ז

וכבר נתבאר דעכצ"ל דקולא זו הוא רק בכתמים לבד דהיינו כשנמצא הדם על בגדה וכה"ג אזי אף אם הוא בענין שקרוב לודאי ע"י אומדנא דמגופה אתיא הוא טהור כל שי"ל דמעלמא אתיא. משא"כ בראתה הדם מגופה אף שיש לספק דילמא לאו מהמקור אתיא כמו מהצדדים וכה"ג אין מקילין עד"ז כלל וכמשנת"ל אות ה' ראי' ע"ז. ואף גם כשאינה רואה מגופה בודאי כ"א ע"י בדיקת עד ג"כ הדין כן דהיינו שגם אם יש ספק דמעלמא אתיא על העד אח"כ ולא מגופה בא הדם ודאי אין זה בכלל דם ולא כתם וה"ל כשאר ספק דאורייתא ותדע מדין בדקה א"ע על עד הבדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ נמצא על ירכה דם לפרש"י (או על העד לפר"ח ועי' חי' הר"ן דלדבריו א"צ כגריס ועוד) דטמאה נדה אף שהספק דשמא הדם אתיא מירכה אינו ספק רחוק כ"כ כמו הספק דגבי בדקה קרקע עולם דלרב אשי נק' כתם משום שמא מעלמא אתיא כדלעיל. ואע"ג דהקרקע בדקה שפיר משא"כ ירכה לא בדקה כלל וכלל ואפ"ה התם טמאה נדה ודאי ובקרקע עולם טהורה מדאורייתא לגמרי. א"ו עכצ"ל כיון דהתם בא הדם ע"י בדיקה ממש א"כ בזה לא הקילה התורה משארי איסורים לומר דם ולא כתם. וכיון דהוה אומדנא שמהמקור בא ה"ל טמאה נדה משא"כ גבי כתם שמצאה דם חוץ לגופה שלא ע"י בדיקת עד הקילה התורה לומר דם ולא כתם ולא לילך בתר אומדנא כלל אף שהאומדנא קרובה וחזקה יותר שבא הדם מגופה מבבדקה א"ע בעד הבדוק וטחתו בירכה כנ"ל ולכן אמר שמואל דינו דוקא בבדקה קרקע עולם וישבה עליה ולא אמר כן בבדקה א"ע בדבר שאינו מקבל טומאה. ואין לומר משום דבעד הבדוק לא שייך כלל דילמא מעלמא אתיא. דלפמ"ש הרשב"א בתה"א שער רביעי דקע"ח ע"ב אחר שהיה העד בדוק אצלה מתחלה הרי הוא לעולם בחזקת בדוק עד שתדע שיצא מחזקתו שאין תולין לעולם במקרה שאינו ידוע א"כ לפ"ז עד הבדוק בכה"ג דהיינו מה שהוא בחזקת בדוק לא עדיף מבדקה קרקע עולם. והרי בכה"ג בבדיקת עד טמאה נדה מדאורייתא לכ"ע ובדאורייתא אין נפ"מ ממה שבדקה א"ע בדבר שאינו מקבל טומאה וגבי בדקה קרקע עולם וישבה עליה טהורה מדאו' בכה"ג משום דם ולא כתם וגם רבנן לא החמירו משום שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים א"כ עכ"פ מוכרח דמה שהקילה התורה לומר דם ולא כתם לא שייך בבדיקת עד וכ"ש ברואה מגופה ממש. וכבר כתבתי לעיל ראי' לזה ממשנה האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם כו' דר' מאיר ור' שמעון מחמרי בהו טובא ומסתמא לא פליגי על דרשת רע"ק רבן דדם ולא כתם ור"מ מטמא משום נדה לחד מ"ד די"ד ב' וכ"ש ר' שמעון ואף לדידן דקי"ל כר' יוסי היינו משום דחזקה היא שמשביל המים בא הדם וכדפרש"י שאין דרך דם מהמקור לצאת עם מי רגלים. מיהו לפ"ד הרמב"ם והרמב"ן דמטהרי בהאשה שהיא עושה צרכיה אפילו מרגשת ממש י"ל דס"ל דלדידן דקי"ל כר' יוסי ולא כר' מאיר ע"כ יש לתפוס דאפילו לר' מאיר אין כאן טומאת נדה רק טומאת כתם כנ"ל. וגם בתשובה אחרת הבאתי עוד ראיה לזה מהא דאחמירו חז"ל טובא שלא לתלות בדם בתולים ואי איתא דמדאורייתא כל שיש לומר דלא מהמקור אתי הדם ה"ל כמו כתם א"כ אפילו בבוגרות לא רחוק לתלות בדם בתולים כמו בבדקה קרקע עולם כו' אעכצ"ל דכשרואה דם מגופה לא מקילינן כלל גם מדאורייתא ממש לא מיני' ולא מקצתי' ממה שהקילה התורה בכתם. וכבר כתבתי לעיל בסעיף הקדום שהענין דגבי כתם כיון שלא ראתה מגופה הקילה התורה שלא לחוש לאומדנא דמהמקור בא. אבל כשראתה מגופה לא הקילה התורה ולכן טמא אפילו בשהחשש להחמיר הוא פחות יותר הרבה מאומדנא דגבי כתם. והנה י"ל עוד דוגמא לדבר הנה אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בשני עדים שראו אותם כדרך המנאפים משא"כ באופן אחר. ובפ"פ נאסרה עליו אע"ג שיש ספק שקול שמא לא תחתיו זינתה מ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא. ולכאורה כשראו שוכבים זה אצל זה או בקינוי ע"פ שני עדים וע"א אומר נטמאת עיין תשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קל"ג קרוב יותר החשש דזינתה תחתיו מבפתח פתוח דה"ל ספק שקול עכ"פ א"ו משום דהתם עכ"פ ה"ל רק כמו אומדנא ואין האשה נאסרת על בעלה ע"י אומדנא דלא דמי לשאר איסורים משום דהכא ילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים ולכן אין עד א' נאמן לאוסרה אף דעד א' נאמן באיסורים לפ"ד הרבה פוסקים וכמ"כ ע"י אומדנא אינה נאסרת. אבל אם נולד בגופה דבר שמראה שיש לספק דהיינו פתח פתוח נאסרת על בעלה אף שהוא ספק שקול וע"ז אמרו פתח פתוח כשני עדים דמי ואף שמ"מ השני עדים הוא רק לומר שיש ספק שקול וא"כ גם בראוהו עדים שוכבים זה אצל זה יש גם כן ספק שקול אלא הטעם דגבי פתח פתוח נולד דבר בגופה שמחמתו יש ספק שזינתה משא"כ גבי ראוהו שוכבים אין זה נק' שנולד ספק בגופה. כמ"כ החילוק בין כתם שנמצא דם חוץ לגופה לבדיקת עד שהוא דבר המורה שבא מגופה מש"ה טמאה אפילו כשיש ספק דילמא אתיא מירכה. והתם טהורה אף שאומדנא קרובה שבא הדם מגופה כמו בבדקה קרקע עולם כנ"ל כיון שלא נולד הספק בגופה כמו בבדיקת עד שהיה העד בגופה:

קיצור. ראיה דבראתה מגופה מחמירין מדאורייתא לא מהערך דגבי דם ולא כתם מדין בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה. ודין בדקה קרקע עולם. ועוד ראיה מהא דלא תלינן בדם בתולים (הג"ה. מיהו ראיה זו יש לדחות דהא מדין המשנה נותנין לה ד' ימים והא דלא תולין אח"כ צ"ע אם יש מזה ראיה. עכ"ה). ודוגמא לדבר מהפרש שבין עדים שראו כדרך המנאפין ובין פתח פתוח דהוא ג"כ כעין ההפרש בין נמצא מגופה למצאה כתם. ע' בפנים: