סימן שלו

א

[מהדו"ק מסי' קעו דלעיל] נדרשתי לאשר שאלוני לבאר שרשי דיני המקוה של כ"ק מו"ה כאא"ז הגאון האלקי נ"ע ומוצאן ומובאן מהפוסקים. דלכאו' נ' שהחמיר הרבה יותר ממ"ש הרב"י בש"ע י"ד סי' ר"א סעי' ז'. ועם כי ידעתי מיעוט ערכי לעמוד על כוונת כ"ק נ"ע אשר מאד גבהו דרכיו מדרכינו אעפ"כ תורה היא ולהתלמד אני צריך ואין מעצור לה' להושיע כו' והכל מסייעין למלאכת שמים. ואבוא על סדר קונטרס שלו. וז"ל (א) להזהיר האומן העושה התיבה שלא יחבר השוליים אל הדפנות עד שיעשה תחלה נקב בקצה השוליים (שיהיו תחת השליבות) בכדי שלא יהי' עליה תורת כלי מעולם עכ"ל. וצ"ל מאי איכפת לן אם יהי' עליה תורת כלי תחלה הרי ע"י הנקב שיעשו אח"כ תתבטל מתורת כלי וכמ"ש בש"ע סעי' ז' הלוקח כלי גדול כו' ונקבו נקב המטהרו ועשהו מקוה ה"ז כשר. וליכא למימר דהלוקח היינו דיעבד דייקא. אבל לכתחלה בעי' שלא יהי' עלי' תורת כלי כלל דהא ליתא שהרי טובלי' בו לכתח'. וא"כ אין שייך כ"כ לומר דהוי דיעבד דמה בכך שכבר נעשה המקוה מ"מ הטבילה היא לכתחלה. ועוד שהרא"ש בפסקיו כ' ולמדנו מכאן שמותר ליקח גיגית גדולה של עץ כו' ויעשה למטה בשוליה נקב כו' וימשיך לתוכה מים ויטבול בהם עכ"ל בה' מקוואות סס"י ח' הובא ב"י. הרי שהרא"ש למד מהתוספתא הזאת שממנה מקור ד' הרמב"ם והש"ע סעיף הנ"ל דאפי' לכתחלה מותר ליקח גיגית כו'. וא"כ מסתמא יש לנו לומר שגם מ"ש הרשב"א והש"ע לשון הלוקח אין ר"ל דזהו דיעבד דייקא. אלא שדרכו של הרמב"ם רק להעתיק ל' הגמ'. ובתוספתא נזכר שמעשה שהי' כך הי'. ועוד דהלוקח י"ל דמשמע נמי לכתחלה כדאי' בחולין ד' ג' ע"א בענין המניח. ע' תוס' שם. אבל מסתמא י"ל דהה"נ לכתחלה שהרי עכ"פ טובלין בו לכתחלה. וא"כ מנ"ל לרבינו ז"ל להחמיר כ"כ להזהיר האומן. ועוד דאם הוא רק קפידא בעלמא הל"ל וטוב וכו' ומלשון להזהיר משמע דהוא מעכב אצלו:

והנלע"ד הטעם בזה הוא כדי לצאת דעת הראב"ד בפ"ו מה' מקוואות ודעת הרא"ש בתשו' ועוד קצת פוסקים. שמדבריהם יש ללמוד דפליגי על הרמב"ם וסיעתו וס"ל דאסור לטבול בכלי אע"פ שנקבו אח"כ. שהרי ז"ל הראב"ד פ"ו מה' מקואות על מ"ש הרמב"ם ה' ד' (שהוא כלשון הש"ע הנ"ל ס"ז) הלוקח כלי גדול כגון חבית גדול או ערבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה"ז כשר וכו'. א"א דכל זה אינו מחוור להטביל בתוכו אלא שאין המים היוצאי' ממנו פוסלי' את המקוה. אבל להטביל בתוכו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים עם המקוה בנקב שהוא כשפ"ה. ר' יהוד' אומר בכלי גדול ד' טפחים ובקטן ברובו. הרי ר"י שהוא מחמיר בהטבלה בתוך כלי. ורבנן מיהא כשפ"ה בעו. ואע"פ שהשידה והתבה ככלי שניקב בכדי טהרתו היא. ועוד איך אפשר שלא יהי' בקרקעיתו ודופנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצא טבילה זו בכלים. עכ"ל הראב"ד:

[כנדפס לעיל סי' קעו ח"א אות א עד ח"ג סוף אות ד] כב) אמנם באמת אף את"ל דלא דמי כ"כ לכותל מקוה שנסדק וגם אפי' אם יש למטה חלל בין המים שמתחת השולים למים שבחפיר' כשפ"ה או יותר משפ"ה כגון שהתבה עומדת על קלעצליך וכה"ג בענין דפשיטא דהמים שמתחת השולים דינן כמים שבחפירה ממש. וגם היכא דהמים שבחפירה הם מי מעיין. מ"מ אין המים שבתיבה המחוברין להן ע"י נקב הנ"ל מטהרין בזוחלין לדעת הרבה פוסקים. כמו שאבאר אי"ה. דאפי' אם נאמר דהמים שבחפירת המקוה שמי המעיין נובע לתוכה מטהרין בזוחלין מ"מ המים שבתיבה כשמטילין החמין לתוכה אין מטהרין בזוחלין וזה מתבאר עפמ"ש בת' מ"צ סי' ל"ט הנ"ל וז"ל ואף שנוגע למעיין (ר"ל המקוה שע"ג שער המים שהי' נוגע לעין עיטם) אם אין המים מקלח זחילתו לתוכו אין חיבור מועיל שתטהר בזוחלין ומכ"ש אם המעיין מעולם אינו זוחל כלל אלא עומד שאינו מהני להמקוה שתטהר בזוחלין. ומכ"ש אם המקוה מקלחת להמעיין שאינו מועיל שכן כ' הט"ז סק"ג דקטפרס בדרך מטה לכ"ע אינו חיבור והביא ממרדכי ב' אבי"ה עכ"ל. עוד כ' המ"צ שם וז"ל א"כ מוכח דעין עיטם הי' גבוה מכ"ג אמות יהי' מה שיהי'. דאל"כ אלא רק כ"ג אמות בצמצום א"כ המים יוצאין מצדדי המקוה שהיא לא היתה כ"א כ"ג אמות וזוחלין ממטה מן הכתלי' על הארץ. וקיי"ל מקוה אינה מטהרת בזוחלין והחיבור למעיין לא מהני לה דהא אם המעיין רק כ"ג אמות א"כ מיד שעלו המים מכח ירידת האדם לתוכן א"כ מיד הגביהו המים וחזר הקילוח מן המעיין רק כ"ג אמות. ונעשה המעיין עומד ואינו מטהר עוד בזוחלין ומכ"ש שאינו מועיל להמקוה כי המקוה אינה מטהרת בזוחלין אם לא כשהמעיין מקלח לתוכה. דוק כ"ז כי קצרתי וסמכתי על המעיין במקומות שציינתי עכ"ל. העתקתיו כי נצרך לענינינו. ומתוכו יתבאר לנו כמה דברי' הא' דס"ל דכל מעיין שאינו זוחל לחוץ מהחפירה נק' מעיין העומד אעפ"י שזוחל ממקומו לתוך החפירה. וא"כ מעיינות שבמקואו' שלנו לדידי' אין מטהרין בזוחלין וכדפי' לעיל לדעת תשו' להרמב"ן הנ"ל הב' דאף אם המעיין מטהר בזוחלין ומחובר למקוה לא מהני שתטהר המקוה בזוחלין בעת שהמעיין אינו מקלח להמקוה. אלא המקוה מקלחת להמעיין אף שמחוברין ממש כנ"ל. ועד"ז פירש ד' התוס' ביומא (לא.) ע"ש. ולפ"ז בעת שמטילין חמין לתוך התיבה ואז המים שבתיבה נגבהין מן המים שבחפירה ואין המים שבחפירה מקלחין לתוך התיבה. אלא המים שבתיבה נשפכים לתוך החפירה ע"י נקב הנ"ל. א"כ אז אין המים שבתיבה מטהרין בזוחלין. ואף המים שבחפירה אין מטהרין בזוחלין דהוי כמעיין העומד כנ"ל:

כג) ולא מבעיא בהא אלא אפי' בחפירה שמי מעיין ממש נובע לתוכה יש לדון אם מטהרין בזוחלין לדברי ר' מאיר שהביא הב"ח שמפרש מ"ש בתוספתא וריבה עליהן והרחיבן כו' היינו שעשה בריכה לפניו ונתמלא מים והיו זוחלין במקום שלא היו זוחלין תחלה. דאל"כ הרי היינו הא דקמן שחופרין בארץ בעומק ועושין חפירה. ועם היות שמוצאין מעיין ממש. דהיינו שמושכת ומוציאה מים חיים ע"י גיד הנובע בארץ כו' מ"מ הרי מעיין זה נמשך לתוך חפירה זו (הנעשית ע"י אדם) במקום שלא הי' זוחל מעצמו תחלה. שהרי טרם שעשו החפירה לא הי' מתפשט באורך ורוחב כ"כ רק שהי' נובע כמו גיד קצר ועכשיו ע"י החפירה נעשה ממנו בריכה מלאה מים א"כ אינו מטהר בזוחלין. ונהי דדין מעיין יש לו לענין שמטהר בכ"ש וכמו שהוכיח בתשו' ריב"ש סס"י רצ"ב מדין החופר בצד המעיין כו' עיי"ש (ואינו נפסל בשאיבה לדעת גדולי הפוסקים וכמ"ש מהרי"ק ש' נ"ו מיהו במאי דלמהרי"ק הוו כמים חיים לכל מילי כבר השיג עליו מהרי"ט בתשובתו הנ"ל) מ"מ עכ"פ אינו מטהר בזוחלין. וכבר כתבתי לעיל אות כ"ב דהר"ש פי' ג"כ התוספתא כדפי' ר"מ. ועפי"ז יש לפרש פרש"י ז"ל בביצה (לט) אהא דקתני נהרות המושכין ומעיינות הנובעין. שפרש"י נהרו' המושכין. היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתו נק' נהר. ומעיינות הנובעין ואינן יוצאין מגומת נביעתן לימשך הלאה נקראין מעיין עכ"ל. והג"פ באה"ע סי' קכ"ח ס"ק נ"ב הביאו. וכ' ע"ז וז"ל ולי יראה דגם אם נמשך המעיין ע"י בנ"א שעושין צנור מבנין ממקור נביעת המעיין וממשיכין מי המעיין ע"י צינור תוך העיר ובונין לפני הצינור שוקת לקבל המים נק' מעיין עכ"ל. ובאמת צ"ע דודאי ד' הג"פ נכונים דכה"ג נמי נק' מעיין. וא"כ מי הכריחו לרש"י לפרש שאין יוצאין מגומת נביעתן כו'. אבל לפמ"ש א"ש דהמעיין שכ' הג"פ שעושין צינור כו' ובונין שוקת כו'. א"כ אין דין תורת מעיין עליו לכל דבר שהרי אינו מטהר בזוחלין לפי התוספ' הנ"ל לפי' הר"ש והר"מ ונהי שמ"מ דין מעיין עליו שמטהר בכל שהו. ולכן יכולין לכתוב לענין גטין בעיר היושבת על מעינות כאלו דיתבא על מי מעיינות כמ"ש הג"פ. מ"מ כיון דאין דין מעיין עליו לענין זוחלין מש"ה לא רצה לפרש סתם מעיינות שבגמ' כה"ג משום דסתם מעיין שבגמ' מיירי בגוונא דמטהר בזוחלין כמ"ש אי מה מעיין מטהר בזוחלין כו'. והנה אע"פ שהר"ן מפרש התוספתא דמ"ש וריבה עליו היינו שריבה עליו מים שאובין ולדבריו נראה דבהרחיבו ע"י שעשו בריכה לפניו מטהר בזוחלין בכל ענין וגם הכ"מ בפ"ט ה' י"א כ' שהרמב"ם דוחה התוספתא מהלכה. אך הראב"ד שם נ' דס"ל להלכה כהתוספתא אלא שנ' מדבריו דמפרש כמ"ש הר"ן. מ"מ כיון דזוחלין פסולא דאוריי' הוא קשה להקל נגד ר"ש ורבינו מאיר. בשגם שבדברי הר"ן לא נת' להדיא דבהרחיבו ע"י בריכה מטהר בזוחלין. וא"כ אפי' באיסור דרבנן קשה להקל על סמך זה. כמ"ש בתה"ד סס"י רס"א לענין נט"י דכל ספק נט"י לקולא ואפ"ה כ' אך מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא להתיר אלא דדייקי' מניה בהוכחה דהכי סבר קשה לסתור בזה דברי' המפורשים להדיא עכ"ל. וא"כ כ"ש וק"ו בענין טבילה דאשה בחזקת טומאה עומדת עד שיודע לך שטבלה כראוי דיש להחמיר כד' הרא"ש והר"מ. ולפ"ז חפירות דמקואות אלו אף אם הם מי מעיין אין מטהרין בזוחלין וכ"ש שמי התיבה המחוברת להם אין מטהרין בזוחלין. וכ"מ לכאו' בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' רל"א. דחפירות ומקואות הנ"ל אין מטהרין בזוחלין מטעם אחר והוא דהוי כמו מעיין העומד וז"ל ומ"מ למדנו דהמעיין שעומד כגון מקואות שלנו שמימיהם מן מקורים של מעיין. אע"פ שמימיהן מעוטין אין נפסלין ברביית מים שאובים. ולפיכך כל שמנקים אותו ומוציאין מים בכלי אע"פ שמי הדלי חוזרין ונוטפין שם אין [המעין] נפסל מלטהרן באשבורן עכ"ל. וכיון דדימה זה למעיין העומד א"כ ה"ה דבדלא ריבה עליו מים שאובי' נמי אינו מטהר אלא באשבורן לפי' הר"ש פ"ה דמקואות מ"ג בענין הי' עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן. דהאי ריבה עליו היינו שהרחיבו ולא שריבה עליו שאובין ואפ"ה משמע שאינו מטהר באשבורן. אפי' במקום שהי' מהלך בתחלתו. דאלו במקום שהרחיבו אפי' מעיין שהוא משוך והרחיבו אינו מטהר בזוחלין לדידי' כנ"ל. וא"כ מהו ההפרש בינו לעומד. א"ו דעומד אינו מטהר בזוחלין אפי' במקום שהי' בתחלה. וא"כ לד' תשו' להרמב"ן דמקואות אלו חשיבי מעיין העומד אינן מטהרין בזוחלין כלל לפי' הר"ש אפי' בעיקר מקומו. וכ"ש לפמ"ש דחפירת המקוה היינו מקום שלא הי' מהלך לשם בתחלתו כנ"ל. הן אמת דלפרש"י בביצה הנ"ל משמע קצת דהני מקואות לא חשיבי מעיין העומד שהרי פי' דמעיין היינו שאינו יוצא מגומת נביעתו כו' וא"כ היינו מעיין העומד שאינו מטהר בזוחלין. וא"א שמעיין סתם יהי' בלתי מטהר בזוחלין כו'. ודוחק לומר דבמעיין העומד גופא יש חילוק דבלא הרחיבו מטהר בזוחלין ובהרחיבו אינו מטהר בזוחלין אפי' במקום תחלתו דז"א דמאי שנא. ומ"ש במשנה והרחיבו היינו משום שכשעומד אינו זוחל ולא שייך לומר שאינו מטהר בזוחלין כו'. א"ו י"ל לפרש"י דמעיין שזוחל לתוך גומא או חפירה לא נק' עומד כיון שזוחל תמיד לתוך הגומא ולולי זחילתו היו המים נחסרין בגומא מחמת שהמים היו נבלעין בקרקע מעט מעט (ע' ש"ע סי' ר"א סעי' נ"א) או דס"ל דריבה עליו היינו שאובין כו' דייקא. ומ"מ כיון דלר"ש ור' מאיר ות' להרמב"ן מעיינות אלו שבחפירה אינן מטהרין בזוחלין אי משום דהיינו והרחיבו במקום שלא הי' מהלך מתחלתו. אי משום דהוה מעיין העומד מי יקל ראש כנגדן לכתחלה באיסור דאוריי':

כד) הן אמת דבמ"צ שם כ' דע"י נקב לא חשיבי זוחלין כלל ומשמע התם דגם נקב כשפ"ה לא חשיבי זוחלין על ידו. והביא ראי' מקסטילין דבעי' נקב בתחתיתו כשפ"ה ולא מצינו שהסתימה מעכב ואינה נק' זוחלין בשביל נקב כזה. ומשמע התם דאפי' יש הרבה נקבי' כאלו לא נק' זוחלין עי"ז אלא דייקא ע"י סדק גדול עיי"ש. ואמנם לענ"ד אין דבריו מוכרחי' ומל' הש"ע סעי' נ"א משמע להיפוך דדוקא ע"י נקב שמימיו נוטפין מעט מעט כו' הוא דלא חשיב זוחלין משא"כ במקום רחב. ומקסטילין שבתוספתא אין ראי' דשאני התם שהושיבוהו על הארץ וא"כ הארץ סותמת הנקב ורק מימיו נוטפין. ועוד דהראב"ד מפרש דההיא היינו להביא מים למקוה על ידו. וגם לשאר מפרשים י"ל דהכי פי' אלא דס"ל דה"ה לענין לטבול בתוכה היכא דליכא למיחש לזחילה. ולהרמב"ם פשיטא דלא מוכח מידי משם דבעי' סתימה מדינא. וא"כ ליכא זחילה. ומסברא נ' לכאו' דע"י נקב גדול חשיבי טפי זוחלין מע"י סדק ועירוב מקואות יוכיח דע"י נקב כשפ"ה הוי חיבור. וסדק לערב אינו מצטרף לשפ"ה וליכא למימר דהתם גזה"כ הוא. דהא ליתא דנהי דשיעור זה הל"מ עכ"פ הטעם מצד שעי"ז מתערבין המים בטוב יותר. ותדע דמש"ה למעלה סגי בקליפת השום משום דלמעלה שהמים רואין את האויר מתערבים בטוב יותר כמ"ש המפרשים. וא"כ עכצ"ל דע"י נקב כשפ"ה מתערבי' המים יותר מע"י סדק וא"כ ה"ה לענין זחילה. דכיון דע"י סדק לערב או לשתי הוי זחילה כ"ש ע"י נקב. ועכ"פ גם להמ"צ י"ל דדוקא בנקב כשפ"ה לא חשיבי זוחלין אבל בנקב שהוא טע"ט י"ל דחשיבי זוחלין. וראה זה מצאתי בתשב"ץ ח"א סי' י"ז שהביא באריכות ד' הרשב"א המובאים בקצרה בש"ע סנ"א וז"ל ומשום זחילתו אינו נפסל דאע"ג דקיי"ל מקוה אינו מטהר בזוחלין כו' כבר כ' הרשב"א ז"ל שלא נאמר זה אלא בנקב רחב דכיון שזחילתן ניכרת דנין אותו כזוחלין ממש וצריך סתימה. אבל מקוה שניקב או נסדק מעט עד שלא יכיל המים ונוטף מעט מעט והולך וחסר אין זה נק' זוחל. דהא אמרי' פ' חומר בקדש וארעא חלחולי מחלחלא ומטפטפת בכל שעה ונבלעי' המים מעט מעט במקומן ואפ"ה כשר. ועוד הביא ראי' הרב ז"ל מדתנן מקוה שנמצא חסר כל טהרו' שנעשו על גביו למפרע טמאות. ודוקא חסר הא נמצא בו מ"ס אע"פ שחסר ממדתו הראשונה טהורו'. ואם מקוה שמימיו יוצאין דרך סדקי' הי' נפסל מפני שהוא זוחל הי' לנו לחוש שמא נשבר למטה ונעשה זוחל דספיקא דאוריי' הוא. א"ו לא פסלו נוטפין שעשאן זוחלין אלא בזוחל ממש שזחילתו נראי'. לפי שכל המים שבמקוה נדונין בזוחלין אבל מפני טפטוף מעט שאינו ניכר לעין לא מקרי זוחל עכ"ד. ודברי טעם הם וראוי לסמוך עליהם הלכה למעשה עכ"ל התשב"ץ שם. ושמחתי שכיוונתי לדעת הגדול דע"י נקב רחב חשיבי המים זוחלין. ופשיטא דנקב טע"ט הוא ודאי נקב רחב. וכ"ש למסקנתו דכ' אבל מפני טפטוף מעט כו' דלפ"ז י"ל דאפי' נקב כשפ"ה חשיבי המים זוחלין על ידו. איברא ראיתי ברי"ו נכ"ו ח"ד שכ' וז"ל מקוה שנעשה ממי גשמים או ממעיין ונפסק המעיין שאינו מטהר אלא באשבורן ונסדק כותל המקוה או ניקב אפי' נקב גדול אינו נפסל בשביל זה שלא לטהר אלא באשבורן אעפ"י שמימיו זבין קצת לחוץ כ"כ הגאוני' בתשו' עכ"ל. ונ' דנתכוין לתשו' הרא"ש כ' ל"א סס"י ד' שכ' וז"ל ואל יעלה על לב אדם לפסול את המקוה אם מימיו זבין קצת לחוץ. ואף רבינו (פי' הוא ר"ש) לא פי' אלא שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין. ומשמע שנפרץ כ"כ עד שכל מימיו זוחלין ומתנענעי' לצאת ולא ישאר בו מ"ס אם לא יסתום אותו עכ"ל. וכמ"כ בנסדק הקיל רי"ו בפשיטו'. ור"ל דאפי' ר"ש מודה בהא. ובנפרץ על שפתו כ' שם אח"כ מחלוקת הר"ש ושא"פ יעו"ש וס"ל נמי דניקב דמי לנסדק. אכן אינו כן דעת הרשב"א והמרדכי והתשב"ץ. ומעתה כיון שהרשב"א כ' דדאורייתא הוא. הרי בשל תורה הלך אחר המחמיר. וכ"ש דבש"ע סעי' נ"א הובא דעת הרשב"א להלכה. וא"כ ע"י נקב גדול כטע"ט ודאי דחשיבי כל המקוה זוחלין:

כה) ומעתה נ' דיפה הצריך ר' ז"ל שלא יכנסו השוליים תוך הדפנות כו' בכדי שיהי' נסתם הנקב ולא יהיו נק' זוחלין. ולפ"ז כוונתו בזה הוא דינא ממש ולא תקנה ועצה טובה בלבד. ומ"מ אחר שכתבתי כל הנ"ל נפל סברא בלבי לומר דמן הדין אין שום חשש במה שיהיו המים זוחלין מן התיבה לחפירה בעת שיטילו החמין והוא משום שיש כאן נקב כטע"ט שהוא עכ"פ עירוב מקואו' שדינן כשפ"ה. ואף אם המים שבחפירה אינן מי מעיין רק מי מקוה ממש ואין מטהר בזוחלין. מ"מ כיון שזחילה זו של מי התיבה אינה לחוץ מן ב' מקואות אלו דהיינו לחוץ מן התיבה ומן החפירה דא"כ היו זוחלין. אלא הזחילה הוא מן התיבה לחפירה דהיינו ממקוה למקוה. וכיון ששני מקואות אלו יש עירוב ביניהן כשפ"ה א"כ ה"ל כמקוה א'. וכשם שבמקוה א' לא שייך זחילה אע"פ שהמים ניידי עד"מ וכמו במשנת מחט שהיא נתונה על מעלות המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה. והסברא נותנת לזה דעכ"פ מ"מ נק' אשבורן כיון שאינו יוצא חוץ מכותלי המקוה. וא"כ הה"נ בשני מקואו' המעורבים יחד כשפ"ה דחשיבי המים זוחלין מזו לזו ה"ל כזוחלין ממקום למקום במקוה א' דלא נק' זוחלין כנ"ל כיון שמ"מ הוא אשבורן שאינו יוצא חוץ לכותלי המקוה. וה"נ הוא אשבורן שאינו יוצא וזוחל חוץ מכותלי ב' המקואות שהם התיבה והחפירה רק שזוחל מתיבה לחפירה שהכל כמקוה א' כיון שיש כאן עירוב מקואות כנ"ל (וגם המים מחוברים זל"ז ולא הוי כנעקר הגל גבי מחט) ואע"פ שהמ"צ סי' ל"ט כ' ב' הט"ז דקטפרס דרך מטה לא הוי חיבור היינו רק לענין שאינו מטהר בזוחלין עיי"ש דכ"כ להדיא ובנ"ד א"צ לזה דכיון שהם עכ"פ כמקוה א' אין זה זוחלין כלל:

ועפי"ז א"ש טובא דלק"מ מה שהקשה מהרי"ק ש' קנ"ו על הטור והמרדכי שכ' דאפי' יש במקוה אלף סאין יש ליזהר שלא יעלו המים על שפת המקוה משום דה"ל זוחלין כו'. ומה ששנינו בפ"ו דמקואות שלש מקואות בזו כ"ס ובזו כ"ס. ובזו כ"ס מים שאובין והשאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקואות טהורין והטובלים טהורים דמשמע בהדיא דאע"ג שעלו המים על שפת המקוה אפ"ה הטובלים טהורים עכ"ד מהרי"ק. ומה שתירץ שם ע"ז כבר דחה הש"ך סק"ל. אבל לפי סברא הנ"ל לק"מ דהנה בלא"ה ג' מקואות הנ"ל מיירי שהכותלים החיצונים הם גבוהים בענין שאין המים יוצאין מחוץ לגמרי. רק שהמים יוצאין ממקוה למקוה בג' מקואות הנ"ל וכמ"ש הריב"ש סי' רצ"ב הביאו הב"ח סעי' ס' והש"ך סעי' נ"ז ס"ק ק"כ. וא"כ כיון שג' מקואות אלו נתערבו בשיעור עירוב מקואות שהוא למעלה כקליפת השום. וכדכ' ריב"ש בתשו' הנ"ל ה"ל כמקוה א' ומה שהמים יוצאים מזל"ז לא חשיב זחילה כיון שעכ"פ אינן יוצאין מחוץ לכותלים החיצונים. ואפשר שלזה נתכוין הש"ך סס"ק ל' שתי' קושיי' מהרי"ק הנ"ל וז"ל ועוד דהתם המקואות מתערבות זו אל זו מכח המים שיצאו על שפתם ואין כאן זוחלין אלא עירוב מקואות הוא עכ"ל ור"ל דכיון דהמקואות מתערבות כדין עירוב מקואות א"כ יציאת המים מזו אל זו ה"ל כזחילה ממקום למקום במקוה א' דלא ה"ל זחילה. והנה ממהרי"ק לכאו' אין ראי' דלא ס"ל סברא זו דאל"כ לא הי' אפשר להוכיח דינו ממשנה הנ"ל דמי מעיין שנפסק מטהר בזוחלין כו' דשא"ה דליכא זוחלין כו'. משום די"ל דמהרי"ק ס"ל דמיירי בענין שכותלי' החיצוני' אין גבוהים והמים יוצאין לחוץ ג"כ וה"ל זוחלין. אלא דא"א לומר כן דא"כ לא נשארו מ"ס מים כשרי' והאיך יהיו המקואות טהורים. עב"ח סעי' ס'. ואע"ג שבין הכל יש מ"ס שהרי ס"ה יש כאן ס' סאה וא"כ אע"פ שיצאו עשרה סאין לחוץ ישארו נ' סאה מ"מ הרי כ"ס הן שאובין ושאין שאובין אינן רק מ"ס וכשיצאו לחוץ לא ישאר מ"ס. ויש לדחוק דאעפ"כ השאובי' מהני להשלים דה"ל רביי' והמשכה. אלא שזה דוחק דלא פסיקא מלתא דאיכא המשכה כמ"ש הט"ז ס"ק ס"ט. ומ"מ י"ל דמהרי"ק לא ס"ל כהט"ז ותופס פשיטות ל' הר"ש דלעולם הוי המשכה ע"ש בט"ז. ומ"מ נ' דא"א לומר כן דלא שייך לומר שיש המשכה אלא במים שיצאו ממקוה השלישי' השאובה ונכנסו לתוך ב' המקואות הכשרים אבל המים שנשארו במקוה השאובה ודאי לא נמשכו. וא"כ את"ל שהמים מהמקואות יוצאין לחוץ ממש. א"כ ליכא בחלל ב' מקואות הכשרים כ"א מ"ס. ואין כאן מים כשרים מ"ס ופסולים המקואות מדאורייתא ושוב לא מהני המקוה השאוב להשלים דה"ל שאוב בלא המשכה. אעכצ"ל דהמים אינן יוצאין מכותלי המקואות לחוץ בענין שיש מ"ס. וא"כ אין כאן זחילה רק ממקוה למקוה. וחשיב לי' מהרי"ק זחילה אע"פ שהמקואות מעורבים בשיעור עירוב מקואות שהוא כשפ"ה. ואין לומר דמיירי בכה"ג שכותלי המקואות שלצד חוץ משופעים לצד המקוה דה"ל כמחוברין למקוה כמ"ש ריב"ש סי' רצ"ב. דא"כ זוחלין נמי לא הוו. אעכצ"ל דמהרי"ק לא ס"ל סברא זו דכשיש עירוב מקואות המים היוצאים ממקוה למקוה המעורבת לה לא חשיבי זוחלין. אלא ס"ל דחשיבי זוחלין לולי דס"ל דבמעיין שנפסק מטהר בזוחלין כו':

כו) והנה אע"פ שהש"ך השיג על דין זה של מהרי"ק הנ"ל בענין מעיין שנפסק כו'. מ"מ בסברא זו לא השיג עליו רק את"ל שנתכוין במ"ש ועוד דהתם המקואו' מתערבות כו' לסברא זו כנ"ל (אות כ"ה) אבל אפשר שלא נתכוין כלל לסברא זו. והראי' ממ"ש בס"ק ק"כ וז"ל ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל"כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה כשהמקואות הן ממי גשמים. ומיירי בשלא חסר כלום בשעת יציאת המים על שפתם כגון שכותלי המקוה גבוהים כו' עכ"ל. והשתא כשכותלי המקוה החיצונים הם גבוהים א"כ מ"ש שהמים שיצאו חזרו למקומן כו' עכצ"ל דהיינו המים שיצאו ממקוה זו לזו שבצדה ע"י הטובל שם. וחזרו למקומן ע"י כניסת השני במקוה שני' כו'. דא"א לומר דכונתו על המים שיצאו מחוץ דהא לא יצאו כלל מבחוץ כיון שכותלי המקוה גבוהים כו'. וא"כ שמעי' מינה דס"ל דאף יציאת המים ממקוה זו לזו שבצדה נק' זחילה. ואע"ג שהמקואות מעורבים בשיעור עירוב מקואות דבכה"ג מיירי התם ומש"ה לא מכשרינן אלא כשהוא באופן שהמים שיצאו חזרו למקומן דזה לא חשיב זחילה וכמ"ש הרמ"א בסעי' נ' בהג"ה והש"ך עצמו סק"ל. הא לא"ה הוי זחילה אע"ג שהמקואות מעורבים למעלה כקליפת השום. ולפ"ז א"כ ה"ה בנ"ד דאע"ג שהתיבה והחפירה הם מעורבים למטה בשיעור עירוב מקואות שהוא כשפ"ה ויותר דהיינו טע"ט מ"מ לא מהני לאכשורי המים שבתבה שהן זוחלין לתוך החפירה כשמטילין החמין לתוך התבה כנ"ל כיון שמים אלו היוצאים מהתבה להחפירה בשעה הנ"ל אין חוזרין אח"כ למקומן שהרי אח"כ ישתוו המים ויהיו בגובה א' בתבה ובחפירה א"כ המים שהיו בתבה העודפים על הגובה שבחפירה בשעת הטלת חמין הרבה הנ"ל הם יוצאין ואינן חוזרין וה"ל זוחלין אע"פ שהמקואות מעורבים לדעת מהרי"ק והש"ך. ולפ"ז צ"ל דמ"ש הש"ך סק"ל ועוד דהתם המקואות מתערבות זא"ז כו' ואין כאן זוחלין כו'. אין הפי' כמ"ש למעלה. דאע"פ שבאמת יוצאין המים מזל"ז אין נדונין כזוחלין משום שהן כמקוה א'. דז"א וכמ"ש ס"ק ק"כ דדוקא כשחוזרין למקומן כו' כנ"ל. אלא דה"פ דהתם באמת בשעה ששניהם טובלין זה במקוה זו וזה במקוה שבצדה אין המים זוחלין ויוצאין מזל"ז כלל. אלא שהמקואות מתערבים. ור"ל שהמים עולים בשני המקואות ע"י ששני בנ"א נכנסין זה בזו וזה בזו. וכשעולין המים בשניהם א"כ אז לא אמרי' שהמים שממקוה זו יוצאין למקוה שני' ודמקוה שני' לזו אלא אדרבה המים של כל א' דוחה את המים של חברתה מלכנוס בה רק שבמקום שנוגעין יחד שם יש קצת תערובת המים. והיינו ממש ד' הט"ז סס"ק ס"ט. ומשום תערובת זו לא שייך לקרוא זוחלין רק דה"ל עירוב מקואות וכשאר ב' מקואות המעורבים ע"י נקב שביניהם בתמידות שבמקום הנקב מתערבים המים קצת ואפ"ה פשיטא דלא חשיבי זוחלין מה"ט. ולפי האמת אע"פ שהמים מתחלפין לא חשיבי זוחלין. כיון שעכ"פ אין נחסרין למאי דבעינן למימר קמן כמשי"ת אי"ה. אלא דהש"ך קושטא דמלתא נקט:

כז) ולכאו' הי' נ' לסייע סברא זו שכתבתי. ממתני' דפ"ו דמקואות כותל שבין שני מקואות שנסדק לשתי מצטרף כו'. ומשמע ודאי דיכול אדם א' לטבול יחידי באיזה מקוה שירצה בלי שיטבול חבירו ג"כ אז במקוה שבצדה. דאל"כ ה"ל לאשמעינן האי חידושא. ומדלא אשמעינן הכי משמע ודאי דכשרי' כשאר מקואות ואי איתא הרי כשהאדם טובל בא' מן המקואות אזי עולין המים כשיעור מה שהאדם מחזיק שהוא מ"ס או עכ"פ כ"ס כמ"ש הריב"ש סי' רצ"ה והתשב"ץ ח' סי'. וכשעולין המים במקוה זו ונעשים גבוהים פעמיים ממה שהיו בתחלה. וכענין שיתפחו המים שבספ"ז דמקואות הרי אז הם יוצאים ע"י הסדק שבשתי למקוה השניה שלא הוגבהה אז כי טבע המים שיורדים מגבוה לנמוך וא"כ אמאי עולה טבילה במקוה זו ליפסלי משום זוחלין. א"ו צ"ל דמשום דהמקואות מתערבים בשיעור עירוב מקואות ע"י הסדק שבשתי תו לא מיפסלי משום זוחלין במה שהמים יוצאין מזו לזו וכנ"ל אות כ"ה. דזה לא הוי זחילה. איברא דבאמת אין מכאן סיוע כלל. דהא י"ל ולטעמך הא דתנן ולערב אין מצטרף עד שיהי' במקום א' כשפ"ה משמע דלא מצטרף מקוה זו להכשירה ע"י זו שבצדה. הא אם שניהם יש בכ"א מהם מ"ס מים כשרים מותר לטבול בא' מהן לבד. ואמאי הא ה"ל זוחלין והכא ל"ל משום דיש כאן עירוב מקואות שהרי אין כאן עירוב מקואות דהא לערב אין מצטרף כו'. אעכצ"ל בישוב קושי' זו שהוא בא' משתי אלה. או דמתני' לא איירי רק בענין כשרות המקואות ולא בפיסולא דזוחלין ומיירי באמת שיטבלו שני אנשים יחד בשני המקואות. א"נ והוא העיקר דכה"ג לא חשיבי זוחלין כיון שהמים היוצאים עתידים לחזור למקומן בעלות הטובל מהמקוה. ול"ד כלל לזוחלין דהיינו דומיא דמעיין שהמים הנגרים לא ישובו אחור רק שיבאו אחרים ממקורן משא"כ הכא שממקום שיצאו לשם דהיינו להמקוה שני' משם ממש ישובו בחזרה למקום שיצאו משם בעלות הטובל ממקוה זו שיצאו משם ע"י טבילתו. והיינו דומיא דריב"ש סי' רצ"ב וש"ך סק"ל וס"ק ק"כ. ואע"ג דל"ד ממש לנדון של הריב"ש דהתם אותן המים שיצאו על שפת המקוה דהיינו בחצר המשופע הן עצמן ישובו בחזרה עיי"ש. משא"כ הכא שיתערבו המים היוצאים עם מי המקוה השני' ויחזרו למקוה הראשונה ממי תערובת ולא ממי מקוה הראשונה לבד. וא"כ י"ל לכאורה דהמים היוצאים נק' זוחלין כיון דאין עתידין כולן לחזור והרי במעיין נמי יבאו אחרים תחתיהן ממקורן ואפ"ה נק' זוחלין. איברא דלא דמי דבמעיינות ונהרות המושכין אין עתידין לבא אחרים ממקום שיצאו לשם המים היוצאין דהיינו מצד עומת המים רק ממקורן ומש"ה שפיר חשיבי זוחלין שזוחלין ונמשכין להלאה ושוב לא ישובו ממקום שיצאו לשם לא הם ולא מים אחרים. משא"כ הכא שממקום שיצאו לשם משם ישובו בודאי בחזרה תומ"י כשיעור היוצאין ממש אין זו זחילה כלל. ואע"פ שישובו מי תערובות אין בכך כלום. וכן יש לדקדק מד' הש"ך ס"ק ק"כ ממ"ש ומיירי שהמים שיצאו חזרו כו'. והתם נמי חזרו מי תערובת ולא הם עצמן לבד לפמש"ל אות כ"ו דכוונתו על המים שיצאו ממקוה זו למקוה שבצדה כו' עיי"ש ואפ"ה ל"ח זוחלין מה"ט. וגם משום שיציאתן הוא ע"י דבר אחר ול"ד למעיין וכמ"ש הריב"ש וכיון שכן שוב אין לנו ראי' דכשיש עירוב מקואות המים היוצאין מזו אל זו שלא יהיו חשובין זוחלין אע"פ שלא יחזרו כלל. דמכאן אין ראי' דשא"ה דל"ח זוחלין משום שעתידין לחזור כנ"ל:

ולכאו' יש ראי' מהא דתנן ספ"ו דמקואות המטהרת שבמרחץ התחתונה מלאה שאובין והעליונה מלאה כשרים אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין פסול כו'. ומבואר בר"ש שהמים באין מזל"ז דרך הנקב ונקב זה יש בו יותר מטע"ט צא וחשוב. והשתא לכאו' בלא"ה מקוה העליונה פסולה משום דהוי כזוחלין דרך הנקב. וא"ל וליטעמך דאף אם נאמר דכשיש עירוב מקואות לא שייך זוחלין מ"מ הכא לא שייך לומר כן שהרי התחתונה היא מים שאובין. אעכצ"ל דמיירי לענין שתהי' כשרה אם יסתמו את הנקב אח"כ וא"כ אז לא יהיו זוחלין. אך ז"א דלעולם אימא לך דמיירי בלא יסתמו את הנקב אח"כ ואפ"ה אם העליונה לא נפסלה מצד שאובין וכשרה להקוות עלי' עד מ"ס א"כ כשתהי' מ"ס אז תטהר גם התחתונה השאובה ע"י הנקב שיש בו יותר מעירוב מקואות שהוא כשפ"ה. ומאחר שהתחתונה תהי' ג"כ כשרה לא יהי' שייך לפסול מצד זוחלין אם נאמר דכשיש עירוב מקואות לא שייך פיסולא דזוחלין משא"כ את"ל דשייך פיסולא דזוחלין א"כ אכתי ק' דתהי' פסולה מצד זוחלין. וכ"ש דקשי' טפי אר' אליעזר דמכשיר אפי' התחתונה מלאה כשרי' כו' ומשמע דכ"ש כשהעליונה מלאה כשרים כו'. וא"כ אמאי לא פסל מצד זוחלין. אעכצ"ל דכיון שיש עירוב מקואות ע"י נקב זה לא שייך זוחלין. ומ"מ אין זה הכרח גמור די"ל דכשרה לכשיסתם הנקב שביניהם ותדע דאל"כ הגע עצמך מאחר שעליונה למעלה מהתחתונה והמים נמשכי' מעליונה לתחתונה א"כ יוכלו לילך עד שיהיו יוצאין וזוחלין מכותלי התחתונה שהרי ידוע שהמים נמשכין עד כדי גובהן ומאחר שגובהם בעליונה למעלה מהתחתונה א"כ יוכלו לצאת חוץ מכותלי התחתונה ובכה"ג הוי ודאי זוחלין דלא מהני מה שיש עירוב מקואות בין עליונה לתחתונה מאחר שיוצאין חוץ למחיצת התחתונה ג"כ. אעכצ"ל דמיירי כשיסתמו הנקב שבין העליונה לתחתונה. וא"כ לא מוכח מידי מכאן. ומצינו שפיר לומר דאפי' היכי שיש עירוב מקואות שייך פיסולא דזוחלין ע"ד שנתבאר:

ומעתה יצא לנו טוב טעמא למה שהצריך רבינו ז"ל שלא יכנסו השוליים תוך הדפנות כו' וכדלעיל תחלת אות כ"ה ע"ש. ואף את"ל דהיכא דאיכא עירוב מקואות לא שייך פיסולא דזוחלין. מ"מ י"ל שחש רבינו ז"ל להיכא דליכא עירוב מקואות וכגון אם מושיבין התבה על רצפת החפירה הגדולה שאז כיון שהנקב שבתבה הוא למטה לא הוי עירוב מקואות מאחר דליכא חלל כשפ"ה בין סוף דפנות התבה לקרקעי' החפירה. ול"ד לחורי המערה וסדקי המערה כו'. אלא דמי לכותל מקוה שנסדק כו' כנ"ל סוף אות כ"א. וכיון דליכא עירוב מקואות בודאי אם לא יהי' הנקב נסתם יהי' שייך פיסולא דזוחלין מאחר שהנקב גדול טע"ט וכדלעיל מש"ה הצריך שיהי' נסתם הנקב בנסר חלק שתחתיו שאז ליכא חשש זוחלין אף כשיטילו מים חמין הרבה לתוך התבה ויצאו מעט מעט להחפירה כנ"ל. אך יש לדקדק אמש"ש דדמי לכותל מקוה שנסדק כו' משום שהדפנות של התבה היו עודפים כו' דלכאו' אין זה כדאי לחלק. ועוד דהא בכותל מקוה שנסדק לא שייך לומר שהדפנות עודפים ואפ"ה לא סגי בכ"ש. וא"כ עכצ"ל שיש איזה טעם אחר לחלק בין דין כותל מקוה לחורי המערה והחילוק הוא פשוט משום דאפי' את"ל שהמים שבסדק שבכותל דינן כמקוה. אכתי לא מהני לשיהי' עי"ז עירוב מקואות מאחר שהמים שבמקוה השני' החסרה או השאובה אינן מחוברין להסדק כשיעור שפ"ה רק בכ"ש. וא"כ לא עדיפי מים שבסדק ממקוה שלימה שצ"ל עירוב מקואות כשפ"ה. והא דבחורי וסדקי המערה לא בעי' כשפ"ה. היינו להכשיר המים שבחור וסדק עצמו לומר דה"ל כאלו הן בגוף המקוה. לפי שהסדק מכלל המקוה יחשב. משא"כ לאכשורי מקוה אחריתי פסולה ע"י התחברותה לסדק מקוה כשרה. א"א להכשיר מה"ט שהרי מקוה זו אינה מכלל מקוה הכשרה אא"כ מחוברת להסדק כשפ"ה (גם א"א לומר שהיא בכלל הסדק דדייקא סדק שייך לומר בו שמכלל המקוה יחשב כמ"ש בפי' המשניו' לרמב"ם אבל א"א לומר בהיפך דמקוה שלימה מכלל הסדק יחשב. וזה פשוט). וא"כ גבי כותל מקוה שנסדק שאין בכל הסדק כשפ"ה א"א להכשיר המקוה הפסולה המחוברת לסדק זה. אפי' את"ל שהמים שבתוך הסדק כשרים דהוי כמו סדקי המערה כו'. משא"כ בנדון החור שבין שולי התבה לקרקעי' החפירה את"ל דהמים שבחור הוי כמקוה משום שחור זה הוי מכלל חורי החפירה הגדולה. א"כ שפיר י"ל דהוי נמי עירוב מקואות עם המים שבתבה שהרי שם בשולי התבה יש נקב טע"ט (שהוא גדול משפ"ה) להחור. ונמצא המים שבתבה מחוברים בעירוב מקואות לחורי החפירה הגדולה שהוא כמו החפירה כדתנן חורי המערה כמערה כו'. ומהשתא את"ל דהיכא דיש עירוב מקואות לא שייך פיסולא דזוחלין במה שהמים יוצאין ממקוה למקוה. אין לחוש לכאו' אם לא יהי' נסתם הנקב כו'. מיהו י"ל דנהי דחורי המקוה כמקוה היינו לאכשורי הן עצמן אבל לא מהני כ"כ למים המעורבים עמהם בכשפ"ה שיהיו חשובים כאלו הם א' עם החפירה גדולה. דתרי רואין לא אמרינן. וגם פעמים רבות יוכל להיות שהמים שמתחת התבה לא יהיו נדונין כחורי המערה. כגון אם דופן התבה הסמוך לחפירה מגיע עד הארץ ממש ושאר הדפנות יש חלל ביניהן. א"כ המים זוחלין מש"ה הצריך [שלא] להכניס השוליים תוך הדפנות כו':

כח) אך י"ל מ"ש שהנקב שבשוליים יהי' סמוך מאד וסתום יפה בנסר חלק שישימו תחתיו. דלכאו' נגד מה שהרווחנו לסלק חששא דזוחלין. לעומת זה יש כאן חשש גדול יותר והוא שיש לחוש שמא נעשית התבה כלי ע"י סתימ' זו. שהרי כ' החינוך סי' קע"ה וז"ל ואפי' סתמו הנקב סתימ' שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמן סתימה מעליא שעדיין ישארו בו נקבים וסדקים בכ"מ גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראוי לטבול בה עכ"ל. וא"כ בנ"ד שסתום יפה ע"י נסר חלק שתחתיו יש לחוש דהוי כשאובה לדעת החינוך. ובאמת מוכח להדי' בשבת (קיב:

) ובעירובין (כד.) גבי נקב כמ"ז וסתמו כו' דסתימ' מהני בכלי עץ לעשותה כלי דדמי לסנדל שתקנו ע"ש בפרש"י דמטמא מכאן ולהבא אי הוה נעיל לי' הזב כו'. אכן לא נת' להדי' במה יהי' הסתימה. והנה מד' הראב"ד ספי"ד מה' כלים נ' דזפת הוא דלא הוי סתימה בשאר כלים חוץ מכ"ח. משמע דשא"ד כמו סיד וגיפסיס הוי סתימ' ועט"ז באו"ח סי' קנט ססק"א שהביא ד' ראב"ד הנ"ל ועכ"פ אם סתם כלי עץ בעץ נראה דהוי ודאי סתימה וכמ"ש במ"א שם סק"ו. וראיתי בא"ר שם סק"א שעשה פלוגתא בין הט"ז ומ"א שכ' וז"ל אם תחב בנקב דבר אחר כיון דסתמו חשיב כלי. אבל הט"ז כ' דלא מהני סתימ' אלא בכ"ח ודוקא בזפת ע"ש עכ"ל. הרי שהבין דהט"ז ס"ל דבשארי כלי' לא מהני סתימה כלל. אבל לענ"ד א"א לומר כן שהוא נגד הש"ס דשבת ועירובין הנ"ל. והט"ז לא נתכוין לזה כלל רק לומר דזפת לא הוי סתימ' בשאר כלים כו' אבל בשא"ד י"ל דהוי סתימ'. וכ"ש בעץ עצמו דהוי סתמו במינו. גם מד' החינוך הנ"ל מוכח להדיא דסתימה מהני אלא דמה שמשמע ממנו דבפרי נמי הוי סתימ' אם נסתם יפה עד שאינו כונס משקה צ"ע דלא עדיף מזפת כו'. ואולי ס"ל דפרי סותם בטוב יותר מזפת. אבל עכ"פ מבואר ממנו דבעץ הוי סתימ' בודאי שהרי עינינו הרואות שיכולי' להדקו בטוב יותר מאבן. והנה בב"י בא"ח סי' שי"ד הביא ב' הכלבו בענין לפתוח נקב ישן בשבת. דבובי' של עץ שמהדקין מאד הדודילאש הוי כנקב חדש. אלמא דסתימ' דעץ בעץ עדיפא מסתימת כ"ח. ואף להחולקי' שם מ"מ עכ"פ לא גרעא מסתימ' זפת בכ"ח שמותר לפותחו בשבת (ע"ש סעי' א"ב) אע"ג דמשוי לי' כלי ע"י סתימה זו. אעכצ"ל דבשבת הקילו משום דאיסור הנקב בחבי' אינו אלא מדרבנן כמ"ש רבינו ז"ל שם סעי' ח'. וכן מבואר מדברי ר' ז"ל בסי' קנ"ט ססע"י דלכל הדיעות עץ בעץ סותם שפיר משום דמיהדק טובא. וע' בר"ש ספ"ג דכלים שהביא התוספ' דטעם דזפת סותם במשפך של עץ ולא בשל חרס מפני שזפת הוא מינו של עץ שהרי בא מהעץ. א"כ מזה נלמוד דכ"ש וק"ו דעץ ממש סותם בודאי בעץ. והנה צ"ע על הראב"ד פי"ד הנ"ל שכ' דבשאר כלי' אין זפת סותם שהרי במשנה הנ"ל מבואר דבכלי עץ סותם זפת טפי מבכ"ח. ובאמת ד' הראב"ד הם תוספתא פ"ו דכלי' והובאה בר"ש פ"ח מ"ג. וצ"ל דשאר כלי' שבתוספתא ובראב"ד היינו כלי מתכת וכה"ג. אבל בכלי עץ ודאי י"ל טפי דזפת הוי חיבור וכפשט משנה הנ"ל. אך האחרונים בסי' קנ"ט לא הבינו כן ד' הראב"ד. ואיך שיהי' לענין זפת עכ"פ עץ בכלי עץ ודאי הוי סתימה לד"ה. וא"כ לכאו' יפלא על ר' ז"ל שהתיר כשיהי' נסתם הנקב יפה ע"י נסרים דא"כ נעשית כלי:

כט) ולכאו' הי' מקום לומר דטעם רבינו הוא מאחר דסתימה זו נעשית אחר קביעותה בארץ והרי אנן קיי"ל דצינור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה משום שלא הי' עליו ת"כ בתלוש וה"נ הרי לא הי' עליה תו"כ בתלוש. ומה שנעשית כלי במחובר לא איכפת לן כלל. וכדמשמע להדיא בהג"ה רמ"א סי' ר"א ס"ז ודבריו לקוחי' מהטור. אך כבר הארכתי בזה בתשו' דלפי הסוגי' בב"ב (סו) מבואר דלרבנן דר"א לא מהני קבעו ולבסוף חקקו רק בשאובה דרבנן אבל בדאורייתא לא מהני. וטבילה בתוך כלים הוא מדאורייתא (וגם אנן קיי"ל דכולה שאובה דאורייתא. וצ"ל לפ"ז דהתם מיירי בשאיבה דג' לוגין וכמ"ש מהרש"א). הן אמת דלרשב"ם ור"ח שפסקו כר' אליעזר שם לק"מ. אך דעת הרבה פוסקים דהלכה כרבנן. ע' טור ח"מ סי' צ"ה וכמש"ש באריכות. והבאר יעקב סי' ר"א אשתמיט לי' דברי הטוש"ע ח"מ הנ"ל. וכ"מ בחי' הר"ן בב"ב ובפי' המשניות להרמב"ם רפ"ד דמקואות דהלכה כרבנן. אלא דלכאו' יש ללמד ע"ז זכות אחר עפמ"ש בתשו' מהרמ"פ סי' ל"א בענין הנסרים שבמקואות דאפי' את"ל שהיו ראויים למדרס מה"ת אפ"ה בטלים כיון שקבען בבנין והמים צפין עליהן הוי כמו קבעו ובנו עליו דמתבטל מת"כ כדתנן פ"כ דכלים מ"ה כופת שקבעו כו' ובנה עליו טהור. וע' בס"ט סי' קצ"ח ס"ק ס"ג שביאר דבריו. וא"כ ה"נ י"ל כן לכאו' לגבי התבה עצמה. מיהו לפמ"ש הס"ט שם ס"ק ס"ו גבי שליבות שבמקוה לא מהני זה. דבשלמא גבי נסרים שהם תחת המים. כיון שהמים עליהן דצפי' ע"ג ואינו נראה מש"ה הוי כבנוי עליהם משא"כ בסולם וכ"נ מל' מוהרמ"פ שם עכ"ל. א"כ כ"ש גבי התבה עצמה שנראי' מחוץ למים דלא הוי כבנוי עליה. וקבעו לחוד ודאי לא מהני כנ"ל. וכ"נ ודאי דעת רבינו ז"ל שכ' גבי סיד וז"ל ואעפ"כ אינה נעשית כלי ע"י סתימה זו של סיד דוקא עכ"ל. מכלל דע"י סתימה מעליותא נעשית כלי ואע"פ שנעשית כלי במחובר. והיינו ודאי להחמיר כפשטא דסוגי' דב"ב (סו) הנ"ל דבדאורייתא לא מהני קבעו ולבסוף חקקו כנ"ל. וא"כ צ"ל אמאי לא הקפיד אסתימ' דנסרי':

ונלע"ד דודאי אם סותמין ע"י עץ שתוחבין תוך הנקב ודאי הוי סתימה משום דכיון שהעץ ממלא כל הנקב מיהדק טובא בכה"ג הוי ודאי סתימ' מעליותא. משא"כ ע"י נסר שאינו נכנס תוך הנקב רק שהוא סמוך מאד להנקב אין זה סתימ' מעליותא כ"כ. ובודאי שבכל הסתימו' אנו הולכין אחר מה שהוא סותם בטוב דמה שסותם בטוב הוי סתימ' מעליא. ומה שאינו סותם בטוב לא הוי סתימ'. וכמ"ש בכ"מ בפ"ב מה' כלים דין ג'. וא"כ אפילו בדבר שסותם בטוב ג"כ יש לחלק בין כשתוחבין אותו לתוך הנקב או כשמושיבין על גביו. וכה"ג כ' הר"ש והרא"ש לענין סיד וגפסיס דהוי סתימ' מעליותא. ואעפ"כ כשמושיבו ע"ג סיד וגפסיס לא הוי סתימ' וכמבואר בב"י סי' ר"א ובש"ע שם סעי' מ"ם. ועוד יש ראי' לחילוק זה ממ"ש הר"ש ספ"ג דכלים גבי משפך שפקקו בזפת דלא הוי סתימה ואלו בחבית הוי סתימ'. והקשה מאי שנא משפך מחבית. ותי' משום דנקב של משפך שעשאו היוצר מתחלתו חלק הוא ונקלף הזפת ממנו ואינו מתקיים אבל חבית שניקבה לאחר שהוסקה בכבשן א"א לנקב להיות חלק ושוה ואין הזפת נקלף ממנו עכ"ל. אלמא דאע"ג דזפת בכ"ח סותם אפ"ה בנקב חלק שאינו מתקיים כ"כ לא הוי סתימ'. א"כ ודאי י"ל כן גם אסתימ' דעץ דאע"ג דסותם בכלי עץ היינו כשנכנס תוך הנקב ולא כשמושיבו ע"ג הנקב מבחוץ לבד. וזו סברא נכונה בטעמה. ועוד אפשר ליתן טעם שני לד' ר' ז"ל דמש"ה לא חש לה לסתימ' דנסרי'. והוא משום דאף אם נאמר דהחיבור לארץ אינה מבטלה מת"כ כנ"ל מ"מ אפשר שסתימ' הנסרי' אינו דיבוק חזק כ"כ עד שיהיו ניטלי' עם התבה אלו היו נוטלי' ומגביהי' את התבה. דאף שמחוברי' לה במסמרי'. מ"מ יכול להיות שלא יוכלו המסמרי' להגביה את הנסרי'. וגם הרי הנסרי' מחוברי' ג"כ להרצפה וא"כ יצטרכו להגביה הנסרים עם נסרי הרצפה ולא יוכלו להגביהן (אף אם היו תלושין מהארץ) ולפחות יתהוה חלל מועט בין התבה להנסר ואז לא יהי' סתימה יפה וכמש"ל ב' החינוך דכשיש נקב ככ"מ לא הוי סתימה. וכיון שהסתימה אינה ניטלת עם הכלי לא הוי סתימה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' כלים הביאו הס"ט סי' קצ"ח ס"ק ס"ג. ויש ראי' לזה ג"כ ממשנה שלימה ספ"ה דפרה והן יכולות להנטל כאחת כו' דייקא וכמ"ש הראב"ד פ"ז מה' פרה וכמו שהארכתי בזה בתשובה אחת:

למ"ד) ומיהו אפשר דהטעם השני הוא דחוק דכיון שיוכל להיות עכ"פ בענין שתהי' ניטלת עמהם אם חיברום לתבה במסמורים היטב. א"כ האיך סתם להקל והל"ל שיחברום באופן שלא יהיו נטלים עמה כגון שהנסרי' יהיו מחוברי' תחלה במסמרים בטוב לנסרי הרצפה ביותר ממה שיהיו מחוברים להתבה. עד שהמסמרים המחברים את הנסרי' להתבה לא יהי' בכחן להגביה הנסרי' ונסרי הרצפה המחוברת לנסרי' אלו. ומדלא הקפיד ע"ז ש"מ דלאו אהאי היתירא סמיך. אעכצ"ל דטעם הראשון עיקר. ואפשר ס"ל דבלאהט"נ י"ל דדמי למ"ש הרמב"ם פ"ה מה' כלים ה"א כלי עץ שאין עליו צורת כלי כו' וה"נ אין זה צורת כלי כלל. שיהי' סתימ' ע"י הנסרי' המחוברי' לו ולנסרי' אלו מחוברי' נסרי' אחרים. מיהו י"ל דלא דמי לדין הרמב"ם. וע' ספ"ה דפרה שתי אבנים שהקיפן כו' הרי דחשיב כלי אע"פ שאינה נאה כ"כ. מיהו י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דע"י סמיכת הנסרי' לא יסתום כ"כ עד שלא יהי' מוציא משקה וכונס משקה. והכי משמע מדכ' גבי סיד שלא יכנסו המים. מכלל דאי לא"ה היו המים נכנסין וא"כ בכה"ג פשיטא דאין זו סתימה. מלבד הטעמים הנ"ל:

לא) עוד כ' רבינו ז"ל אחר שישפכו המים לגמרי מחפירת המקוה יקבע ב' נסרים חלקים בקרקעית המקוה על הרצפה סמוך לדופן בצד שיורידו שם התבה. ואח"כ יורידו התבה לתוך המקוה לקרן זוית דהיינו שב' דפנות התבה עכ"פ שהן דופן הארוך והקצר יהיו סמוכים ותכופים לדפנות המקוה שהם בנין קבוע מעצים עכ"ל. הנה מ"ש אחר שישפכו המים לגמרי מחפירת המקוה ל' לגמרי הוא שפת יתר. וצ"ל דדינא קתני כדי שלא יהיו פסולים המים שבחפירה אם שאבו אותם בדליים שאינן נקובים וכמ"ש רמ"א בסעי' מ"ם בהג"ה. וע"ש דאף במעיין כ' שצריך לפקוק נקבי הנביעה כו' וא"כ כ"ש שעכ"פ צריך לשפוך המים לגמרי מהחפירה. ואע"ג דרמ"א שם כ' אם אפשר בקלות כו' ורבינו ז"ל לא כ"כ. י"ל דרמ"א לא כ' אם אפשר בקלות רק אלפקוק נקבי הנביעה אבל מודה הוא דצריך לשפוך המים לגמרי כו'. ועוד והוא העיקר דרמ"א התם מיירי במקוה שהוא מעיין בודאי. ורבינו ז"ל מיירי בסתם חפירות דמקואות שלנו שאינו מוכרח כלל שהם מעיין. וכדכ' מהרי"ט חי"ד ססי' י"ז הזכרתיו לעיל אות כ"ב. וז"ל והשתא דאתינא להכא אשכחנא טעמא רבא לאותם הגדולים שהיו טורחים טובא לנקות את המקואות כו'. שאותן גדולים חששו לכמה מקואות שבקרקע שהן מי תמצית שחופרים בעומק [הקרקע]. שמים הנבלעים בקרקע מתמצין לתוך אותה גומא כו'. והני ודאי אין להם דין מעיין כו' דכל באר שאינה מושכת ומוציאה מים חיים אלא שהכתלים בוצצין מעט מכאן ומעט מכאן אין להם דין מעיין שיהא מטהר בזוחלין אלא דין מי תמצית. ותניא בתוספתא דפ"ק החופר בצד הים בצד הנהר הרי הם כמי תמצית. החופר בצד המעיין כו' הרי לך שאע"פ שמתמצה מן הים ומן הנהר נק' מי תמציות אם לא כשמושך מהמעיין שהדבר נראה שהוא המעיין עצמו עכ"ל. וא"כ מדבריו למדנו שהרבה חפירות דמקואות שבמדינתינו הוי דינן כמי מקוה ולא כמי מעיין לא מיבעי' אותן שהכתלים בוצצין מעט מכאן ומעט מכאן כו'. אלא אפי' אם בוצצין בשפע אם הם באין מהנהר כגון שחופר בצד הנהר והמים מתמצים בשפע דרך עובי הארץ מהנהר למקוה ה"ז כמי מקוה כנ"ל. וכ"נ ממ"ש המרדכי שרגילין לפקוק כל נקבי הנביעה כו'. ולמהרי"ט הטעם מדינא כיון שאינן כמעיין וצ"ל דמאחר שיש נביעה אמאי אין דינן כמעיין א"ו י"ל דאם הנביעה מצד שנמשך לתוכן מהנהר אין דינן כמעיין כלל. אך לפ"ז נפל דין מעיין בבירא דא"כ לעולם יש לחוש בכל עיר שיש בו נהר אזי כשחופרין מקוה ומוצאין מים נובעין יש לחוש שמא מהנהר הוא ולא ממעיין גמור. ולכאו' י"ל דדוקא בחופר בצד הנהר דהיינו בסמוך לו ממש הוא דחיישינן שבא מהנהר משא"כ בחופר רחוק מהנהר. אך באמת גם בחופר רחוק קצת מהנהר כל שניכר שהמים באים מהנהר דהיינו שכשהנהר מתמעט מתמעטים המים בחפירה וכשמתרבה מתרבים המים ודאי יש לזה דין חופר בצד הנהר כו'. ומ"ש הב"י דמעיין שנתרבה בימות הגשמים ומתמעט בימות החמה כשר. היינו אם הוא ודאי מעיין אלא שנתרבה בימות הגשמים מלחלוחית האויר. וע' בתשו' מהרא"ש כלל ל"א סס"י י"א. משא"כ היכא שי"ל שאין כאן מעיין כלל רק שהוא מהנהר. ואפשר יש להכיר שבבאי' מהנהר ודאי המים בוצצין בכל הכותל שלצד הנהר. משא"כ בבא ממעיין ודאי המשכת המים חיים הוא בגיד הנמשך מתחת להארץ במקום מיוחד ולא בכל הכתלים. ויותר נ' שההיכר היותר אמיתי לשהמים באים מהמעיין ולא מהנהר הוא אם הגיד הנמשך מהארץ הוא בגובה יותר מהנהר שאז ודאי הוא מעיין אמיתי בלי שום ספק. וסמך לדבר מקרא מלא בתהלים סי' ק"ד המשלח מעיינים בנחלים בין הרים יהלכו:

לב) אך לכאורה האי פסקא דמהרי"ט בענין מים הבאים מהנהר הוא בודאי במחלוקת שנוי' שהרי ר"ת דס"ל דהנהרות מטהרין בזוחלין א"כ כיון שדינן כמעיין אפי' לענין זוחלין מכ"ש לענין שאיבה וא"כ גם בחופר בצד הנהר ראוי להיות דינו כמעיין ובאמת שיש להקשות על ר"ת מתוספתא הנ"ל. ואפשר ר"ת מוקי לה בנהרות המכזבין ועכצ"ל כן לדעת ר"ת דאל"כ מה בין חופר בצד הנהר לחופר בצד המעיין הא היינו הך דהיינו נהר היינו מעיין. אך לפ"ז א"כ לא א"ש דינו של מהרי"ט גם להחולקים אר"ת שהרי אפילו (לדבריהם ז"א שייך אלא לענין אשבורן) החולקים עליו לא אמרו אלא שאין הנהרות מטהרין בזוחלין אבל מ"מ מודו דתורת מעיין עליו להטביל בו בכל שהוא כדין מעיין שמימיו מועטין ורבו עליו שאובין כו'. וא"כ הדרא קושי' לדוכתה דהחופר בצד הנהר אמאי הם כמי תמציות ואמאי נפסלת בג' לוגין מים שאובין לד' מהרי"ט. מיהו לד' הר"ן שהביא הב"י בריש סי' ר"א דמעיין שרבו עליו שאובין מקומות יש בו שתורת מקוה עליו והיינו אותן מקומות שהוא זוחל בהם עכשיו מחמת רבוי הגשמים ולא הי' זוחל בו מתחלה כו' א"כ לפ"ז מובן דמילוי צדדי הנהר דינן כמקוה ממש ולכך י"ל דהחופר בצד הנהר אין דינו כמעיין כלל שהרי ודאי הוא נמשך מן המים שבצדדי הנהר ולא מהמים שבאמצע הנהר. וכ"ש דסברא זו א"ש לדעת רי"ו ומהרי"ק שבב"י שם דס"ל להחמיר בכה"ג אפי' כשהזוחלין רבו כו' ע"ש. אך בב"י סי' ר"א ד"ה מקוה שיש בו מ"ס ומעיין כ"ש נטה שם מפי' הר"ן לדעת הרמב"ם ז"ל ומ"מ גם מפירושו למדנו היכא דריבה המים שאובין מחוץ למים הנגרים מהמעיין כו' שאין דינן כמעיין כלל. וא"כ לפ"ז אפשר ג"כ שי"ל דבמקום שנתרחב הנהר אין דינו כמעיין כלל. ועש"ך סס"ק י"א דר"ת נמי מודה בזה. וא"כ א"ש בפשיטות הא דהחופר בצד הנהר דינו כמי תמציות דהרי מים אלו באים ודאי מצדדי הנהר שהוא המקום שנתרחב (ומהא דמכות (ד.) חבית שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. יש סיוע לס' הר"ן דל"א שהמים כמעורבים בכולו וע' בתשו' חו"י סי' ק"ז אלא דכל הפוסקים לא ס"ל כן. וע' במרכבת המשנה):

ועי"ל דאפי' באים מאמצעית הנהר כיון שבנהרות נוטפין רבו על הזוחלין. א"כ נהי דנהר עצמו דינו כמעיין להטביל בו בכ"ש. מ"מ כל שמימיו נתלשים דרך הקרקע ואינן מחוברים עוד להנהר תו לא חשיבי כמעיין כלל מאחר שרובם נוטפים. ול"ד כלל להמים שבנהר דמחוברים למעיין ממש (וע' חגיגה כ"ב אע"ג דארעא חלולי מחלחלא לא הוי חיבור) ובהא א"ש טובא דהחופר בצד הנהר הרי הן כמי תמציות כו'. שוב מצאתי בכ"מ