סימן למד

ב

ויש להביא עוד ראיה לזה ולדברי הרשב"א הנ"ל מהא דגרסי' בב"מ (פ"ב דכ"ב ע"א) הרי שירד לתוך שדה של חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' אם בא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. ומקשה מזה לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש. א"כ כי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם לא הוי ידע. אעכצ"ל כיון דלכי ידע ניחא לי' אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי' ולענין יאוש נמי כו' ותרגם שם רבא אליבא דאביי דמיירי הברייתא בדשוויי' שליח. ואמרינן שם ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הוה תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם וא"כ שלוחכם דומיא דאתם בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אלא הב"ע כגון דשויא שליח וא"ל זיל תרום כו'. והנה פי' ה"נ מסתברא היינו דגם לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש וה"נ גבי תרומה אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי הוה ניחא לי' מ"מ גם שידענו ודאי דהוה ניחא לי' הא ניחא דידי' לא מהני כלל שיהי' שלוחו עי"ז ובתרומה שליחות בעי' ושליחות הוא לדעתכם דא"ל זיל תרום כו'. והפי' הזה בה"נ מסתברא פשוט הוא ומבואר כן בט"ז ביו"ד סי' של"א סעי' ל"א ע"ש הרי מוכח דניחא דידי' לא מהני שיהי' נחשב לשלוחו עי"ז גם בדבר שיש לו צורך כתרומה שהיא מצוה משום שיש תורם מן היפות ויש מן הבינוני' כו'. וה"נ בענין מלאכת שבת שאע"פ דניחא לי' לא נעשה הא"י שלוחו עי"ז כל שאינו אומר לו בפירוש אא"כ עושה בחנם שאז הוא זכות כנ"ל. ובכ"מ פ"ד מהל' תרומות ה"ג כ' לדחות משום שיש שם גירסא אחרת דלא גרסי' ה"נ מסתברא אלא ותסברא. ואינו מובן דמאי נפ"מ. דלשני הגירסות הענין אחד לומר דעל כרחך מיירי כאן דעשאו שליח וכמ"ש בשט"מ שם וז"ל יש נוסחאות שגורסין ותסברא אי בדלא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה. יעו"ש שגם לפי גרסא זו הפשט שוה עם גרסא שלנו ה"נ מסתברא כו'. אלא שיש סתירה לזה לכאורה מהרמב"ם פ"ד מה' תרומות ה"ג והסמ"ג וטי"ד סי' של"א שפסקו דאם אמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה אפי' בדלא שויא שליח מעיקרא. ובאמת שבגמ' שם לא משמע כן כנ"ל וכ"כ התוס' בקדושין (דנ"ב ע"ב) ובעירובין (דע"א ע"א) והריטב"א לשם דמיירי בעשאו שליח דייקא וכ"כ תוס' רי"ד וכמ"ש הב"ח בא"ע סי' כ"ח בשמם. ומ"מ לפ"ד הרמב"ם וסייעתם מבואר עכ"פ דניחא לי' לחוד מהני לשיהי' נעשה שלוחו עי"ז במידי דמצוה הוא. וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' של"א סעי' ל"א ביאור דבריו דמצוה שאני. ועי' במל"מ פ"ד מה' בכורות סוף הלכה א' מה שכ' לדחות ראיות הרשב"א מהא דחולין (י"ב). אך באמת כ"ז דוחק בישוב דעת הרמב"ם אלא העיקר בישוב דעת הרמב"ם הוא כמ"ש המל"מ פ"ד מה' תרומות דין ג' שכתב כן ע"פ הירושלמי פ"ק דתרומות דמביא הברייתא עצמה שהביא בש"ס שלנו כיצד אמרו תורם שלא מדעת כו' ומוקי לה דהוי תרומה מכאן ולהבא לאחר שהסכים למעשיו ולכן א"צ לוקמה כלל בדשויא שליח. והש"ס שלנו דאוקמה בשויי' שליח זהו כדי להיות תרומה משעת הפרשה. אבל הרמב"ם ר"ל דהוה תרומה מכאן ולהבא ולכן א"צ לוקמה דשוייה שליח רק די במה שהסכים למעשיו עי"ז נעשית עתה תרומה וכן לענין קדושין כמ"כ בעובדא הנזכר פ"ב דקדושין (דנ"ב ע"ב) אם חשוב הסכם הוי קידושין מהשתא ולא למפרע וכמ"ש הב"ש שם סי' כ"ח סעי' י"ט ס"ק מ"ד. וכ"ה בירוש' דתרומות שם גם לענין קטן שתרם דאם הסכים אביו למעשיו הוה תרומה מכאן ולהבא. וזה כעין מ"ש בתשו' הרשב"א בתולדות אדם סי' פ"ב לענין ברירה דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא כו'. אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כו' עכ"ל. ור"ל שהרי זהו כמו להבא נמצא גם הרמב"ם לא פליג כלל דע"י שניחא ליה לא חשוב כלל שלוחו אף בדבר מצוה ולא כהט"ז. אך זהו ע"י ניחא ליה. אבל אם גילה דעתו ממש י"א דמחשב שלוחו עי"ז כמבואר במרדכי ס"פ מי שהי' נשוי סי' רמ"ב מ"ש בשם ר"ב שהוכיח דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת כו'. וכן נ"ל להוכיח מהא דר' שמעון שזורי (בגיטין ס"ה) דמסוכן אצ"ל תנו דודאי להא נתכוון וקשה לו יהי כן הא שליחות בעי' בגט ובעי' שימנה אותו בפי' א"ו דגילוי דעת נמי מהני בשליחות ויש לדחות דשאני התם דאמרו כתבו וה"ל כמו רמז דיתנו ג"כ:

קיצור. וכמ"כ מוכרח מהסוגיא פ"ב דב"מ (דכ"ב ע"א) דהיכא דבעינן שליחות לא נעשה שלוחו מחמת הניחותא דניחא ליה. והרמב"ם אינו חולק ע"ז כלל וטעמו כמ"ש המל"מ: