ה

ולענין הציצית שטוואום התינוקות הקטנות מבנות י"ב שנה ויום אחד. יש להחמיר לכאורה לפמ"ש בתשו' הרשב"א שבב"י או"ח סי' ת"ס דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא כו' ע"ש. וה"נ בטוויית החוטין ליכא הוכחה כלל וא"כ אפי' עע"ג לא מהני וכדפסק הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין גבי שחיטת קדשים וכ"כ רש"י בחולין (די"ג ע"א). ומ"ש בש"ע רבינו ז"ל סי' י"א להקל באחרים עע"ג משום דהתם גבי מצה נמי מסקו הב"ח ומ"א להקל צ"ע. דהתם ה"ט דסמכינן על הרי"ף וסייעתו שלא הצריכו כלל כוונה בלישה משא"כ הכא. אם לא שנאמר דה"נ סמכינן על רש"י דס"ל כרב דא"צ טווייה לשמה וזה דוחק גדול דכל הפוסקים לא ס"ל כן. ועיין בא"ר רסי' י"א כ' להקל בציצית טפי מבמצה. וצ"ע. אבל הנלע"ד להקל בנ"ד שהציצית שזורים כפול ארבע או שמונה. א"כ שזירה זו י"ל דהוי מעשה גמור המוכיח דלשם ציצית עשאו שאין דרך כלל לשזור לצורך דבר אחר זולת ציצית בעיירות שלנו וכל מדינותינו. והו"ל כההיא דהאלון והרמון שחקקו. בפ"ק דחולין (די"ב) דיש לו מעשה מדאורייתא לפ"ד התוספות אפילו לא פירש דלשם (ציצית) [מה] עשאו. ואפילו לדעת רש"י דבעינן נמי שיפרש לשם מה עושה. הרי הכא כששואלים ממנה אומרת שעושה ציצית וכן מספרות תמיד התינוקות ביניהן. וא"כ השזירה חשוב לשמה מדאוריי'. וא"כ יש לנו עמוד לסמוך דלהרמב"ם דפסק שאין שזירה מעכבת בציצית. וכ"פ הא"ר סי' י"א. וסגי בטווייה. א"כ י"ל הא דבעינן טווייה לשמה לעכב אפילו דיעבד היינו כשאין שוזרין אח"כ אבל אם אחר הטווייה עושין שזירה אז אפי' הי' הטווייה סתמא כשרה בלשמה דשזירה. דשזירה זו עולה במקום טווייה. וגם לשא"פ דבעינן טווייה ושזירה לשמה. י"ל הכא כיון דבאמת התינוקות עשאום וטוואום לשם ציצית אלא דלא סמכינן ע"ז. והיינו כשאין אח"כ מעשה המוכיח. אבל בנ"ד ע"י שזירה ששזרום אח"כ דהוי מעשה המוכיח אמרינן הוכיח סופן אתחלתן דגם הטווייה הי' לשמה כדאיתא כה"ג בגמרא ריש זבחים (ד"ב ע"ב) גבי סתמא ולשם פסח דאמרינן יוכיח סופו על תחילתו כו' ע"ש: