ג

והנה בענין התקנה למכור הבית הטחינה או להשכירם לאינו יהודי על כל השנה או חצי שנה ויהי' שבת ויו"ט בהבלעה ביניהם לא הוכשרה בעיני הגביר ואביו הרב שי' יען התבואה והעצים של הגביר הם והיותר קשה השוורים והסוסים שהם של הגביר ואיך לא ישבותו עכ"ל. הנה י"ל בהפך דהשוורים והסוסים יכולים למכור שהרי יכולים לקצוב עליהם מקח והאינו יהודי יקנה אותם במקח ההוא ע"י אוף גאב כסף והמותר יזקוף עליו במלוה. ויעמיד ע"ק ע"ז כמבואר בנוסח מכירת חמץ של אאזמו"ר ז"ל. וגם יעשה משיכה. אך גוף מכירת התבואה והעצים זהו דבר הקשה מאד. כי א"א לקצוב כלל סכום התבואה וסכום העצים. והגם שאפשר למכור עד למדידה. רק לקצוב המקח מכל מדה כך וכך. זהו בתבואה המוכנת אבל כאן ניכר מאד שזהו הערמה גמורה. ואין זו מכירה אמיתית כלל. ולא דמי למכירת חמץ שמוכרים ג"כ עד למדידה דהתם אפשר למדוד תומ"י אחר הפסח או קודה"פ. אבל בנדון זה. שבכל יום מוליכים ומביאים תבואה מהמגורה אל הרחיים. ואח"כ הקמח והסולת מן הרחיים אל מקום האסיף. וכן העצים. קשה מאד לידע המדה. ואף אם האינו יהודי יאמין הכל להגביר. והנה בנדון מכירה שהיא דרך הערמה החמיר מאד הבכור שור בפסחים פרק כל שעה (וכמדומה שהגביר ואביו הם ממשפחתו של הבכ"ש. כך שמעתי) שאסר למכור בהמות קודה"פ לאינו יהודי כדי שעי"ז יאכילם הא"י חמץ בפסח. וטעמו משום שמכירה זו הערמה שהאינו יהודי עני ואין דרכו לקנות כו'. ולא מהני הערמה כ"א בדרבנן ולא בדאורייתא. וא"כ לדבריו כ"ש בנד"ז שאין להקל כי התם החשש הוא איסור הנאה דחמץ בפסח שנהנה במה שבהמתו אוכלת. והכא שביתת בהמה בשבת והפרהסיא שבדרבנן דשבת חמור יותר כמש"ל. ואף שהמקור חיים ה' פסח סי' תמ"ח סס"ק י"א חלק על הבכ"ש וחילק בין הערמה להערמה. ומ"מ אשתמיטתיה הר"ש במסכת מעשר שני פ"ד מ"ד דהביא הירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה. ומיהו משנה שלימה שנינו רפ"ה דתמורה כיצד מערימין על הבכור וע"ש בתוי"ט בשם הרמב"ם תחבולות ההיתר נק' ערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה עכ"ל. הרי הערמה שמותרת אף בדאורייתא. אלא משום דהתם ע"פ דין גמור הוא. מ"מ גם להמקו"ח י"ל להחמיר בהערמה דנד"ז כי לא צידד להקל רק בהערמה דמכירת חמץ שהמכירה אמיתית היא בקנין גמור דמהני ע"פ הד"ת ונקנה להא"י לגמרי רק שההערמה הוא רק שהוא עתיד לחזור לו כו' בזה הקיל וכ"ד אאזמו"ר הגאון ז"ל דחמץ הנמכר אינו בכלל הביטול שמבטלים החמץ ודלא כסברת הבכ"ש במחכ"ת. אבל מ"מ כ' שלכן צ"ל המכירה כד"ת והיינו ע"י ע"ק וע"י כתיבת קאנטראקט יעו"ש. וגם המקו"ח החמיר למעשה בדינו דהבכ"ש. ולכן המכירה שבנד"ז שהדבר הנמכר יש מהן שעדיין אינן בעין כלל וכנ"ל י"ל שיודה המקו"ח להבכ"ש דאין לסמוך על מכירה זו שהיא הערמה יותר הרבה ממכירת הבהמות שיאכלו עי"ז חמץ בפסח כנ"ל. וראיה דאיתא בגמרא פ"ז דב"מ (דף צ' ע"ב) הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון הרי אף שהערמה היא רק באיסור אמירה לאינו יהודי ובאיסור לאו קנסו אפילו דיעבד. וכדי שלא יקשה מהא דמעשר שני. ומהא דמערימין על הבכור. ע"כ צריך לחלק בין מה שהוא הערמה להיכא שהקנייה והמכירה כד"ת כנ"ל. ועיין באה"ע סי' ה' סעיף י"ד בב"ש ס"ק י"ז הא דמחמירי' בהערמה הנ"ל משום דניכר האיסור. וכ"ש הכא דהוא מפורסם לרבים עשיית המלאכה בשבת. ע"כ לא מצאתי היתר בזה לעשות הטחינה בשבת אף ע"י מכירה לאינו יהודי. כ"א הטוב והישר שישבתו בשבת. ולא יעשה המלאכה. ומאן דיזיף שבתא פרע שבת. והן אמת שהפנים מאירות ח"א ססי' ל"ח כתב וז"ל וא"כ אין היתר אלא שימכור לא"י קודם שבת כל החתיכות הגדולות של ברזל כך וכך והא"י יעשה לנפשו החתיכות הקטנות בשבת ובדידיה קטרח כו' וכן בהתוך זכוכית בהו"ט ימכור קודם שבת כל מה שיש לו בהו"ט כו' עכ"ל ע"ש. אך שם כ' ואין כאן משום מראית עין דהורמנא בעלמא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר. והכא אין שייך כן. כי דוקא שם שהעפר ברזל הוא של השר. משא"כ הכא שהבית הטחינה הוא של היהודי. איכא ודאי מראית עין. וגם שם המכירה יוכל להיות אמיתית יותר מבנד"ז כמכירת חמץ בפסח. כי הכל מה שהוא בעין מוכר לו. משא"כ הכא מוכרח להיות בהמכירה גם דבר שאינו בבית הטחינה עכשיו כ"א מביאים לשם בשבת ממקומות אחרים. גם מוליכים משם למקומות אחרים ואיך יוליכו מה שנמכר לאחר: