סימן קפא

א

במי שנדר שלא יהי' בורר בזבל"א ועשה כן מפני סייג לדבר מצוה שראה כי בזבל"א הבורר עושה לפעמים שלא כדת וכו'. אך עכשיו נזדמן לאוהבו וקרובו עסק בזווג שמוכרח לאוהבו שיהיה בורר אם רשאי להתיר הנדר כי קיבל טובה ע"י הנדר שעי"ז דחה א"ע מלהיות בורר וזה נחשב אצלו לטובה וא"כ א"א לו להתחרט למפרע. ועוד כי עסק זה של ענין הזווג של בן אוהבו ה"ל כנולד ואין פותחין בנולד אפילו מתחרט מחמת הנולד למפרע לפ"ד כמה פוסקים עיין ב"י סד"ה וסמ"ג כתב אחר דברי הרמב"ם:

הנה נכון כ' הרב וכו' מהרי"א מהאמי' שי' שהנודר שלא יהיה בורר בזבל"א הוי נודר על דבר שאין בו ממש כמ"ש בש"ע סי' רי"ג שאפילו באומר קונם שאני עושה עמך חשיב דבר שאין בו ממש. והוא מבואר בחה"ר ספ"ק דנדרים וז"ל דלפי מה שהיינו סבורין עכשיו דלא אסר אלא הדבור וההילוך והעשייה כל אלו אין בהן ממש דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש אבל ההילוך והעשייה אין בהם ממש כו' עכ"ל. ואם אפילו העשייה נקרא אין בו ממש כ"ש ענין שלא יהיה בורר. דה"ל רק כמו שאני מדבר. וא"כ מדאורייתא אינו נדר שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש. רק מ"מ יש בו משום בל יחל מדרבנן. ולכאורה נראה שאין כן דעת התוס' (די"ג ע"ב) ד"ה ידי למעשיהם שהקשו וא"ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופא יש בו ממש. ובתוספות רפ"ג דשבועות הם נוטים יותר כדעת הרשב"א שם (דף כ' סע"א) בד"ה שלא אוכל בשר. וכתבו דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש כו' ומיהו שמא יש לחלק כו' והרא"ש שם סי' ב' כתב דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש. ובאגודה שם כתב ב' הסברות וז"ל שלא אוכל בשר פר"י לאו דוקא האי לישנא דהוי דבר שאין בו ממש אלא קונם אכילת בשר עלי. דהוה כמו קונם עיני בשינה דחל הנדר. א"נ דוקא קונם שאיני ישן לא חל הנדר דבשר הוי דבר שיש בו ממש ולא כשינה עכ"ל. ולכאורה זה לא כמש"ל בשם חה"ר שכתב דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש. אבל ההילוך והעשייה אין בהם ממש. וא"כ ה"נ אף שהבשר יש בו ממש מ"מ אכילת הבשר הוא כמו העשייה שאין בה ממש. והרשב"א והרא"ש פשיטא להו כסברא קמא דר"י. ובד"מ סי' רי"ג בשם רי"ו ני"ד דנטילת אבן עלי יש מי שכתב דהוי כנדר ואסור ואע"ג דנטילה לית בה ממש כיון שהזכיר החפץ חל הנדר עכ"ל. והביאו בהג"ה בש"ע שם ססע"י א'. ובמח"כ אשתמיטתי' דהרא"ש לא ס"ל כן וכן התוספות מסופקים בזה עכ"פ. ועיין מזה ג"כ בהר"ן פ"ב דנדרים (די"ו ע"ב) גבי קונם ישיבת סוכה עלי. שהביא בזה ג"כ ב' דיעות. ועמ"ש בזה בדין שאמרו שבאם כך יהיה שחיטתו אסורה עלינו ושם הארכתי יותר בדין זה. והבאתי מ"ש הר"ן פרק הנודר מן הירק (דנ"ז ע"א) אמתניתין קונם מעשה ידיך עלי ומ"ש התוספות ספ"ק דנדרים בד"ה ידי לעושיהם ומ"ש בנתיבות משפט אשר על רבינו ירוחם נכ"ג ח"ח עמ"ש מזה [בסי' שלפני זה]. וא"כ עכ"פ בנדר שלא יהי' בורר לכ"ע הוי דבר שאין בו ממש דה"ל כמו קונם שאני מדבר שאני מהלך דלכל הדיעות הוי דבר שאין בו ממש. אך יש לעיין דלמא האיסור משום דאמר הרי עלי שלא אוכל בשר דאע"ג דאכילת בשר הוי דבר שאין בו ממש להרשב"א והרא"ש מ"מ כיון שאמר הרי עלי שמא נאמר דלשון עלי ה"ל כאומר פי אוכל. דה"ל כמו קונם פי מדבר עמך. אך זה אינו דהא בגמ' ספ"ק דנדרים אמרינן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך. מבואר דבאומר קונם שאני מדבר עמך ה"ל דבר שאין בו ממש ולא אמרינן דמ"ש שאני מדבר אני היינו שאוסר פיו לדיבורו זה לא אמרינן אא"כ אמר קונם פי מדבר עמך. וכ"מ במשנה פ"ב דנדרים (די"ד ע"ב) קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך ה"ל רק בל יחל מדרבנן ולא אמרינן דפי' שאני היינו פיו. וא"כ כמ"כ גבי הרי עלי נמי לא אמרינן קונם פי. וכ"מ מהתוספות שלא מצאו לומר דהוי נדר רק משום שהבשר יש בו ממש ולא משום אומרו הרי עלי. ועפ"ז בנ"ד אף שקיבל על עצמו בנדר. לא אמרינן דאוסר אבריו שלא יעשו עסק הברירה דכיון שאמר שלא יהי' בורר ה"ל כאומר קונם שאני מדבר שאני מהלך וכמו הרי עלי שלא אדבר דה"ל דבר שאין בו ממש ולא אמרינן דפירוש שאני או עלי קאי שאוסר גופו. ולכן לא נסתפקו התוס' רק משום דהבשר יש בו ממש. וכמו נטילת אבן דרי"ו. אבל בנ"ד דעסק הברירה אין בו ממש שהוא רק דיבור והילוך משמע דהוי דבר שאין בו ממש:

ועוד זאת כמ"ש הרב ר"ז מוועליז אשר הלשון שלא יהי' עוד בורר ה"ל נדר שאמרו בלשון שבועה. כמ"ש הר"ן רפ"ק דנדרים בדף הראשון ע"ב בענין הרי עלי שלא אוכל בשר. שזהו נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר. והביא שם דעת ר"ת ור"י בן מיגש והרשב"א דאינו נדר. ושכ"נ בירושלמי. והוא מבואר בחידושי הרשב"א רפ"ק דנדרים ד"ה איידי דתנא ושכן מצא בתשו' הגאונים. ואע"ג גבי שבועה שאמרה בלשון נדר כגון ישיבת סוכה עלי יש ב' דיעות ולחד דיעה מהני כמ"ש התוס' פ"ג דשבועות (דכ"ה ע"א) ד"ה משא"כ. מ"מ גבי נדר כשאוסר עצמו על החפץ אינו חל אפילו על דבר הרשות כו'. ובהרא"ש שם סי' יו"ד וע' בש"ע סי' רל"ט ס"ד ובט"ז סק"ה ובש"ך ס"ק י"ז. ובש"ע סעי' י"א. והנה אף להרמב"ן דס"ל שנדר שאמרו בלשון שבועה מהני מדין יד י"ל דדוקא כשהנדר על דבר שיש בו ממש. כיון דפיו ולבו שוים לאסור א"ע מדבר זה חשוב יד. אבל בדבר שאין בו ממש שאמר בנדר ובלשון מיתסר נפשיה אדבר שאין בו ממש י"ל לכ"ע אינו חל. ועכ"פ ה"ל פלוגתא בדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"ש שזהו דעת רוב הפוסקים. א"כ בהצטרף שני הענינים יחד שהנדר הוי על דבר שאין בו ממש דאין כאן רק בל יחל דרבנן וגם אמרו בלשון שבועה יש לומר דאין הנדר כלום. אך עכ"ז לא נסמוך ע"ז לבד כ"א בצירוף החרטה והיתר הנדר ואף שאומר שקשה לו להתחרט למפרע כ"א מכאן ולהבא וה"ל אין פותחין בנולד. אך הנה מבואר בב"י בשם ת' הרשב"א דיש מין נדר דמהני ביה אף חרטה דעכשיו והוא בב"י סי' רכ"ח בד"ה ובסי' רנ"ה כ' ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו וע"ש בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רנ"ה שהביא ע"ז ג' ראיות הא' מנדר של משה הב' מנדר של צדקיהו הג' מנדר אלמנה פרק השולח (דל"ה ע"ב) דפריך וניחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' והשתא איך יפיר לה הלא אינה מתחרטת אלמפרע דהא לא היתה גובה הכתובה בלי הנדר. וראיתי התוס' ובחה"ר והריטב"א ובהר"ן גיטין שם הקשו מדין המודר הנאה מחבירו בפניו כו' וקושיא הנ"ל לא הקשו. ועכ"פ לדעת הרשב"א דס"ל דנדר שאסר על עצמו דבר שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא מחמת קנס בעלמא קיל משאר נדרים כו' ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו ואף שמ"מ הנדר אסור מדאורייתא ממש. א"כ לפ"ז כ"ש בנדר שאינו רק בבל יחל מדרבנן שמתירין לו אפילו בחרטה דהשתא. דאף שבנד"ז הנדר הוא מחמת עצמו של דבר מ"מ כיון שמדאורייתא אין הנדר חל כלל ורק מדרבנן א"כ ודאי אין להחמיר בו יותר מנדר דאורייתא שאינו מחמת עצמו של דבר. זה נראה ודאי סברא נכונה. וכיון שמתירין לו אף בחרטה דהשתא. א"כ אף שמתחרט מחמת הנולד לא איכפת לן דהא דאין פותחין בנולד זהו בנדר שצ"ל החרטה למפרע דוקא. וכמ"ש בש"ע סעי' י"ג בהג"ה דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך. אבל היכא דסגי בחרטה דהשתא לבד מה איכפת לן ממה מתחרט. ומיהו יש להקשות על הרשב"א מהא דאיתא פב"ת דגיטין (דפ"ג ע"ב) גבי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר. הרי נדרים דנודר אוסר וחכם מתיר. הא א"ר יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה ופירש"י שפותח פתח לנודר בדברים הבאים לו ע"י נדר זה שאילו ידע מתחלה שכן עתיד לא היה נודר נמצא שמתחלתו אינו נדר עכ"ל. ור"ל דא"כ האוסר היינו הנודר הוא המתיר ע"י שמתחרט מעיקרו. והשתא אם מהני גם חרטה דעכשיו לפעמים. א"כ ה"ז זה אוסר וזה מתיר. ואין לומר דכשמתחרט עכשיו ג"כ הוא המתיר שע"י חרטה זו מהני ההיתר. דהא חכם עוקר הנדר מעיקרו. והוא אינו מתחרט מעיקרו א"כ זה אוסר וזה מתיר כ"כ מהרי"ט בתשו' חלק יו"ד סי' כ"ו ומזה מוכרח דחרטה דמעיקרא בעינן. וכ"מ עוד בכתובות פרק המדיר (דף ע"ד ב') גבי מה בין חכם לרופא חכם עוקר את הנדר מעיקרו. ופירש"י שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי קא נדרת כו' נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קדושין עכ"ל והיינו ע"כ משום דמתחרטת מעיקרו. ועיין פ"ד דנזיר (דכ"א ע"ב) גבי איבעיא להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז כו' ובנדרים (דע"ז סע"ב) מוכח ודאי דחכם מיעקר עקר. וצריך לדחוק ולומר דבנדרים שהן רק דרך קנס כיון שאינו מכוין בכוונה לאוסרם רק דרך קנס ע"כ אף ע"י חרטה דהשתא יוכל החכם לעוקרם למפרע. והנה אם נאמר דלא כהרשב"א ובכל ענין חרטה דמעיקרא בעינן ובהא דאלמנה ג"כ היינו ע"י חרטה דמעיקרא. א"כ מוכח אף שקבלה טובה גדולה ע"י הנדר היינו שעי"ז קבלה כתובתה עכ"ז יכולה לומר שמתחרטת מעיקרא משום שאין זה כדאי לה משום דסבורה הייתי שאני יכולה לסבול בלא אכילת פירות ועכשיו איני יכולה ואילו הייתי יודעת לא הייתי נודרת אלא הייתי מודה בנכסים שבידי כו' עכ"ל. כ"כ מהרי"ט בהתשובה ח"א סי' א' כדלקמן. וא"כ בנד"ז נמי אף שזה הנודר קבל טובה מהנדר עכ"ז יכול להתחרט למפרע. במכ"ש מהנדר דהאלמנה שקבלה טובה גדולה כו'. ואיך יהיה החרטה הנה אם מתחרט מעיקרא מחמת הנולד דעת הרמב"ם והרא"ם ותשו' להרמב"ן סי' רע"ג ורמ"א וט"ז ס"ק י"ז דמהני. אך דעת הרב"י דלא מהני. ומ"מ בנד"ז יש למצוא עצה ממנ"פ. דהנודר הוא גברא רבא ויש לו להתחרט מצד הנדר גופא כדפתח ר"ג לההוא סבא מפסוק יש בוטה כו' דאע"ג דאין פותחין בזה כמ"ש בטוש"ע סי' רכ"ח ס"י מ"מ כ' הט"ז ס"ק י"ד דהוא עצמו יכול לפתוח לעצמו כן. ואף שבנדר שהוא לדבר מצוה דהיינו להזהר מהטיית הדין י"ל אין שייך יש בוטה כו'. מ"מ י"ל דיוכל להתחרט עד"ז. דלמה הי' לו לנדור ולבטא בשפתים. הלא גם אם הי' רק נודר בכתב בלא ביטוי שפתים היה די לו. כי בודאי לא הי' עובר ע"ז כיון שיש פוסקים מחמירים בזה. ולכל המבקשים היה יכול להשיב שכבר נדר. א"כ זה יוכל להתחרט וה"ל חרטה מחמת הנדר עצמו ולא מחמת הנולד וא"ת אולי באמת לא נדר רק בכתב ולא ביטא בשפתיו כלל. ע"ז י"ל א"כ הנדר א"צ התרה כלל. כי כיון שהנדר הוא על דבר שאין בו ממש. וגם אמרו בלשון שבועה. וגם רק בכתב ולא ביטא בשפתיו אין צריך התרה כלל דהא לכל הפחות ה"ל שני ספיקות להקל. ובנדר דרבנן:

קיצור. ועוי"ל דממ"נ אם לא נדר רק בכתב י"ל דא"צ היתר כלל מה תאמר שמא ביטא בשפתיו. א"כ יוכל לפתוח פתח לעצמו דלמה הי' לו לבטות בשפתים כי אפילו הי' רק נודר ע"י הכתב בודאי לא הי' עובר. וא"כ יש להתחרט למה הי' [לו] לידור וזה מספיק בחרטה ועיין ט"ז סעיף יו"ד ס"ק י"ד:

והנה הגם כי בתשו' מהרי"ט ח"א סי' א' הקשה על הרשב"א. ועיין מזה בספר תורת גיטין פרק השולח (דל"ה ע"ב) ד"ה וכן קשה. מ"מ בח"ב חי"ד סס"י כ"ו הביא דעת הרשב"א. וכן הב"ח בסי' רכ"ח ס"י הקשה על הרשב"א ובסעי' י"ב כ' ליישב דבריו. ובתשב"ץ ח"א סס"י צ"ג סמך ע"ד הרשב"א כהובא ב"י. ואפשר קצת ראיה יש להרשב"א משטת רש"י בערובין פרק הדר (דס"ד ע"ב) ד"ה פותחין בחרטה. וד"ה אין פותחין. וכן פי' בנדרים פרק נערה (דע"ז ב') ואע"ג שחלקו עליו התוספות והרא"ש והרשב"א. ועיין מזה בב"י ד"ה תניא בתוספתא שדחו סברתו וגירסתו. גם בפרק ארבעה נדרים (דכ"א ע"ב) פירש"י עצמו בסגנון אחר. מ"מ בנדר שהוא רק על דרך קנס ס"ל להרשב"א להקל כדרך פירש"י. וטעמו דהרשב"א י"ל שכל נדר שהוא ע"ד קנס זהו כעין אסמכתא. ובסנהדרין פרק זה בורר (דכ"ה ע"א) ס"ל לריה"ו משום ר' טרפון דאף גבי נזירות שייך אסמכתא. דהיכא דהוי כעין אסמכתא לא משעבד נפשיה לנזירות לכן אע"פ שנדר בנזיר אינו נזיר יעו"ש. מיהו חכמים פליגי עליה דריה"ו משום ר"ט והלכה כדבריהם. ועיין מזה בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' כ"ו. ועיין בב"י סס"י רנ"ח. ולכן החולקים עליו י"ל דהיינו בכה"ג דמ"מ אף שהוא דרך אסמכתא עכ"ז חל הנדר מדאורייתא. אבל היכא שהנדר אינו רק בבל יחל מדרבנן י"ל שהם ג"כ יודו להרשב"א. וכשאמרו בלשון שבועה כנ"ד. וכ"ז אף אם לא יתחרט רק מהשתא. אבל אם יתחרט למפרע מחמת הנולד התיר הט"ז סי' רכ"ח ס"ק י"ז אף בנדר גמור דאורייתא. כדעת רמ"א סעיף י"ג.וגם אפשר שרו"מ לא ביטא בשפתיו ממש הנדר כ"א כתב כן בכתב. ובדין שבועה בכתב עיין בשו"ת שבו"י סי' מ"ט העלה דאין הכתיבה כמוציא שבועה מפיו. ובתשו' מים רבים חלק י"ד סי' ס"ח הביא הרבה פוסקים המקילים בזה. ואף שיש ג"כ מחמירים כהובא בבאר הגולה סי' רל"ב סעיף י"ב וכנרשם בפתחי תשובה רס"י רל"ו. ולכן גם אם מספקא ליה לכבודו שמא לא הוציא הנדר מפיו. הוא צד גדול להקל: