סימן צ

א

גרסינן בפרק בס"ו רבא אמר כו'. וכ' בחידושי הר"ן שם לשטתו וז"ל ותירץ אביי דאסתר ק"ע היתה כו' וכיון דלא עבדא שום מעשה ואפילו היתה ערוה ממש דאורייתא אין לה כו' מאחר שאפשר כו' מה תועיל כו' הלא לא יהרגוה אלא שיעשו בה מעשה בע"כ כו' ורבא תירץ הנאת עצמן שאני לא בא לחלוק אמאי דאמר אביי כו' אלא שבא לחדש שאפילו במקום שעושה מעשה כל שהוא להנאת עצמן אין לה כו' היכא דלא הוי עריות ממש דאורייתא. אבל בתוס' ז"ל מפרשים כו' עד ורבא פליג עליה דאביי ואמר דא"א גמורה כו' בפרהסיא אע"ג דאינה עושה מעשה ראוי כו' אלא טעמא דאסתר כו' דלהנ"ע היתה כו' עכ"ד. ואפשר להתוס' ג"כ תירץ דרבא משום דודאי היה לה לחוש שיכריחנה לעשות מעשה. ובכה"ג לא א"ש תירוצו דאביי והרי ע"ז גרסינן אף נערה המאורסה תיהרג כמ"ש התוס' בפסחים פכ"ש (דכ"ה ע"ב) ור"י אומר דשפיר גריס תיהרג כו'. לכן תירץ ה"ע שאני. וא"כ אפשר אף אם יכריחנה כו' אין חייבת למסור א"ע כמ"ש בעל המאור ר"פ כ"ש והר"ן שם בשמו. אך קשה דאי ס"ל להתוס' כן א"כ מדוע נערה המאורסה תיהרג ואל תעבור אף שמכריחה שתביא הערוה עליה. מ"מ הרי הוא להנאת עצמו כו'. והגם שאפשר לתרץ בדוחק דמיירי כמ"ש במלחמות שם כשהאנס מצוה עליה שתיבעל לאחר ותעשה מעשה בכה"ג לאו ק"ע היא ולא להנאת עצמן של אנס כו' מ"מ דוחק הוא קצת וע' תוס' פב"ת דיומא (דפ"ב רע"ב) לתירוץ ראשון רבא פליג אאביי דלענין פרהסיא לא מהני ק"ע אף דמהני לענין ג"ע ואם כן כיון דעל כל זה הנאת עצמן מהני אם כן י"ל דמהני אף אי עבדא מעשה. ואינו מוכרח דיש לומר דלא מהני רק בצירוף הטעם דלא עבדה מעשה. ולתירוץ ב' שם רבא לא פליג כלל אאביי אלא מוסיף טעם שני. ומזה משמע ג"כ דטעם שני מועיל אף אם מכריחה לעשות מעשה דאל"כ אלא דלא מהני רק בענין כשהיא ק"ע א"כ כיון דמודה דטעם דאביי סגי מהו התועלת מההוספה של הטעם שלו. והנה בחי' הר"ן בסנהדרין שם ד"ה רבא אמר הביא דעת הרז"ה ונחלק עליו דבהנך ג' עבירות ל"מ הנ"ע כו'. וקשה איך יפרש דעת התוס' דס"ל דאסתר הי' ק"ע ואעפ"כ אמר רבא ה"ע שאני. וצ"ל כנ"ל דמפרש דרבא אתירוצו דאביי סמיך לענין ג"ע דהטעם משום ק"ע היתה רק דלענין פרהסיא לא סגי בהא וע"ז מתרץ ה"ע שאני:

ויש לעיין דבכתובות פ"ק (ד"ג ע"ב) אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תיבעל לטפסר תחלה. א"כ לפ"ד הרמב"ן נק' זה להע"ד ולא להנ"ע שהרי הגוזר והאנס אינו נהנה כלל כ"א הטפסר ובשט"מ שם כ' דהענין מורכב מלהע"ד ומהנ"ע להע"ד כיון דאומר הנשאת ליום הרביעי שכן פי' רש"י ולהנ"ע שנהנה הטפסר. אכן לפ"ד הרמב"ן הנ"ל אין זה רק להע"ד ולא הנ"ע כיון שאין כאן הנ"ע של האנס. וע' בירושלמי שם אמתניתין האוכל אצל חמיו ביהודה כו' ומלכותא שמעה מוכח דודאי הגוזר והמאנס אינו הנהנה כו'. וגם שעיקר הגזירה משום שיהודה הרג את עשו א"כ אינה להנאתו א"כ קשה איך אמרינן ולדרוש להו דאונס שרי בשלמא לאביי ניחא דק"ע היתה וכמ"ש התוס' שם סד"ה ולדרוש להו. אבל לרבא לפי התירוץ דפליג עליה דאביי אלא דאין היתר רק משום הנ"ע שאני. א"כ הכא ליכא הנ"ע. גם לפ"ד השט"מ יש בזה ג"כ להע"ד והנ"ע. וצ"ל התוס' יתרצו כשטתם שם ד"ה בתולה לאו דוקא ברביעי וכו' שאין מתכוין אלא להנאתו וכו' עכ"ל. אבל לפמ"ש השט"מ שם בשם רש"י דדוקא ברביעי קשה. ועוד אפילו לשטתם קשה שהרי אין כאן הנ"ע של האנס כו'. וצ"ל דס"ל כמ"ש השט"מ דמורכב שני דברים וכיון שיש בזה ג"כ הנ"ע לכן שרי אף לרבא. ומזה יצא לנו הדין דכל שיש בזה הנ"ע אף שיש בו ג"כ להע"ד אינו חייב למסור א"ע ואפשר הענין בהא דכתובות דהגוזר שאינו נהנה כלל א"כ מכוין להע"ד מיהו המאנס בפועל דהיינו הטפסר הוא מכוין להנאתו וכיון שזה המאנס בפו"מ מכוין רק להנאתו אף שהגוזר מכוין להע"ד אזלינן בתר המעשה של המאנס. וא"כ אפשר אף אם עושה מעשה דהא לגבי להע"ד או פרהסיא לא מהני לרבא טענה דק"ע כלל רק הנ"ע ומ"ש התוס' שם משום דק"ע הם זהו בשביל ענין ג"ע דבזה לא מהני ה"ע לפ"ד כמה פוסקים. אבל לענין שאר עבירות דמהני ה"ע א"כ י"ל אף שמורכב ג"כ מלהע"ד נידון כהנ"ע לרבא. דאין לומר דלרבא גם בשאר עבירות ל"מ בפרהסיא או בשעת הגזירה אלא בדאיכא תרתי ק"ע וה"ע דהא גבי הני קוואקי ודימוניקי יש בזה מעשה כדאומר היכי יהבינן להו. דאין לומר דהתם הישראל לא עשה שום מעשה כלל כמו ק"ע רק הכותי נוטל הכלי א"כ מהו שאומר לאביי דאי לא תימא הכי כו' א"ו מיירי שעושה מעשה ונותן לו וכ"מ בחידושי הר"ן שם ד"ה רבא אמר וע' ט"ז סי' קנ"ז סק"ה וש"ך שם ס"ק י"א. א"ו כיון דהוא להנ"ע שרי. אלא דלגבי ג"ע לפ"ד הפוסקים דלא מהני ה"ע צריך לומר שם התירוץ משום ק"ע גם לרבא. אבל לענין פרהסיא דלא מהני ה"ט לבד צ"ל ג"כ טעם ה"ע. וא"כ הכא גבי תיבעל לטפסר דמורכב ג"כ מלהע"ד צ"ל אעפ"כ לגבי האיסור דשעה"ג ופרהסיא מהני כיון שיש בו ג"כ ה"ע. ולגבי ג"ע הטעם דק"ע מהני. ובנדון שנשאל ודאי מורכב עכ"פ מה"ע שע"י ההלבשה יהיה כאזרחי הארץ ולא יחזיקו א"ע כגרים שהשרים מקפידים ע"ז ודוגמת מ"ש הר"ן שם בחי' סד"ה חוץ שאין רצון המלכים להוביר השדות אף שאין דומה ממש או שחפץ להיות כמו במדינות שהולכים בשוה ועי"ז יש אהבה כו' וזהו הנאתו שלא יבדלו א"ע מהם. או מדוע הולכים במשי ומייקרים א"ע. וא"כ יש לצדד כנ"ל. ועוד דעכ"פ בהמאנס י"ל שאין מכוין להע"ד וע' במלחמות פ' בס"ו בסוף דבריו בשם הראב"ד וכל היכא דלא לעבורי הוא כהנאת עצמן דמי עכ"ל. אך לפי תירוץ השני דתוס' דרבא לא פליג כלל אאביי. א"כ י"ל לעולם היכא שמורכב מב' דברים דנין בו להחמיר ובכתובות שאני שם הטעם משום ק"ע כדאביי. אך גם לפ"ז יש לצדד. דהנה איתא בגמ' פ"ק דתענית (ד"ח ע"א) אוקים שמואל [אמורא] עליה ודריש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו כו' ואעפ"כ והוא רחום יכפר וגומר. וע' ברבות כי תשא פמ"ב דקאי אפילו בשעה שאמרו נעשה ונשמע כו'. וכ"ה בפ' במדבר פ"ז (דף רכ"ג ד'). ואעפ"כ מצינו שנחשב זה למעלה ושבח מה שאמרו כן בפיהם עכ"פ כדאיתא ברבות ס"פ כי תבא שגם ע"ז אמר הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה כו'. ע"ש (דף רצ"ח ד') וע' בשה"ש רבה בפסוק זאת קומתך (דל"ה ע"ד) ובאיכה בפסוק כי לא יזנח לעולם (דף ע"ו א') בשני מקומות כו' בסיני פעלו בפיהם ולא בלבם כו' יבא פה שבסיני ויכפר כו'. הרי אף שלבם לא נכון עכ"ז גם הפה הלא דבר הוא א"כ הכא כיון שאומרים בפה מלא שאין רצונם לנגוע בדת ח"ו י"ל דג"כ מלתא היא. ול"ד כלל לשעת הג' דאומר עבור על דתך והכא נהפך הוא. וא"כ כיון דגם בלב יש ג"כ גם ה"ע אזלינן בתר הפה. ועוד דעיקר הטעם בשעת הג' שלא ירגילו להמריך כו' וכיון שאומר לשמור הדת י"ל לא שייך כן. ועוד אפ"ל דהנה גבי ק"ע היתה יש כמו ב' טעמים הא' כמו שפי' רש"י אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. ולכאורה י"ל דתליא בפלוגתא פ"ק דשבת (די"ח ע"א) גבי שביתת כלים דרב יוסף אמר לב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא ואעפ"כ מוגמר וגפרית שרי משום דלא קא עביד הכלי שום מעשה כו' ובפי' רש"י ולב"ש כיון דמונחים בגווה היינו מעשה דיליה. מיהו קיי"ל ודאי כב"ה דבכה"ג לא נקרא מעשה כלל. אך ק"ק התם הכלי מינח נייח לגמרי אבל בבע"ח א"א לומר כן. ולכן לכאורה צריך לצרף לזה טעם ב' והוא מ"ש בחי' הר"ן שם וז"ל שאחר שאפשר לאנוס אותה בע"כ ולעשות בה מעשה מה תועיל אם מוסרת א"ע להריגה הרי לא יהרגוה ויעשו בה מעשה בע"כ עכ"ל. ואף שטעם זה שייך באיש ג"כ מ"מ התם אינו בקל כ"כ שיתקשה ושידביקוהו. ועוד דהתם עושה מעשה גמור אבל הכא הכל להפך שאינה עושה מעשה כלל רק כמו מסייע וגם יכולים לעשות בה המעשה בקל בע"כ. ע"כ נק' ק"ע ולזאת גם כאן י"ל בשלמא אם היה העונש שאם לא יעשה המעשה יהרגוהו שפיר יש לומר יהרג ואל יעבור אבל הכא י"ל ח"ו הי' לא תהי' שנותני' לאנ"ח וא"כ בכלל זה היינו הך ביתר שאת שיוכרח לעבור על כמה עבירות כו' ח"ו. א"כ מה יועיל אם לא יעבור כו'. וה"ל לענין זה כעין ק"ע. ודוגמת זה מצינו חילוק ברז"ל בין הריגה לאלמלא נגדוהו כו'. וה"ה הכא דהוי תרתי נגדוהו בגוף ונפש. וע' כה"ג בפ' במה טומנין בהר"ן כיון שיכולים לבטל ממנו בע"כ כו' אך התוס' שם פי' בע"א. וגם לדבריהם יש לצדד כיון כבר כמה אלפים הלבישו כו'. ועוד יש לצדד עפמ"ש השאילתות בענין ערקתא אינו ענין ללבושים כו' אף שבש"ש שם דא"א לומר כפירושו לגירסא שלנו לשנויי ערקתא מ"מ אפ"ל דהנה מהרי"ק שקל"ז כ' ופשיטא דלא עדיף איסור דרבנן אף כי עביד מעשה מאיסור דאורייתא בדלא עביד מעשה כו' דקרקע עולם היתה כו' כש"כ באיסור דרבנן ואפילו עביד מעשה עכ"ל. ובאמת דבריו תמוהים דודאי עדיף דהא גבי קרקע עולם לאביי אינו צריך למסור א"ע ואף אם אין האונס מתכוין להנאתו ואף בפרהסיא וכדמוכח ג"כ מהא דכתובות הנ"ל ולדרוש להו דאונס שרי ואילו גבי ערקתא דהו"ל איסור דרבנן חייב למסור א"ע א"כ עדיף ועדיף. לכן א"א לתרץ דברי מהרי"ק כ"א לפי השאילתות בענין ערקתא דהוי משום לתא דעכומ"ז לכן אף הדרבנן שלו חמור כשאר איסור דאורייתא ואולי יותר. ע' פ"ק דסוכה (דט"ז) ולכאורה היה אפשר עוד לצדד ולומר. דהנה כל סוגיא הנ"ל לר"א אבל לרי"ש דמוקי ולא תחללו גבי פרהסיא דעכומ"ז אפשר בשאר עבירות אף בפרהסיא אינו מחויב ליהרג. ואף דקיי"ל כר"א ולא כרי"ש. י"ל זהו מפני חומר עכומ"ז וג"ע כו' אבל לענין הנוגע מפלוגתתם בשאר עבירות. אולי יש לצרף דעתו לסניף לענין שלא למחות ביד המקילים. אך באמת זה אינו כי התוס' בעכומ"ז (דנ"ד) ושאר דוכתי והרא"ש פרק א"מ וכל הפוסקים כ' דלרי"ש אין חילוק בין עבודת כוכבים לשאר עבירות כלל. שבפרהסיא גם בשאר עבירות יהרג ואל יעבור ותדע עוד דהא לענין שעת האונס ח"ו ודאי רי"ש ג"כ מודה מאחר דהטעם שלא ירגילו להמריך כו' וא"כ מסתמא ה"ה בענין בפרהסיא: