ו

ועוד דהנה צריך להבין עיקרא דדינא אמאי אסרו אף בנפרץ מצדו בארבעה טפחים אי בקעי בי' רבים. מאחר שהעומד של כותל המבוי היינו החצרות מרובה הרבה על פרוץ זה א"כ הרי כאן מחיצה גמורה. והנה בפרק עושין פסין (דף כ"ב ע"א) נחלקו חכמים ורבי יהודה אם אתו רבים ומבטלי מחיצתא. ופסק הרמב"ם פי"ז דין ל"ג כחכמים דלא מבטלי וכ"פ עוד פרק הנ"ל דין יו"ד וכ' המגיד שם שכן עיקר. ודעת הרי"ף והרא"ש פ"ק (ד"ו ע"ב) לפסוק כר' יוחנן דס"ל כר' יהודה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכ"פ ריא"ז בש"ג שם והרב"י סי' שס"ד ס"ל כרי"ף והרא"ש. והד"מ שם סק"א כתב שהעיקר כהרמב"ם שכ"ד המגיד והטור. וגם להרב"י הרי י"א דבקיעת רבים דרה"ר היינו ששים רבוא. ואף שרבו החולקים ע"ז. מ"מ הרי כתב הריטב"א פרק עושין פסין שם דגם רבי יוחנן לא אמר אלא בירושלים וכיוצא בה דבקעי בהם תמיד להדיא והדרך סלולה שם לרבים להשתמש לעבור שם תמיד. אבל במבואות המפולשין לרה"ר שאין בקיעתן תדירה וסלול להדיא אע"פ שבוקעין בה לא מבטלין מחיצתא עכ"ל. והביא ראיה לזה מדאמרינן (ד"ו ע"ב) דמבואות המפולשין לרה"ר מערבין לחנניה בדלת אחת אף שאינה ננעלת ולת"ק אפילו בצוה"פ ולא פליג עלה ר' יוחנן. וא"כ קשה למה במבוי שנפרץ מצדו פוסל בד"ט אי בקעי בו רבים כיון שנשאר מחיצה גמורה דעומד מרובה לא אתו רבים דמבוי ומבטלי מחיצתא. שזהו מוסכם מכל הפוסקים. והנה באמת הפמ"א בתשו' ססי' כ"ה הביא דהרמב"ם פי"ז דין י"ז לא הזכיר אפילו בנפרץ מן הצד האי חילוקא דרבים בוקעים בו. והביא לו ראי' מהא דרב הונא ברי' דרב יהושע (דף ה' ע"ב) דיליף דמבוי ניתר בעומד מרובה ק"ו מחצר ופריך מה לחצר שכן פרצתו בעשר. תאמר במבוי שפרצתו בארבעה. ומשני קסבר ר"ה בדר"י מבוי נמי פרצתו בעשר ואי איתא הא דמתיר פרצתו בעשר דוקא היכא דלא בקעי בה רבים אבל אי בקעי בה רבים פרצתו בארבעה אכתי תקשי דמה לחצר שכן פרצתו בעשר אפילו אם בקעי בה רבים כמ"ש הרמב"ם פי"ז דין ח' דחצר שרבים בוקעין בו ונכנסין בזו ויוצאין בזו הוי רה"י גמורה וכ"פ הרי"ף עכ"ל. וע"ש בפמ"א שפירש גם דעת הרי"ף כן ומתורץ בזה מה שהר"ר יהונתן הניח בצ"ע על דברי הרי"ף. שלא הביא הא חילוקא דבקעי בה רבים. אך קשה ע"ז דהא בגמרא מדמה פרצת מבוי בארבעה דבקעי בי' רבים לדין מבוי עקום. דג"כ הוי כפרצת מבוי מצדו כמ"ש הריטב"א ד"ו ד"ה במאי עסקינן וז"ל דהא הכא כשתעיין בפרצה זו יפה תמצא כל אחד מן המבואות כאילו נפרץ בצדו וכשתסתום הפרצה תבין ותמצא כן. וכיון דרב ס"ל תורתו כמפולש שעושה פלוש זה כפרצה אלמא אין פרצת מבוי בעשר חשוב פתח אלא כפרצה וכיון דעשר עושה פרצה ה"ה לארבעה טפחים כדפרישית לעיל עכ"ל. ואף שתירץ הש"ס דשאני התם דבקעי בו רבים מ"מ מוכח מזה דפרצת מבוי מצדו בארבעה היכא דבקעי בי' רבים. וכ' הריטב"א שם דה"ה אפילו לשמואל דאמר תורתו כסתום לפירוש רבו דרש"י דמצריך לחי בעקמומיתו מוכח ג"כ דפרצת מבוי מצדו היכא דבקעי בו רבים צריך לחי עכ"פ. מיהו לפרש"י עצמו בהא דשמואל דתורתו כסתום וא"צ בעקמומיתו כלום. משמע מהריטב"א דלפ"ז אין ראיה. אך עכ"פ קי"ל כרב. ואפשר שלפי הסוגיא (דדף ה' ע"ב) אינו דומה נפרץ מצדו למבוי עקום אף שהריטב"א כתב דמבוי עקום דומה ממש לנפרץ מצדו כדלעיל. באמת יש לחלק כיון במבוי עקום הפרצה מצדו בסוף המבוי ממש ולא נשתייר כלל עומד עד ראש שכנגדו של מבוי השני ע"כ דומה קצת לנפרץ במלואו. גם דומה למבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ולא נשתייר פס ד'. או דומה למ"ש (ד"ח ע"א) אבל כלה לצדי רחבה ופירש"י מחזי כמפולש. מיהו גבי מבוי העשוי כנדל (ד"ח ע"ב) הרי פרצתו של המבוי גדול למבואות הקטנים הוא באמצעיתו דהמבוי גדול ולא בסופו. ואעפ"כ תורתו כמפולש. ויש ליישב דאע"ג שלגבי הגדול באמצעיתו לגבי המבואות קטנים הוא בסופן. ועיין בירושלמי. וכדי לעשות כל הרשות כא'. אמנם באמת הרי הרב"י דחה דעת הרמב"ם מהלכה וכן קי"ל דפרצת מבוי מצדו בארבעה היכא דבקעי בי' רבים. והנה האבן העוזר מוכיח מסוגיא (דף ה' ע"ב) להפך מן הקצה מדברי הפמ"א. אלא דבחצר נמי פוסל בקעי בי' רבים. ולא כהט"ז ומ"א. ובאמת הרי הגמרא פ"ב (דכ"ב ע"ב) אמרינן איתיביה חצר שהרבים כו' רה"י לשבת כו' לעולם רבנן. הרי מוכח דלר' יהודה בקיעת רבים מבטלת המחיצה בחצר ג"כ כמו ברה"ר. וכיון דפסקו הרי"ף והרא"ש כר' יוחנן דס"ל כר' יהודה א"כ גבי חצר נמי יש לפסוק כן. ואין לתרץ משום כיון בחצר נשאר שתי מחיצות צפון ודרום עד"מ בלי פרצה לגמרי ובהא לר"י ג"כ לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא כמ"ש התוס' שם ד"ה אלא לאו ועמוד א' ד"ה חייבין דהא הריטב"א פי' דרבי יוחנן פליג בהא ארבי יהודה וקי"ל כר' יוחנן מדירושלים הוי רה"ר אף שנשאר שתי מחיצות בלי שום פרצה. וכן שאר רה"ר אף שיש לו שתי מחיצות גמורות בעינן דלתות ננעלות בשלישית וברביעית. ולא כהתוס' ד"ה חייבין. וכיון שכן לפ"ז אף בחצר הדין כן. ותמיה על הפוסקים האחרונים שהביאו ראי' מדברי הרמב"ם דחצר שהרבים בוקעים הוה רה"י גמורה כמבואר בהט"ז סי' שס"ה סק"ג דמהו הראי' מהרמב"ם הלא הרמב"ם לשטתו דס"ל הלכה כחכמים דאפילו לענין רה"ר לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא כדלעיל. ואפשר מש"ה אזיל לשטתו דגם פרצת מבוי מצדו אינו פוסל בקעי רבים. ולכן ס"ל גם בחצר אבל להפוסקי' דהלכה כר"י י"ל גם בחצר הדין כן. כדמוכח בהדיא (דכ"ב ע"ב) כנ"ל. ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות דבקיעת רבים פוסל בפרצת מבוי מצדו. וליישב דעת הט"ז ומ"א נראה משום דבגמרא (דף ח' סע"א) מבואר לכ"ע אין פוסל בקיעת רבים בחצר. הרי מוכח דבחצר לא קי"ל כר' יוחנן ורבי יהודה. ולכאורה י"ל הטעם משום דאמרינן שם (דכ"ב סע"ב) יהושע כו' מסרה ליחיד. אלמא היכא דהוה של יחיד ממש אין בקיעת רבים פוסלת. ומשום שכתב הריטב"א כיון שהיכולת בידו לסתום א"כ גבי חצר שה"ז כשל יחיד לכן לעולם הוי רה"י. אך התוס' שם כ' להפך ע"ש. ע"כ צ"ל כמש"ל בשם הריטב"א שהכריח דאפי' לרבי יוחנן דוקא בקיעת רבים תדיר ולא ע"ד בקיעת רבים במבואות כו' כנ"ל. וכ"ש בחצר. ע"כ בכה"ג לא מבטלי מחיצתא בחצר. ועוד דכל הא דאתו רבים ומבטלי מחיצתא לר"י ור' יוחנן זהו כשרוחב הדרך ט"ז אמה כמו ברה"ר. ולר"י בי"ג אמה ושליש גבי פסי ביראות. משא"כ בעשר אמות י"ל לכ"ע לא מבטלי מחיצתא. וחצר שהרבים בוקעים כו' מיירי שהפתח רק עשר אמות כדפרש"י ז"ל (ד"ח סע"א). מש"ה לכ"ע הוי רה"י לשבת ועיין בתוס' (ד"ו ע"ב ודף כ"ב ע"א) ובהריטב"א שם ושם. וא"כ חזר הקושיא לדוכתא מדוע פרצת מבוי מצדו בד' טפחים אי בקעי בי' רבים:

קיצור. חקירה בהטעם דפרצה בצדו בד"ט בבקעי רבים אף שיש מחיצה גמורה דעומד מרובה ולכ"ע לא אתו בקיעת רבים דמבואות ומבטלי מחיצתא. ואף לר' יוחנן כדמוכח (ד"ו ע"ב). ובאמת הפמ"א הוכיח מרב הונא בדר"י (ד"ה ע"ב) דס"ל דאין פוסל בקיעת רבים ושכן דעת הרמב"ם והרי"ף. אך א"א לומר כן מדין מבוי עקום דתורתו כמפולש. וצריך לדחוק ולחלק. והאהע"ו הוכיח מר"ה בדר"י להפך דאף בחצר פוסל בקיעת רבים. וכ"מ מהגמ' (דכ"ב ע"ב) דלר' יהודה ור' יוחנן הדין כן. אך יש לדחות משני טעמים חדא דדוקא בבקיעת רבים תדיר כמו ברה"ר מיירי שם. משא"כ בקיעת רבים ע"ד מבואות כנ"ל. ועוד דשם מיירי ברוחב ט"ז אמה או י"ג ושליש עכ"פ משא"כ בפרצה עשר. ולכן חזר הקושיא למקומה מ"ט פוסל ב"ר במבוי בד"ט: