וידבר משה אל ראשי המטות

א'רנה

פ' מטות

וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' (פסוק וידבר, נדרים פ"י עח"ב עז"ב, ב"ב פ"ח ק"כ ע"ב קכא"א, נדה פ"ה מו"ב, ירושלמי פ"ק דחגיגה נדרים פ"ג פ"ט, של"ה רג"א, ממ"י כט"ג, בחיי צה"ג מ"ע ג'), ובמס' נדרים שם דרשו מזה הדבר חכם מתיר ובעל מפר, וגם למדו בגז"ש מזה הדבר דגבי שחוטי חוץ להכשיר ג' הדיוטות להתרת נדרים, ויחיד מומחה יליף מראשי המטות כו' וכ"ה בב"ב שם ופרשב"ם משום דג' הדיוטות הם ב"ד לכך יוכלו להתיר כו'. ועמ"ש בדרוש ברכת הזימון בסידור בענין בשלשה אומרים נברך ל' בריכה שהיא בינה ע' רע"מ ס"פ בא דמ"ב סע"ב והנדר מבינה לכן שלשה הדיוטות שכיון שהם שלשה מגיעין בבינה ע"כ יוכלו להתיר הנדר וכמו שביוהכ"פ שהוא בינה אומרים כל נדרי. והנה ארז"ל בנדרים ר"פ ואלו מותרין די"ד ע"א איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור, ולאפוקי מתפיס בדבר האסור כשאומר ה"ז עלי כנבלה לא אמר כלום, דבשר נבלה אסרו התורה וזה הרי אינו נבילה, ודבר הנדור היינו כקרבן שנאסר להדיוט ע"י דבור פה שאמר הרי זה עולה, לכן כשמתפיס ההיתר בדבר הנדור שאומר ה"ז עלי כקרבן נאסר. וי"ל בשרש איסור זה ג"כ איך ע"י שמוצא בשפתיו בלבד ככר זה עלי כקרבן יאסר עליו כאיסור גמור והלא ככר זה בעצם דבר המותר הוא ואיך יאסר ע"י דבור בלבד, דבשלמא הקרבן נעשה הקדש ע"י דבור כיון שמקדישו ממש אבל זה שאינו מקדישו לגבוה כ"א שאוסרו על עצמו ע"י שאומר הרי זה עלי כקרבן וכיון שבאמת אינו קרבן כלל איך יאסר המותר (י"ל ל"ת י"ה אך בלי כלי וכשאוסר דבר המותר זהו בחי' עליונה יותר שזהו* ענין פרישות ודוגמת ערבים עלי ד"ס אפ"ל עי"ז נמשך מבחי' י"ה בבחי' כלי ולכן ארז"ל כנודר בחיי המלך וחיי המלך ז"א מבחי' בינה ה' עלאה ע' זח"ב ס"פ יתרו דצ"א ע"ב, או אפ"ל ע"י הנדר ממשיך ה' עלאה בבחי' כלי ועמ"ש ע"פ וידר יעקב נדר, וכשמתיר הנדר ומבררו הרי נמשך י"ה בבחי' כלי ממש דוגמת כשתצא ק"נ מחלאתה יהי' גילוי סוכ"ע, לצוות לזה ע"ד לאמר זה הדבר ע' לקמן סי"ב).

(קיצור. ענין זה הדבר, וענין עד שידור בדבר הנדור, איך ע"י דבור נאסר המותר).

אך הנה תחלה י"ל ענין זה בקרבנות עצמם היאך ע"י הדבור באמרו ה"ז עולה נאסר בהנאה לאדם כמבואר במס' מעילה פ"ב מ"ד העולה מועלין בה משהוקדשה והיינו בקידוש פה כמ"ש התוי"ט שם ר"פ, ואם אינו מקדיש הקרבן בפה דוקא ה"ל כמביא חולין לעזרה. וי"ל ג"כ בשרש ענין הקרבנות שהן באים לכפר על נפש האדם אשר חטא בשגגה מביא קרבן חטאת ומתכפר לו, איך בהקרבת ושריפת אימורי חטאת בהמה גשמיות ע"ג המזבח יכופר עון נפש האדם (מהרמ"א כ' דהאדם צריך שיחשוב שהוא הי' ראוי להשרף על שחטא לבוראו, א"כ צריך לחשוב ג' דברים אלו בעת הקרבן). אך הנה כל זה יובן בהקדים תחלה שרש


* שזהו ענין פרישות: תיבות אלו ניתוסף כאן מגוכתי"ק אדמו"ר הצ"צ בכת"י מס' 1065.