ה

ובהיות כן. הנה יובן בטוב טעם דבאיסורי שבת בא"י העושה מלאכה מדעתו לישראל ע"ד לקבל שכר אפי' ניחא לי' להישראל ואע"פ שגילה דעתו דניחא ליה כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. מ"מ אין בזה שבות גמור וה"ט כי אין כאן דין זכייה ול"ד לכא"י משום שהא"י אדעתא דנפשיה קעביד שעיקר כוונתו הוא בשבילו שיודע לא יפסיד כדפרש"י ואינו מכוון בשביל לזכות הישראל. וכיון שכן אין שייך לומר שהוא זוכה לו מלאכה זו ואסור מדין זכייה שהיא משום שליחות כיון שאין מתכוין בשבילו רק לעצמו דאדעתא דנפשי' קעביד וזכות הישראל ממילא אתי'. ול"ד לתרומה בכא"י דהתם התורם אינו עביד בשביל עצמו כלל והוי כזוכה בשביל בעל הכרי לפ"ד הרמב"ם משא"כ בנ"ד. ובאמת שאנו מוכרחים לומר חילוק זה לכל הפוסקים דהיינו גם לפ"ד החולקים על הרמב"ם בענין תרומה באמר לו כא"י מטעם שנת"ל. שהרי מ"מ מודים המה שכשגילה דעתו מקודם דניחא לי' מהני מדין זכיי' אע"פ שיש בזה צד חוב ג"כ. וכמ"ש בתה"ד ססי' רל"ז בשם הרא"ש רפ"ב דקדושין סי' ז' שאם גילה אדם דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' ובקש השדכן לשדכה לו יכול השדכן לקדשה לו שלא מדעתו דכיון דגילה דעתו שהוא חפץ בה א"כ זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו עכ"ל התה"ד. ובש"ע אה"ע סי' ל"ה ס"ד. ול"ד לגט דלא מהני גילוי דעת מעיקרא משום שהוא חוב גמור ולכן אפי' צווחת להתגרש אמרי' שמא חזרה בה כו'. אבל בקידושין דאינו חוב כ"כ אע"פ שיש בזה צד חוב דנאסר בקרובותי' מ"מ כשגילה דעתו מעיקרא דניחא לי' לא חיישי' שמא חזר בו. ול"ד נמי להא דאמרי' בחולין (פ"ג א') בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם אלא בפניו ונת' למעלה דמיירי נמי בשכבר נתן הדינר וא"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה דניחא לי' שהרי אם יחזור בו יצטרך לקבל מי שפרע ואפ"ה אמרי' שמא חזר בו ואין חבין כו' והתם אינו חוב גמור שהרי יקח בשר עבור הדינר במקח השוה. וצ"ל דס"ל להרא"ש דל"ד משום דבקדושין צד הזכות יותר גדול מצד החוב משא"כ התם. ואע"פ שבתשו' בית אפרים חא"ה סי' מ"א מבואר בתשו' הגאון בעהמ"ח ס' שאגת אריה שבשם בד"ה והנה מ"ש מכ"ת דהא דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהא הזכות בלא שום צד חוב כלל וכלל אלא כיון שהזכות רבה על החוב הרבה והחוב בטל במיעוטו נגד הזכות נמי זכות הוא לו. תדע דגבי גר קטן אמרינן דזכות הוא לו אטו מי לא מטי ליה חוב ג"כ ע"י גירות שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכל איסורים לישראל חמץ בפסח ובמלאכת שבת ויו"ט ומתחייב בעינוי יוהכ"פ ובהרבה מצות חמורות אע"כ כיון שזכות שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה רבה הרבה מאד על החוב זכות קרינן ליה וה"נ דכוותיה עכ"ל השאגת ארי' שם. ולדידי' לא יתכן לומר דס"ל להרא"ש דבקדושין צד הזכות יותר גדול דא"כ הוי זכין לו שלא מדעתו לגמרי מאחר שצד הזכות רבה על החוב והרא"ש לא קאמר אלא שאם גילה אדם דעתו לשדכן דוקא. ולכאורה צ"ל לדידי' דס"ל להרא"ש ששם בקדושין הזכות והחובה שקולים ע"כ דוקא כשגילה דעתו חשוב זכות. ולפ"ז צ"ל דבחולין פרק או"ב (דפ"ג ע"א) הנ"ל צד החוב שקול יותר ע"כ לא מהני גילוי דעת וחיישינן שמא חזר בו כבגט. אך קשה דהא קי"ל בי"ד סי' רכ"ז דזבינא מציעא הוי הנאת שניהם. ע"כ י"ל דהש"א נמי לא קאמר רק כשהזכות רבה הרבה על החוב. הרבה דוקא ולא כשרבה רק מעט וגבי קדושין כשגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית אז כיון שחפץ באשה זו ממש חשוב הזכות רבה הרבה על החוב. משא"כ כשלא גילה דעתו שחפץ באשה זו ממש י"ל דאין הזכות רבה הרבה על החוב או שאינו רבה כלל דאולי חפץ באשה אחרת טובה הימנה בעיניו. ובהא דחולין א"ש טובא דאע"ג שגילה דעתו אין הזכות רבה הרבה כו'. ולהרמב"ן דפי' הב"ח באה"ע סי' ל"ה ס"ג דס"ל דמה שהבן גילה דעתו קמי' האב או אינש אחרינא דחפץ באשה זו לא מהני בלא מינוי שליחות ודלא כהרא"ש נצטרך לומר דס"ל שאף שגילה דעתו שחפץ באשה זו אין צד הזכות רבה הרבה על החוב כו'. עד שיבטל החוב במיעוטו. כי אולי יזדמן לו אשה טובה הימנה. או י"ל דהרמב"ן באמת לא ס"ל מ"ש הש"א כשהזכות רבה כו' וכמ"ש בשם התוספות לקמן בסמוך. ואמנם באמת הרי התוס' פ"ק דכתובות (די"א ע"א) סד"ה מטבילין כתבו דבגר קטן הוי זכות בלי שום צד חובה כלל וז"ל ואע"ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרו בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף. אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל. וזה שלא כדברי השאגת ארי' דגבי גר קטן נמי יש חוב רק שהזכות רבה הרבה מאד. דהרי התוספות כתבו שאין בזה גם קצת חובה כנ"ל. וכ"מ בחידושי הרשב"א פ"ק דקידושין דכ"ג. וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דגבי גר קטן אין שום חוב כלל וס"ל כשיש צד חוב אף שהזכות רבה הרבה אין זכין לקטן. והש"ך לא נחלק ע"ז רק בבית דין דס"ל דב"ד זכין לקטן אף שיש קצת צד חוב וע"ש. ואין להביא ראי' להש"א ממתנה דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו וזכין לקטן ואע"פ שיש בה צד חוב דשונא מתנות יחיה וכמ"ש הרשב"א בקדושין שם. הא ליתא דשא"ה במתנה שעכשיו כולה זכות רק דחוששי' שיצמח ממנה חוב לאחר זמן וכה"ג לא חשיב חוב כלל. וכמ"ש הר"ן בגיטין פ' השולח בענין פרוזבול כו' ע"ש. דאפילו כשהחוב יותר גדול מהזכות זכין לאדם כה"ג דאנן אזלי' בתר השתא והשתא זכות הוא. וא"כ ה"ה במתנה. ואדרבה יש ראיה לנגד הש"א מהא דגיטין (י"א ב') במתני' שנחלקו חכמים ור"מ אם זכות הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות דלר"מ חוב הוא לו משום שפוסלו מהתרומה ורבנן ס"ל דזכות הוא משום שיוצא לחירות. ובגמ' שם אמר להם ר"מ השבתוני על המזונות מה תשבוני על התרומה כו' ואהדרו לי' (דף י"ג א') אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתא. שמעינן מינה דדוקא כה"ג שהצד החוב שבזה הוא ביכולת רבו לעשותו לו גם אם לא יזכה לו זכות זה כה"ג חשיב כולו זכות וזכין לאדם שלא בפניו. אבל אם א"א לו להאדון לעשות לו חוב כזה אף שיש ג"כ זכות דיציאה לחירות (והוא באמת יותר גדול מצד החוב וכ"כ בס' ת"ג בחי' לגיטין) א"א לעשות שלא בפניו משום צד חוב דאית ביה הרי דלא כהש"א. ועיין בתוספות שם סד"ה עבדא משמע לכאורה כיון שהצד זכות דחירות מרובה מאד מהצד חובה דבהפקירא ניחא לי' חשוב זכות גמור לרבנן. וכתבתי מזה ג"כ בתשו' א' בדין פדיון הבן שנחלקו הט"ז בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א והש"ך בנקה"כ שם. ומ"מ אם הצד הזכות רבה על החוב וגם גילה דעתו מתחלה דניחא ליה י"ל דס"ל להרא"ש דכה"ג חשוב זכות וגם לא חיישינן דילמא הדר בי' ולכן הוי מקודשת. ועמ"ש בתשו' מהרי"ו סי' ד' הובא בטח"מ בד"מ סי' קצ"ה סק"ג ותראה דכשהזכות והחוב שקולים לא מהני גילוי דעת דניחא לי'. (ומש"ש במתנה נמי צע"ג. ומה שכ' הסמ"ע שבסי' קע"א ס"ו יש מחלוקת היינו במוחה בפירוש אבל מסתמא ודאי זכין לו וכמ"ש בש"ע סי' רמ"ג. ואע"פ דהתם במוחה אין מחלוקת דלכ"ע יכול למחות כמ"ש סי' רמ"ה סעי' יו"ד ל"ד להא דסי' קע"א שיש מ"ד דא"י למחות משום דשא"ה שחבירו נותן לו לטובת עצמו). והרמב"ן חולק על הרא"ש דס"ל דכיון שמ"מ אינו זכות גמור ממש ע"כ לא מהני גילוי דעת וחיישינן שמא חזר בו (ולכן א"ש הא דמשמע באה"ע סי' ל"ה דלהרמב"ן לא הוי אפי' ס' קדושין שהרי י"א דלהרא"ש הוא רק ס' ע' חמ"ח שם. י"ל דס"ל להרמב"ן דזכות וחוב לא תלוי בניחותא דידי' לבד אא"כ הענין מצד עצם כולו זכות. וכמשמעות הירושל' שבתוס' פ"ק דגיטין (די"א) ע' מהרש"א. וצ"ע הירושל' דהתקבל שמא חזרה בה ת"ל דאפי' לא חזרה בה. וצ"ל שיש חילוק בין שגילתה דעתה כההיא דהתקבל או לא כההיא דפ"ק). עכ"פ העולה מזה שלפ"ד הש"א כל שהזכות רבה הרבה על החוב זכין לאדם שלא בפניו. ואף להחולקים עליו מ"מ לפ"ד הרא"ש והובא בטוש"ע אה"ע סי' ל"ה אם גילה דעתו דניחא לי' אזי זכין לו שלא מדעתו בכה"ג עכ"פ דצד הזכות יותר גדול. וא"כ למה התירו לומר בדליקה כל המכבה אינו מפסיד הרי בדליקה ודאי הזכות יותר גדול שהרי יציל שוה כמה מאות עבור חמשה או עשרה דינרי'. וא"כ לפ"ד הש"א אפי' בלא אמר כל המכבה א"מ חשיבא זכות ולהחולקים ג"כ י"ל דחשוב כולו זכות בלי שום צד חובה כלל וכלל דהא א"א להציל באופן אחר. ועוד דהא עכ"פ באמר כל המכבה א"מ שאע"פ שאינו שליחות גמור מ"מ הוא גילוי דעת דניחא לי' וכה"ג זכין לאדם וזכיי' משום שליחות הוא לפ"ד רוב הפוסקי' כנ"ל או מחזי כשליח לד"ה וא"כ למה התירוהו בדליקה שהרי לא התירו שבות גמור כנ"ל. ועכצ"ל דכיון דהא"י אדעתא דנפשיה קעביד ואינו מכוון לזכות את בעה"ב לא חשיבא זכיי' כנ"ל. ואף שהשדכן שברא"ש י"ל נמי דעביד בשבילו לקבל שכר. מ"מ הרי מקבל שכר עבור השדוכין ועבור הקידושין אינו מקבל שכר ואף את"ל שגם זה עושה בשבילו לגמור פעולתו. מ"מ י"ל דדוקא בא"י אמרי' אדעתא דנפשי' קעביד. פי' שאינו מכוון בשביל טובת בעה"ב כלל רק לגרמי ממש. משא"כ ישראל מתכוון לטובת בעה"ב ג"כ. אלא שחושב ג"כ לשכרו וכה"ג חשיב זוכה. וסמך לחילוק זה ע' בגיטין (כ"ג א') א"י אדעתא דנפשי' קעביד דדוקא א"י ע"ש:

קיצור. הא שבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד י"ל דאין כאן דין זכייה ושליחות משום דא"י אדעתא דנפשיה קא עביד. וכן צ"ל להתה"ד ססי' רל"ז בשם הרא"ש בענין קדושין דע"י גילוי דעת בדבר שהזכות רבה מהני זכייה וזכיי' כשליחות. ול"ד לס"פ או"ב דשם אין הצד הזכות גדול. והש"א ס"ל כשהזכות רבה הרבה על החוב חשוב זכות גמור. ואמנם התוספות ס"ל דבעינן שיהי' הזכות בלי שום חובה. וא"כ גבי דליקה דודאי המכבה חשוב זכות רבה הרבה מאד על החוב א"כ ע"י אומרו כל המכבה להרא"ש ותה"ד ודאי ה"ל זכות גמור. ואף להרמב"ן החולק על הרא"ש שם. מ"מ הכא גבי דליקה י"ל חשוב זכות גמור בלי חובה. וא"כ איך התירו לומר כל המכבה כו' אע"כ כיון דא"י אדעתא דנפשי' קא עביד לא חשוב זכייה: