ג

והנה לפ"ד הט"ז בי"ד סי' של"א בדעת הרמב"ם היה מקום להחמיר ג"כ בשבת כשהא"י בא לעשות ממילא דבר דניחא לי' להישראל בזה והוא עסק שידוע ומובן מעצמו שבודאי ניחא ליה כגון פירות העומדים ליקצר וכה"ג דומיא דכרי העומד לתרום שיצטרך למחות בידו אפי' אם עושה ע"ד לקבל שכר. משום דכיון דניחא לי' וגם העסק הזה הוא דבר דעביד דניחא לי' הוי כשלוחו. ויש לדחות דבשבת לא אסר אא"כ מצווהו לעשות בשבת והא ודאי לא מוכח עכ"פ דניחא לי' שיעשו בשבת עד שיחשב שלוחו לשיעשה בשבת וצ"ע. ובאמת הא דאמרינן א"י שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה משום דאדעתי' דנפשי' קעביד. ולפמש"ל משום דבכה"ג אין איסור אא"כ שלוחו ק' דהא כיון דניחא לי' וגם הכיבוי ידוע שבודאי עביד דניחא לי' ולא גרע מתרומה וא"כ נעשה שלוחו מיהו לפמ"ש הרשב"א ס"פ כ"ב דבדליקה לבד התירו זה א"ש דאין ללמוד מזה לשאר איסורי שבת. אבל לפ"ד התוס' והרא"ש ושא"פ דגם בשאר איסורי שבת דינא הכי והכי קיי"ל בסי' שכ"ה. וכן משמע מדאמרינן בגמ' שם בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואמרי' ע"ז בר"פ המדיר למעוטי שאר איסורי שבת משמע שלא נתמעטו רק מזה לבד שלא יאמר כל העושה זה אינו מפסיד. אבל לשלא יצטרך למחות בידו אם עושה דבר דניחא לי' דומיא דדליקה כשעושה ע"מ לקבל שכר לא נתמעטו גם שאר איסורי שבת מזה וא"כ קשה להרמב"ם כנ"ל. דהא כה"ג חשיב שליח לדידי'. ויש לומר דגם לדידי' לא חשיב שליח אא"כ מגלה ניחותי' דידי' בפיו לומר כלך אצל יפות וזה לא התירו בשאר איסורי שבת רק בדליקה. מיהו ק' דהא בדליקה נמי לא התירו שליחות גמורה כמש"ל. ולהרמב"ם כה"ג הוי שליחות גמורה מדסמכי' ע"ז בתרומה דאורייתא ואדרבה גילוי דעת מהניחותא שבדליקה עדיף מגילוי דעת דכלך אצל יפות מפני שהוא תחלה קודם המלאכה ושם הוא אחר ההפרשה וא"כ אי התם הוי שלוחו כ"ש בדליקה. וליישב דעת הרמב"ם נלע"ד דלעולם ס"ל להרמב"ם ג"כ דבשליחות לא מהני ניחא דידי' כלל לשיהי' נעשה שלוחו עי"ז אפי' במידי דמצוה ודלא כהט"ז (ומה שהביא הבאר יעקב סי' של"א ראי' להט"ז מכלך אצל יפות שבעירובין (ע"א א') אינה ראי' כלל לפמש"ש הריטב"א דהתם בדרבנן הקילו כו') אלא כמש"ל ב' הרשב"א בחי' לנדרים (ולפמשי"ת לקמן דזכי' היא מדין שליחות א"כ א"ש כהט"ז). ומה שפסק בפ"ד מה' תרומות ה"ג דתרומתו תרומה כשאמר לו כא"י הוא מטעם זכייה שהתורם זיכהו לעשות בשבילו מצוה זו וכיון דמגלה דעתו דניחא לי' (לאינש) [א"כ] אפי' שיתן עבורו כסף מלא חשבינן זה לזכותו עד דאמרי' בזה זכין לאדם שלא בפניו. כדאי' ספ"ה דחולין (דפ"ג ע"א) רב שמואל בר יצחק אמר כגון שזיכה לו ע"י אחר בד' פרקים דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ואע"פ שיצטרך לשלם דינר עבור הבשר מ"מ חשבי' זה לזכות. ואין לדחות דהתם מיירי שכבר נתן הדינר. כי ז"א דוקא רק לאוקימתא דר' יוחנן. אבל לאוקימתא זו מיירי בין נתן בין לא נתן כדמשמע בהרא"ש וברמזים שם וברי"ו ובחי' הריטב"א בערובין ספ"ז מבואר דמיירי בלא נתן המעות עדיין ע"ש. וכן ה"נ י"ל דס"ל להרמב"ם כיון שגילה דעתו שהמצוה חביבה עליו וניחא ליה ג"כ מה שעשה זה עבורו אז התבואה של התרומה שתרם זה הגם שהיא משל בעל הכרי לא חשיבי כלל אצל בעה"כ עם דחשבי' זה לזכות. ובזכות הא קי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ולא בעי' ציוויו כלל ואפי' בדבר דכתיב בי' שליחות כתרומה מ"מ היינו דוקא כשא"י שהוא זכות לו דהיינו כשלא אמר לו כא"י. אבל כשהוא זכותו אז הזכיי' היא במקום שליחות וכמש"ל ב' הרשב"א בנדרים. ואין לומר דהרשב"א לא אמר אלא משום דשליחות לא כתי' בתרומה בתורה אלא בתורם משל בעה"כ אבל בתורם משלו לא כת' כלל ומשו"ה סגי בזכיי'. אבל בנ"ד שתורם משל בעה"כ דבעי' שליחות א"כ אפי' ניחא לי' והוי זכי' לא מהני כלל. הא ליתא דאשכחן דזכיי' מהני במקום דבעי' שליחות ספט"ו דיבמות (דקי"ח ע"ב) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית לה קטטה בהדי' זכות הוא לה או דילמא ניחא דגופה עדיף לה אלמא דאי לאו משום דניחא דגופה עדיף לה והוי חשיב זכות אז הוה פשיטא דהוי מהני כשמזכה לה הגט שלא מדעתה וזכין לאדם כו' ואע"ג דבגירושין שליחות כתיב ושלח ושלחה כדאי' פ' האיש מקדש. וגדולה מזו מבואר בב"י באה"ע סי' ק"מ דגם שלא במקום קטטה אי גליא דעתה דניחא לה מהני זיכוי היכא שבאו עדים שבאותה שעה שהבעל זיכה לה הגט ע"י אחד היתה ניחא לה ואע"פ שכ' בל' איפשר וגם הב"ח שם סעי' ה' חולק ע"ז היינו משום שהבעל לא ידע שהוא זכותה כו' ע"ש:

קיצור. לפ"ד הט"ז בהרמב"ם יש לומר שהא"י בא לעשות בשבת מעצמו דבר שידוע ומובן דניחא ליה לישראל מחשיב שלוחו. וי"ל דמ"מ לא נעשה שלוחו א"כ מגלה הניחותא כאומרו כלך אצל יפות. וקשה מדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ע"כ י"ל גם להרמב"ם גבי כלך אצל יפות אינו משום שליחות רק מדין זכייה. הג"ה. ועמש"ל סעיף ב' ישוב דעת הרמב"ם באופן אחר נאות יותר. עכ"ה: