סימן לא

א

על השאלה מהרב ר"ח דק' זלט"פ במי שיש לו בית רחיים בתוך חצירו שהוא תוך עיבורה של עיר. א"י שום היתר לעשות מלאכה בשבת ויו"ט. וגם היתר מכירה הכל לא"י אינו שייך כאן. כמ"ש מע"ל בעצמו שא"א למכור כלל. שמביאין ומוליכין סחורה בכל יום. והגם במחזיקי הפאצט יש נוהגים להקל ע"י מכירת הסוסים והשחת לא"י. י"ל שם יותר אפשר למכור מכאן. וגם שם היהודי המחזיק הפאצט מוכרח שיתנו מהפאצט שלו סוסי' לא"י הנוסעי' בשבת ויו"ט דאל"כ יענישו אותו. ע"כ אין לחוש כ"כ למראית העין. דחשש שיענישו אותו גרע מהפסד בכיסו. אבל בנד"ז אין שייך עונש ולא הפסד מכיסו. והמראית עין גדול מאד גם המכירה קשה מאד בנד"ז. והיא הערמה גדולה:

והנה בתשו' הריב"ש סי' קנ"א הובאה ב"י ססי' רמ"ה ע"ד שני אנשים ששכרו חנות אחד ושמו בה רחיים לטחון חטים ונשתתפו עם א"י אחד. כ' וז"ל והצד השני שאמרת שהיה לא"י חלק בבהמות ופרע שליש דמיהן בזה נראה שאם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו לומר להא"י טול אתה לעצמך יום השבת ואנחנו יום אחר כנגדו שהוא מותר כו' שי"ל שכיון שהתנו בזה מתחלה בשעת לקיחת הבהמות הרי הוא כאילו הבהמות קנויות להא"י ביום השבת ואין לישראל חלק בהן וביום החול כנגדו הבהמות לישראלים ואין להא"י חלק בהן עכ"ל. וסברתו זו שכיון שהתנו כו' ה"ל כאילו כו' זהו כעין מ"ש הטור א"ח סי' תרנ"ח וז"ל ומה שנוהגין במקום שאין אתרוג מצוי כו' פרשב"ם כו' הוי כאילו פירשו כו' אבל דעת רב שרירא שם אינו כן וע"ש בב"י שכתב בשם הה"מ כדעת רשב"ם דאמרינן יש ברירה כמו בנדרים ס"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה ואין זה ראיה לפמ"ש הרשב"א שם דהטעם כיון האיסור רק משום ויתור אסור במודר הנאה וזהו רק מדרבנן משא"כ באתרוג. וא"ת הכא התנו בפירוש שיהי' יום השבת להא"י. מ"מ על האחריות לא התנו וי"ל הפירוש שביום השבת תהי' הבהמה שאולה להא"י ולא שמקנה לו גוף הבהמה בשבת. עכ"פ נראה מדברי הריב"ש דבכה"ג שיש להא"י שותפות בהרחיים והבהמות לא חש לאיסור מראית העין. וע' מזה בש"ע סי' רמ"ו סעיף ה'.ובש"ע אאזמו"ר ז"ל שם סעיף י"ג.והיינו לפי שהוא מדמה זה לדין ישראל וא"י שקבלו שדה בשותפות ס"פ לפני אידיהן (דכ"ב ע"א) דמשמע בגמ' שם דדומה לדין להשכיר שדהו לא"י דשרי משום דאמרי' אריסותי' קא עביד וה"נ אף שהם שני אריסים אמרינן אריסותי' קא עביד וס"ל להריב"ש דה"ה ברחיים הדין כן וכ"כ התוספות שם סד"ה לא יאמר לו ישראל בשם התוספתא דמרחץ הרי הוא כשדה לענין זה. וס"ל להריב"ש דה"ה כשהם שותפין. ולכן ליכא איסור מראית העין. כיון שידוע שהם שותפין והשותף הא"י לטובת עצמו הוא עושה כמו באריסות ועיין ב"י ססי' רמ"ג בד"ה כתבו התוספות. ועיין בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' רמ"ו ססעי' י"א ובק"א שם סק"ז שכתב דמ"ש רמ"א בהג"ה סי' רמ"ו ססעי' ה' רק שיפרסם שעשה דרך היתר קאי ג"כ אף בדין שותפות הישראל (אם) [עם] א"י. דהיינו דינו של הריב"ש צריך ג"כ שיפרסם ההיתר. ומיהו מ"ש ולא דמי לדין דרסי' רמ"ה קשה דהא התם ג"כ שותפות וי"ל דשותפות מה שקבלו שדה באריסות עדיף מדין שותפות דהרחיים שבהריב"ש וכמ"ש הריב"ש עצמו דלא דמי לגמרי דהתם אין הישראל מצווה על שביתת שדהו כו'. משא"כ הכא שמצווה על שביתת בהמתו כו' ע"ש:

קיצור. הריב"ש התיר ברחיים שישראל וא"י הם שותפין והתנו מתחלה. שיוכל הא"י לטחון בשבת. וגם ליכא איסור מראית העין כיון שידוע עסק השותפות. ומ"מ צריך לפרסם ההיתר שהוא מה שהתנה עמו מתחלה שיהי' יום השבת שלו: