקרבן כי מלבד בשר וגידין ועצמות שבקרבן שהקריבו ע"ג המזבח עוד הקטירו החלב וזרקו את הדם ע"ג המזבח וזריקת הדם הוא בחי' אה' עזה הנמשכת מההתבוננות בגדולת אור אין סוף ברוך הוא במס"נ באחד ממש ודעת התקוע בחוזק כי גם אהבה זו היא בחי' רתיחות הדמים והיינו לפי שהדעת וההתבוננות עצמה שהיא בחי' עצמות היא בחי' קרירות כי המוח מים וליחות כנ"ל אבל אה' שבלב מקום משכן הדמים שם יסוד האש והצמאון כו' ומחמת הדעת התקוע בחוזק באמת לאמיתו בקרב איש ולב עמוק עד שימסור נפשו באחד ממש שלא יחפוץ חפץ ורצון אחר זולתו ית' ואי לזאת תיגדל התשוקה והצימאון בלב בהתגלות ה' ברשפי אש ממש בכל לבבך כל לבו וחפצו לאהבת ה' בכלות הנפש ממש. ואח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך הוא בחי' הקטר החלב, כי החלב שבבהמה והשמנונית וכן באדם הגשמי כי ירעב לאכול מחמת רתיחות הדמים ואח"כ למלא נפשו כי ירעב וממלא רצונו וחפצו אזי ניגדל החלב והשמנונית מחמת התענוג אשר השלים חפצו ורצונו כך אחר התשוקה והצמאון אשר יעורר אדם באהבת בכל לבבך זאת ישים אל לבו כי הדברים הן הן תו"מ אשר אנכי ממש מצוך ולא בחי' שם כבוד מלכותו בבחי' ממלא בלבד שהוא בחי' שם ולא בחי' עצמות אבל במצות א' אשר קדשנו במצותיו קדוש ומובדל מגדר עלמין למעלה מההשתלשלות בגדר סובב וזהו קדוש ישראל לה' ראשית תבואתו וקודם להן לפי שהם בחי' קודש אשר קדשנו במצותיו ובהם נמשך להתלבש עונג העליון ב"ה היינו שהמצות מלובשים ג"כ בגשמיות תרומות ומעשרות כו'.

והנה ע"ז נאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב פי' ישרים שאינן השתלשלות עו"ע בבחי' הסתר פנים וירידת המדריגות שמתעבה ומתגשם והולך בדרך סדר והתלבשות שמחכ' ושכל אלקי נעשית שכל אנושי, אבל פקודי ה' המה ישרים שנמשך בהם אוא"ס ב"ה כמו למעלה ממש כי הן הן חכמתו ורצונו ית' ממש ולכן הם משמחי לב האדם למטה בהגלות נגלות אוא"ס למטה כמ"ש לישרי לב שמחה והיא השמחה הבאה אחר הצימאון שבואהבת לדבקה באוא"ס ב"ה ממש כשישים אל לבו שזאת התו"מ הגשמי' אשר לפניו יסודתם בהררי קודש העליון והם בחי' ישרים שאוא"ס ב"ה ממש נגלה בהם למטה כמו למעלה שאין שם

א'פד5

הסתר פניו על אור ה' וקדושתו ובזה ימלא נפשו כי ירעב וישלים חפצו ורצונו בקיום המצות ות"ת כנגד כולם כי הם אשר אנכי מצוך ממש, והיינו היום דווקא בחי' היום לעשותם כי בבחי' היום לעשותן נמשך מאור א"ס ב"ה למעלה מגדר השתלשלות, כי העשי' הוא לעילא פי' הענין כי הנה דרך השתלשלות עו"ע בלבד לא הי' נשתלשל עד עוה"ז הגשמי' כי התהוות גשמי' העולם וחומריותו לא נתהווה מרוחניות ואין הרוחניות פועל הגשמי אלא כמארז"ל אין לך עשב שאין לו מזל המכה ואומר לו גדל שהגידול של צמח האדמה מכח הצומח שבארץ הוא ע"י המזל אבל התהוות צמח האדמה ועשב הגשמי ממש אינו ע"י המזל כלל רק הוא כח אלקי אוא"ס ב"ה ממש הסוכ"ע שלפניו רוחניות וגשמיו' שווים כשם שהוא פעל ועשה רוחניות מאין ליש כך פעל ועשה את הגשמיות מאין ליש וכן בעשרה מאמרות כתיב והי' למאורות ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכן יהי רקיע ויעש אלקים את הרקיע תוצא הארץ נפש חי' ויעש אלקים את חית הארץ שעל הרוחניות נאמר יהי ועל הגשמי' נאמר ויעש שהיתה עשי' בפ"ע לגשמי' שבמאמר שנבראו הרוחניות לא נתהווה הגשמי', לזאת ישמח לבב איש אף גילת ורנן בעשותו א' ממצות ה' המלובשות בגשמי' דווקא שהוא אור א"ס ב"ה הסוכ"ע ממש ובודאי הוא לרוות צמאונו ותשוקתו שבואהבת.

אך זאת עוד אחת היא הדרך המביאה להיות גילוי נפש האלקית המשכלת ומתבוננת בגדולת א"ס ב"ה שהוא פועל ישועות בקרב איש ולב עמוק לואהבת את ה' בכל לבבך ממש שיהי' גם כח המתאווה שבנה"ב מתהפך וישוב ג"כ לאהבת ה' הוא בחי' רחמנות לעורר רח"ר על ניצוץ אלקי שבנפשו שירד מאיגרא כו' להתלבש בגוף ונה"ב לזון ולפרנס בצרכי הגוף באכילה ושתי' כו', ועד"ז תיקנו בפסוד"ז לומר והוא רחום ב"פ וגם בברכת יוצר אומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו פי' ברחמיך לפי שכל דרך איש ישר בעיניו ודומה לו שכן הוא המדה הנכונה וגם הוא חובתו להשתמש בצרכי הגוף איש לפי ערכו במדה שאדם מודד כך צריך לו ולא סגי בלאה"כ, אכן הוא רוח אנוש בשגם הוא בשר, אבל לגבי הקב"ה הנה ירידה גדולה הוא למאוד לאין סוף ותכלית ורחמי ה' מרובים מאד על הירידה הגדולה הזאת לזאת אנו מבקשים רחמי שמים המרובים ואומר הגם לפי שכלנו הדל אין אנו מרגישים הרחמנות מ"מ ברחמיך הרבים רחם עלינו, וגדול כח הרחמנות זו לעורר את האהבה שבלב בנפה"ב ע"י בינה ודעת דנה"א המשכלת בגדולת א"ס ב"ה וכמאמר אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו כו', וזהו ענין הקרבן התמיד שבא מן הכבשים כי הכבשים יש בהם בחי' רחמנות וקולן קול רחמים, והרחמנות הוא כמ"ש כרחל לפני גוזזיה וענין גוזזיה הוא כי הנה הכבש יש לו צמר בעורו והעור הוא המפסיק בין הבשר והצמר כי מן הבשר עצמו א"א לצמוח שערות הצמר רק ע"י הפסק העור.

א'פד6

ויובן זה למעלה כי ענין שערות הן הן צירופי אותיות המתלבשות בבי"ע להיות יש מאין דבר נפרד, והתהוות בחי' צירופי אותיות להיות עולמות הנפרדים הוא ע"י מסך מבדיל בחי' הרקיע, וגוזזין השערות הן הן המפרידים בחי' צירופי אותיות הנ"ל משרשן עד שנראה עוה"ז הגשמי ליש ודבר נפרד ממש כו', ועז"נ ורחל עקרה שאינה מולדת בחי' אה' כנ"ל שהן בחי' הבנים כו' לפי שרחל לפני גוזזיה נאלמה לכך היא בחי' עקרה שאינה יולדת ולזה תקנו בתיקון חצות תיקון רחל לעורר בחי' רחמנות כמ"ש רחל מבכה ואח"כ תיקון לאה היא אם הבנים שמחה שהוא השמחה הבאה אחר לידת האהבה כשנעשית אם הבנים שאז התענוג. הנה בחי' כבש רחמנות הוא מדתו של יעקב שהי' רועה צאן לבן וגם מרע"ה הי' רועה צאן יתרו. אך איתא בזוה"ק משה מלגיו ויעקב מלבר הענין כי הנה התעוררות רח"ר זו הוא מצד הדעת שהוא השגה בגדולת א"ס ב"ה כשמו כן הוא אין לו סוף כו' אין ערוך אליו כו' אשר לזאת כשישים אל לבו ששם היתה נשמתו כלולה במאצילה ב"ה טרם ירידתה וירדה פתאום מטה מטה יעורר רח"ר בלבו מאד מאד על גודל עוצם הירידה משא"כ כשאין דעת כל דרך [איש] ישר בעיניו כמארז"ל כו'. והנה המשכת הדעת בנש"י הוא ע"י משה רע"מ כי משה הוא שושבינא דמלכא. ועי"ז נמשך להיות בחי' יעקב בחי' הרחמנות וזהו משה מלגאוו ויעקב מלבר, וזהו ענין שנאמר זה האשה אשר תקריבו לה' לשון רבים כי הקרבת הכבש הוא בחי' הרחמנות הוא מצוה לכל ישראל רק שנקרב ע"י כהן אהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא משא"כ לעשות הכבש שהוא התעוררות להתהוות בחי' רחמנות לעשות בנפשו כתיב תעשה לשון יחיד וקאי על משה רבינו עצמו שהוא הי' העושה וממשיך את הדעת בנש"י לעשות ולעורר את הרחמנות בכדי שיבא לאהבת ה' בכל לבבך בכלות הנפש ממש וזהו עולה בבחי' ריח ואח"כ ניחוח לשון נחות דרגא שיהי' המשכות אוא"ס ב"ה בצירופי אותיות התו' רופא חולים מברך השנים כו' שהם בחי' שערות הצמר הנמשכות מן העור לבלתי היות דבר נפרד, וע"ז [אמר] סנדל קושר כתרים מצירופי אותיות התפילה שנעשה בחי' תענוג וכתר ממש וד"ל.

והנה כתיב כי לא על הלחם לבדו יחי' כו', ובזוהר פי' הובא בר"ח שער התשובה מוצא פי הוי' הוא השופר ופי' כי לחם היינו הקרבנות שנק' לחמי לאישי כו' ועליהם יחי' האדם העליון שע"י הקרבנות נעשה והחיות נושאות את הכסא ועל הכסא כמראה אדם כו' וממשיכים אור מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע שהוא בחי' אדם, והנה לחם פעולתו להחיות האדם כאשר הוא וכך הוא המשכות החיות בכל יום תמיד ע"י התמיד, אבל הנה בר"ה נמשך אור חדש כי הגם שבכל יום הוא ית' מחדש מע"ב מ"מ גילוי כללות החיות לכל השנה נמשך בר"ה מחדש ואח"כ בכ"י נמשך מהעלם אל הגילוי מחדש כמו המשכות החיות מן הראש לכל האברים כו' והמשכה זו הוא ע"י שופר שנק' מוצא פי

א'פה

הוי' פי' שממשיך אור חדש לבחי' פי הוי' שהוא דבר ה' מן המוצא והמקור ולכן תוקעים ג"כ בקרן הכבשים והוא לתקן בחי' עולם הדיבור שהוא בחי' רחל כנ"ל, והנה יש ב' בחי' מדות האחד הם המדות שלמטה מהשכל וזהו ענין בשר המקבל מעצמות ע"י גידין כמשנ"ת, אך יש עוד בחי' מדות עליונות שמלמעלה מן השכל וזהו מרומז בקרן הכבשים שהקרן הוא יוצא מהגולגולת רומז למדות שלמעלה מן השכל ע"ד קרני החיות כנגד כולן, ועי"ז ממשיכים אור חדש ומתקנים בחי' דבר ה', וזהו הלבן חטאינו כשלג וכצמר, פי' שלא יהי' בחי' לפני גוזזיה נאלמה כ"א יהי' מתעלה בבחי' שער רישא כעמר נקי שהן י"ג מדות הרחמים.


* צו את בני ישראל: ראה מאמר זה בשינויים בלקו"ת פנחס עז, ג.

בהוצאה הקודמת נדפסו כאן איזה הגהות [ומתחיל: בענין שמו גימטריא רצון] ובהוצאה זו מדפיסים אנו המאמר בשלימותו.